מערכת ההסברה האמריקאית, שנטעה שורשים עמוקים בעיתונות הישראלית, ניזונה לא במעט מחוסר הידע שמגלה הציבור בישראל בפרטי הסכסוך בווייטנאם. בשל בורות זו, מצליחים שופרות התעמולה של ארצות הברית לשכנע, למשל, כי קיימת הקבלה בין התביעה להפסיק את ה"פלישה" מצפון וייטנאם לדרומה, לבין התביעה להפסיק את ההפצצות האמריקאיות על צפון וייטנאם. אדם המכיר את תולדות המאבק בווייטנאם ייאלץ להודות שהקבלה מעין זו אינה מדויקת. דרישת הווייטקונג לפינוי מוחלט של הכוחות האמריקאיים ודרישת האנוי להפסקת ההפצצות אינן תוצאות מקריות של מיקוח פוליטי, כי אם המשך ישיר של המאבק לשחרור הנמשך בווייטנאם זה עשרות שנים.
נראה, כי כמה מעובדות-היסוד של הסכסוך "נשכחו" או הועלמו במתכוון. ננסה לסקור, בקיצור נמרץ, כמה נקודות בהיסטוריה של וייטנאם שתתרומנה, אולי, להבנת הבעיה.
מאות שנים לפני הספירה נמצאה כבר הודו-סין תחת השפעה סינית. וייטנאם, שנקראה אז ממלכת אנאם, זכתה בעצמאות במאה העשירית לספירה. ההשפעה הסינית לא פחתה באזור, ומידת עצמאותה של וייטנאם דמתה לזו של הדומיניון הקנדי באימפריה הבריטית.
לאחר היחלשות הקיסרות הסינית, בעקבות "מלחמות האופיום", החלו סוחרים, חיילים וכמרים צרפתיים להשתלט על הודו-סין. עזרתה של סין לקיסר אנאם לא הועילה וב-1885 השלימה צרפת את כיבוש הודו-סין והפכה אותה למושבה צרפתית. בין כל מושבות צרפת, היתה זו העשירה ביותר באוצרות טבע. 55 שנה שלטה צרפת בהודו-סין – עד שמושלה הקולוניאלי הפרו-נאצי העביר את השלטון, ללא קרב, לכוחות יפן.
בתקופת השלטון הצרפתי התבססה בארץ שכבת מתיישבים צרפתיים שמנתה כ-40,000 איש. ניסיונות המרד של ההודו-סינים דוכאו ביד חזקה. מנהיגי המורדים נערפו בפומבי וכפרים שלמים נמחו מעל פני האדמה. על "דאגתה" של צרפת למושבה זו מלמדת, למשל, העובדה שבשנת 1943 הוציאה הממשלה הקולוניאלית על בתי-חולים 71,000 פיאסטרים ואילו על רכישת אופיום, שהופץ באמצעות מונופול ממלכתי – 4,473,000 פיאסטרים.
* * *
בתקופת מלחמת העולם השנייה, הרשו היפנים לפקידים הקולוניאליים הצרפתים, מנאמני ממשלת וישי, להמשיך במילוי תפקידם כדי לסייע למאמץ המלחמתי היפני. כתוצאה מן הדיכוי הקשה (כ-2,000,000 איש גוועו בתקופה זו ברעב) הצטרפו רבים מבני הארץ לגדודי גרילה, שהתמחו בעיקר בתקיפת תחנות משטרה צרפתיות, ואף הצליחו להשתלט על כמה אזורים קטנים. גדודים אלה התאחדו לתנועת המחתרת הלאומית המהפכנית. בתקופה זו, הם קיימו קשרים עם הכוחות הלאומיים בדרום-סין ואף עם סוכני ביון אמריקאיים שציידו אותם בנשק ואספקה.
לקראת סיום מלחמת העולם שאפו היפנים לפייס את עמי אסיה ולכן הביעו רצונם להעניק "אחדות ועצמאות" לבני וייטנאם תחת שלטון הקיסר באו-דאי. שאיפתם האמיתית של היפנים היתה להשמיד את צבא השחרור הווייטנאמי, שכלל בעיקר קבוצות גרילה בהנהגת ליגת העצמאות הווייטנאמית – "וייטמין".
