העובדה שבלטה בהפגנה היתה היאוש ששרר בין המפגינים. אלה שהמשיכו לצעוד, אחרי קריאות "המנהיגים" לפיזור, לא נשאו עימם שום תקווה. והם לא חשבו כי מה שהם עומדים לעשות יביא בעקבותיו שיפור במצב הכללי של ציבור הפועלים, או אפילו לגביהם. הם רצו להתמודד עם המשטרה, "לשבור", כי אם אתה שותק, אם אתה לא שובר, ישכחו אותך, וישכחו את מצבם של המובטלים ושל כל אותם רבבות הפועלים ששכרם הריאלי הורד. ושוב נתגלה, כי חסר כאן ארגון שחבריו יסבירו בו-במקום להמונים את המתרחש במדינה, וכיצד ניתן להם להיאבק.
המסקנה הראשונה העולה על הדעת היא, כי המצב – כפי שהוא מתפתח – טומן בחובו סכנות רציניות למעמד עצמו: לצעוק "לחם ועבודה" הוא דבר טוב, באשר אתה מוציא מלבך את המעיק עליך, ואתה זורק אותו לפרצוף של הבורגנים הסקרנים, ושל אלה האחראים למצב, שכמובן לא באו, אך בוודאי ישמעו על כך. אולם, לטווח ארוך, מקבלת הצעקה צביון של יאוש ושל קבצנות. הפועל מרגיש עצמו חסר-אונים בפני מצב אותו הוא אינו מבין, והוא נוטה להפקיד את גורלו בידי השליטים; הוא מבקש מהם: אנא, תנו לנו לחם ועבודה. זאת ועוד: יש לדעת כי כל מובטל הוא פועל אשר יוצא אט-אט אל מחוץ למעמד. הוא גם עלול להיהפך ביום מן הימים לאויבו הישיר של הפועל: בלבוש משטרתי או, לטווח ארוך יותר, בדמות חבר בפלוגות-המחץ של הפאשיזם. היינו, שמשימת השעה היא להילחם בנשקנו-אנו באבטלה, על-מנת להוכיח לפועל כי יש תקנה למצב, אם יילחם בו על בסיסו-הוא המעמדי.
אל-נכון הועלתה כבר הדרישה של ביטוח מפני אבטלה. הסיסמה נכונה, אולם כבר צוינו מגבלותיה הרציניות של תביעה זו: השרירות הרבה ביותר תקבע מי זכאי למענקים, ומאתיים-שלוש-מאות לירות לחודש ודאי שאינן מספיקות למשפחות של שתי נפשות לקיומן הנורמלי, ועל אחת כמה וכמה למשפחות מרובות-ילדים. אולם המגרעת החשובה ביותר של השיטה טרם נאמרה: הדעת נותנת, כי המיתון הכלכלי יימשך עוד חודשים ארוכים. חיש מהר, יהפכו המענקים ללחם-של-חסד, והמובטלים יסעדו על שולחנו של הביטוח הלאומי, שייהפך לחברה לצדקה ציבורית. ושוב נתקלים אנו כאן בבעיה המרכזית של מצב בריאותו הנפשית של המעמד.
עלינו להבהיר לעצמנו, ומעל לכל, להבהיר למעמד כולו, כי המיתון היה מלכתחילה נסיון של הבראת המשק הקפיטליסטי המעוות בארץ על חשבון רמת-חייו של מעמד הפועלים. אולי לנו מובן הדבר, אבל טרם חדר הוא לתודעתם של ההמונים הרחבים. זוהי הנקודה שיש לשנן אותה, ושוב לשנן אותה, לתקוע אותה, ולהלום בה שוב ושוב, בראשו של כל פועל ופועל: דע את האמת הזאת, ומה מוטל עליך. תסרב לשלם מבריאותך, מלחמך, מרמת-חייך, עבור אי-הסדרים של משטר הניצול, של המשטר הקפיטליסטי. אתמול שררה האינפלציה, ונאלצת לעבוד שעות נוספות רבות ולהיטמטם במפעל אם רצית לחיות בכבוד. אתמול נחמסו חייך במפעל, והיום מצטמצם שבוע העבודה ועימו השכר, או שבכלל זורקים אותך כסמרטוט סחוט, שהוציא את כל מה שהיה ביכולתו לתת. כן, עתה מתגלים האינפלציה והמיתון כשני הקצוות של אותו המקל. ואתה הוא זה המקבל תמיד את המהלומות של המקל הזה. הקפיטליסטים והממשלה שלהם, ממשלת מרעיבי הפועלים, רוצים לטפול עליך את המשא של המיתון, של "בטחון" שאין לו שובע, ואת כל המחלות של המשטר שלהם. תסרב! התביעה היא: עבודה וקיום הוגן לכולנו.