בשבוע שבו הוטלה פצצת האטום על הירושימה, בחר קונגרס הווייטמין, שייצג הן את הצפון והן את הדרום, בממשלה לאומית זמנית. לאחר משא ומתן עם המפקדים היפניים, ועל פי הוראות מטוקיו, הרשו היפנים לאנשי הווייטמין להיכנס לערים ולארגן בחירות – שבעקבותיהן נתכנסה בהאנוי האסיפה הלאומית לחיבור טיוטת הצהרת-העצמאות. הרפובליקה של וייטנאם נוסדה איפוא לא על ידי קומוניסטים, כי אם על ידי קואליציה של יסודות לאומניים ממפלגות שונות. הקיסר בחסד יפן, באו-דאי, "ויתר על כס המלוכה"; הווייטמין השתלטו על כל רחבי המדינה תוך ימים ספורים.
לאחר הכרזת העצמאות, שיגרה הרפובליקה הווייטנאמית מברקים לצרפת, לארצות הברית ולכל בירות העולם וביקשה הכרה דיפלומטית, קבלה לאו"ם ורשות לפרוק את הנשק מעל היפנים. אך בהסכם פוטסדאם שלאחר המלחמה, הוסכם בין המעצמות כי צרפת תמשיך לשלוט בווייטנאם (בהקשר זה מעניין להזכיר, כי בעלות-הברית לא טרחו אפילו להודיע לבני וייטנאם על החלטה זו). הוסכם כי כוחות סין הלאומנית בצפון וכוחות בריטניה בדרום יכשירו את הקרקע לשלטון הצרפתי ויפרקו את הנשק מעל היפנים. הכוחות הבריטיים לא היססו להפעיל נגד בני וייטנאם את הכוחות היפנים, ולצורך זה, הם לא פורקו מנשקם. "אם יש משהו המרתיח את דמי", אמר אז גנרל מק-ארתור, "הרי זה לראות כיצד בעלי-הברית שלנו בהודו-סין וביאווה משתמשים בכוחות היפנים לשם דיכוי מחודש של אותם העמים הקטנים, אשר הבטחנו לשחרר. הרי זה סוג הבגידה השפל ביותר".
עד מהרה החליפו כוחות צרפתיים, מצוידים בנשק אמריקאי, את כוחות הכיבוש הבריטיים. כוחות סין הלאומנית – שנכנסו, לפי הסכם פוטסדאם, לצפון וייטנאם – הרשו לשלטונות המקומיים לנהל את מדיניותם העצמאית מעיר הבירה האנוי.
* * *
אולם עד מהרה שילמו הצרפתים לכוחות צ'אנג-קאי-שק 23,000,000 דולר כדמי פינוי (שניתנו למעשה על ידי ארצות הברית). ממשלת וייטנאם בהאנוי עדיין קיוותה להגיע להסכם של פשרה עם צרפת, אך האחרונה לא נתכוונה כלל לכבד את עצמאותה של וייטנאם.
בהסכם שנחתם בין הו-צ'י-מין לבין צרפת במרץ 1946, הוכרה הרפובליקה של וייטנאם כ"מדינה חופשית", בעלת ממשלה, צבא ומשק כספים משלה, כחלק מהפדרציה של הודו-סין ומקהיליית העמים הצרפתית. ההסכם כלל גם סעיף בדבר עריכת משאל-עם על גורל ה"איחוד" בין הצפון והדרום (שעמד כבר שוב תחת שלטון צרפתי). צרפת הבטיחה להסתפק בשליחת 15,000 חיילים לצפון, שיחד עם 10,000 חיילים וייטנאמים יהוו חיל-מצב עד משאל-העם. מעמדה הבינלאומי של הודו-סין עמד להיקבע במשא ומתן.
לא עבר זמן רב והצרפתים הפרו את ההסכמים. מפקדי הצבא הורו לדכא כל התנגדות מצד בני וייטנאם, להחזיר את השלטון המדיני והצבאי לקדמותו ולבטל את חוזה "המדינה החופשית".
פעולות האיבה בדרום וייטנאם לא פסקו. במאי 1946, יום לאחר יציאת משלחת וייטנאמית בראשות הו-צ'י-מין לפאריס למשא ומתן על קיום הבחירות ברחבי הארץ ועל מעמדה של וייטנאם, הכריזו הצרפתים על הקמת ממשלה נפרדת בדרום-וייטנאם.
בהפירם את ההסכמים שחתמו עם הו-צ'י-מין בפאריס ושבהם הבטיחו הפסקת אש ומתן חרויות אזרחיות לבני וייטנאם, פתחו הצרפתים במעשי פרובוקציה ובפעולות צבאיות. כוחות צרפת הוכפלו ושולשו. בדצמבר 1946 כבשו הצרפתים את נמל האיפונג וזמן קצר לאחר מכן הפכה האנוי לזירת הקרבות הראשונה בין כוחות צרפת לכוחות וייטנאם שהובסו עד מהרה. ליאון בלום, שר המושבות הצרפתי, שביקר אותה שעה בהודו-סין, סירב להיפגש עם הו-צ'י-מין והכריז כי "ייתכן רק פתרון צבאי למצב שנוצר". באותו זמן, המשיכה המפלגה הקומוניסטית הצרפתית לשבת בממשלתו של ה"סוציאליסט" ליאון בלום.
ראשי הרפובליקה הווייטנאמית נאלצו לסגת מהערים וחידשו את המלחמה בהרים ובכפרים, בדרום ובצפון כאחד.
בשנת 1950 הכירו סין וברית המועצות ברפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם.
הצרפתים הצליחו לשמור על כוחם בדרום המדינה אך החלו נסוגים לעמדות הגנה בצפון. בהודו-סין הוצב צבא צרפתי בן 250,000 חיילים והוצאות החזקתו עברו את הסכום שהוקצב לצרפת אחרי מלחמת העולם במסגרת תוכנית מרשל.
לבסוף, נחלה צרפת תבוסה ניצחת בדיין-ביין-פו ופנתה בבקשת עזרה מיידית אל ארצות הברית. שר החוץ האמריקאי דאז הציע לשר החוץ הצרפתי ז'ורז' בידו (שגילה לאחרונה את ההצעה הסודית) להפעיל פצצות גרעין נגד וייטנאם וסין גם יחד. הצרפתים דחו הצעה זו, אך חזרו וביקשו מארצות הברית סיוע קונבנציונלי בצורת התערבות צבאית גלויה, בהדגישם כי ללא עזרה כזו ייאלצו להיכנס למשא ומתן עם הווייטמין על תנאי כניעה. ראשי הצבא האמריקאי, שזה עתה נחלצו ממלחמת קוריאה, דחו את הבקשה מחשש להסתבך מחדש במלחמה דומה.
לאחר התבוסה בדיין-ביין-פו, נמאסה "המלחמה המזוהמת" על העם הצרפתי. בבחירות החדשות קיבל מנדס-פראנס ייפוי-כוח לסיים את המלחמה.
* * *
בוועידת ז'נבה שנסתיימה ביולי 1954, הכירה צרפת בפירוש בעצמאותה המוחלטת של כל וייטנאם. חוזים נפרדים ערבו לעצמאות לאוס וקמבודיה. הכוחות הזרים נצטוו לפנות את וייטנאם. שלוש המדינות העצמאיות אמורות היו לשמור על נייטרליות וניתן להן חופש מלא לקיים יחסים דיפלומטיים עם המזרח והמערב כאחד. בהסכמים הובטח לקיים בחירות בכל רחבי וייטנאם לאחר נסיגת הכוחות הצרפתיים. בשלב ראשון התחייבו הצרפתים לפנות את צפון הארץ ולמסור את כל השטחים צפונה לקו הרוחב ה-17 לידי כוחות הווייטמין. עד שנת 1956, היה עליהם לסגת גם משטחי הדרום. כוחות צבא מקומיים אורגנו על ידי הצרפתים לתמוך בממשלת באו-דאי ולהבטיח את שלטונה בשטח הדרומי עד הבחירות. אופן ניהול הבחירות עמד להיקבע במשא ומתן ישיר בין ממשלת באו-דאי בדרום לבין הרפובליקה הדמוקרטית של וייטנאם. המועד האחרון לקיום הבחירות, שנועדו להשלים את האיחוד, נקבע ליולי 1956.
הסכמי ז'נבה לא חייבו אף אחת מהמעצמות לערוב לקיום ההסכם, ונתנו ארכה מספקת לבעלי הרכוש, תחת משטרו של באו-דאי, לארגן התנגדות לאיחוד. הללו ניצלו הזדמנות זו לאירגון כוחותיהם וביקשו סיוע צבאי מארצות הברית, תוך התנגדות לקיום הבחירות הכלל-ארציות. דאלאס, שר החוץ של ארצות הברית, החרים את ועידת ז'נבה וראה בה "מכירה כללית" של נכסי המערב. אולם בלחץ בעלי בריתו בנאט"ו נאלץ לבסוף להכיר בחוזה, וביום האחרון של הוועידה אף הצהיר, כי ארצות הברית לא תתנגד לביצוע ההסכמים, לא בכוח ולא באיומים של שימוש בכוח, ותשקיף על תוקפנות מחודשת בדאגה רבה.
תוך זמן קצר התברר כי סידורי הבחירות הושמו לאל על-ידי ברית צבאית שנחתמה בין ממשלת ארצות הברית לבין נגו-דין-דיים, אותו השליטו האמריקאים על הארץ.