בצדק תשאל: איך? מה שברור לכולנו הוא שאנחנו, הפרולטריון, לא נוכל להסכים כי חלק גובר והולך מקרבנו ייהפך לחלכאים, החיים מפירורי חברה שמתמוססת, ויתנוון. לכן, עלינו לתבוע מוועדי-הפועלים שלנו, ומוועדי-המובטלים, כי יחד יעבדו תוכניות מקומיות ואזוריות להחזרת המובטלים למפעליהם-לשעבר ולמען קליטת הנוער המובטל במקומות העבודה הקיימים. זוהי הדרך היחידה שלרשותנו, ורק כך נוכל לקשור את אלה העובדים עם אלה שאין להם עבודה, בהתחייבות הדדית של סולידריות. העבודה הקיימת תחולק בין כל הידיים העובדות, וכך ייקבע אורך שבוע העבודה. בכוחנו לכפות, בניגוד לנוהג המשתרר עתה, כי תשולם אותה המשכורת לכל פועל כמו קודם: הרי זהו תנאי בל-יעבור, כדי שכל המבצע יעלה בהצלחה. אזי, כאשר כוח-הזרוע של הפועלים המאורגנים במקומות העבודה יכפה זאת, לא יוכל יותר המעביד לנפנף בשוט האבטלה כדי להקפיא את השכר, או אפילו להוריד אותו באמצעות קיצור זמן-העבודה. לכן, אם במאמצינו המשותפים, ובקנה-מידה ארצי, נילחם למען ביצוע סיסמה זו, שני חלקי המעמד – הפועלים העובדים והמובטלים – ייצאו נשכרים.
בעלי המפעלים וסניגוריהם אמנם יוכיחו כי "אי-אפשר לבצע" תביעות אלו. דע-לך תמיד, שיש להם מספיק כסף למטרה זו: כל כוונותיהם מודרכות על ידי הרצון להוריד משכרך, על-מנת להוסיף להפיק אותם הרווחים כמו קודם. דע-לך, כי יהיה תמיד מספיק כסף, כדי להבטיח לעצמך עבודה וקיום הוגן. ייתכן גם, כי מעבידים בעלי שיעור-קומה זעיר יותר, בעיקר אלה ההולכים לקראת פשיטת-רגל, יצביעו על ספרי החשבונות שלהם. אתה, הפועל, דחה באופן חד-משמעי נימוקים וראיות אלה. אין כאן עניין של התנגשות "נורמלית" בין אינטרסים חומריים מנוגדים. העניין כאן בשמירתך, בשמירת המעמד שלך מפני שקיעה, דמורליזציה והרס.
ברור, כי זו תביעה "קיצונית" – קיצונית לגבי הנהוג בעולם הרשמי של מפלגות-"הפועלים". אבל, אנחנו, האבנגרד המהפכני, לא נירתע מפני ההרס שהבראת המצב במעמד עשויה להביא על מעבידים מסוימים. המדובר הוא בחייו ובמותו של המעמד היוצר והמתקדם היחיד, של המעמד אשר יבצע את המהפכה הסוציאליסטית. המדובר הוא בעתידה של החברה כולה. אם הקפיטליזם איננו מסוגל לספק את התביעות הנובעות בהכרח מן החוליים שהוא עצמו הוליד, לא נותר לו אלא להתפגר. "האפשרות" או "אי-האפשרות" של הגשמת התביעות הנ"ל היא, במצב הנוכחי, שאלה של היחס בין הכוחות, שלא תמצא את פתרונה אלא במאבק. ככל שנחתור בכיוון הזה בתעמולה שלנו, חוגים גוברים והולכים בקרב מעמד הפועלים יחושו באמיתות אלה, יבינו אותן וייאחזו בהן.