הבטחתה של ארצות הברית למנוע את הבחירות ואת האיחוד סתמה את הגולל על הסכמי ז'נבה. האמריקאים החלו לשלוח "מומחים צבאיים" ונשק לדרום וייטנאם בניגוד להסכמים, וניסו להפר גם את הנייטרליות שהובטחה ללאוס ולקמבודיה. לאחר עמדתו העיקשת של הנסיך סיהנוק בקמבודיה ומאבק צבאי חמור בלאוס, הכירה ארצות הברית בנייטרליות של שתי המדינות האלו.
באו-דאי, הבובה הצרפתית, לא היה שלם עם פעולותיו של משרת האמריקאים דיים, ששאף להפר את תוכניות האיחוד. אך בעזרת "משאל-עם" מבוים בו השתתפו פחות מ-15% מבעלי זכות הבחירה, "נבחר" דיים לראש המדינה והכריז על הקמת ה"רפובליקה של וייטנאם". מעשי הדיכוי של דיים פגעו לא רק בקומוניסטים כי אם בדמוקרטים, בסוציאליסטים, בליברלים ובאנשי הכיתות הדתיות. אמצעי הדיכוי האכזריים דחפו אפילו קתולים למחנה הקומוניסטי, למרות שדיים בעצמו היה קתולי מאמין.
איכרים שנהנו מחלוקת האחוזות הגדולות בימי הווייטמין, כמו גם ותיקי תנועת ההתנגדות לצרפתים, נחשבו לאויבי המשטר. הם נכלאו במכלאות וגורשו ל"שטחים סגורים" לאחר שעברו "טיפול מיוחד בגורמים מסוכנים". כפרים רבים נשרפו עד היסוד. רבבות חשודים פוליטיים מילאו את מחנות הריכוז.
* * *
היו אלה נגו-דין-דיים ושולחיו האמריקאים שדחפו את כל האזורים הכפריים למרידה. עד שנת 1962 איבד דיים את שלטונו בכל רחבי הארץ מחוץ לסייגון, לכמה ערי מחוז ולמספר דרכים ראשיות. כל זאת, למרות שהכפיל עד 1962 את כוחותיו פי ארבעה, קיבל סיוע כספי בסך שלושה מיליארד דולר מארצות הברית וזכה (בזמנו) בעזרה של 10,000 "מדריכים" צבאיים. ב-1963 מנה צבאו של דיים 350,000 חיילים כנגד 25,000 פרטיזנים חסרי ציוד צבאי אלמנטארי.
בשנת 1960 הוקמה המפקדה הארצית של "צבא השחרור העממי" הפועל מטעם "חזית העם הלאומית". צבא השחרור חולש על בסיסים מוגנים היטב ועל אזורי ממשל עצמי של הפרטיזנים.
רוב אנשי ה"חזית" אינם קומוניסטים אלא לאומנים. הם שולטים ברשת מחתרת ענפה הכוללת קבוצות ומפלגות שונות המתנגדות למשטר, ובין אוהדיה מצויים רבים בעמדות פיקוד בצבא הדרום. מצע החזית הוא בורגני-דמוקרטי לאומי, ולא קומוניסטי. עיקריו: מתן קרקע לאיכרים, אוטונומיה למיעוטים לאומיים ודתיים וחרויות אזרחיות. המצע שואף ל"איחוד הדרגתי מחודש של הארץ בדרכי שלום על בסיס משא ומתן בין שני האזורים".
בלחץ חוגים שונים באוכלוסייה נאלצה ארצות הברית להחליף מדי פעם את הכת הצבאית השלטת. בקיץ 1965 העלו האמריקאים לשלטון את הגנרל נגויין-קאו-קי; אולם החילופין לא הביאו לשינוי במדיניות ולא תרמו ליציבות המשטר.
מדיניותה של ארצות הברית, שהחלה בתוקפנות ישירה נגד חזית השחרור ונגד צפון וייטנאם ושהחליפה את ה"מומחים" בחיל משלוח של כחצי מיליון חיילים אמריקאים, הביאה להתעצמות הסכסוך. הו-צ'י-מין, ששאף בתחילה להביא לקיומם של הסכמי ז'נבה ונזהר מהתערבות גלויה של כוחות צפוניים במאבק בדרום המדינה, הוכרח להגיש סיוע מוגבר לחזית השחרור. בוויכוח על "תוקפנות", "שלום", "פלישה" וכו' המתנהל סביב שאלת וייטנאם, יש לזכור מי פלש לארצו של מי, מי הפר הסכמים בינלאומיים ומי הוא המפעיל שיטות אכזריות של השמדת עם כנגד צבא של איכרים פרטיזנים הנלחם לעצמאות ארצו.