הפרוגרמה של האופוזיציה הפולנית – יאצק קורון וקארול מודזלבסקי

להלן המשך תרגום הפרק העשירי של המכתב הגלוי הפרוגרמאטי של יאצק קורון וקארול מודזלבסקי. על הפצת המכתב הזה נידונו המחברים למאסר על ידי בית משפט פולני. חלקו הראשון של הפרק (וכן פרטים נוספים על המחברים) הופיע בגיליוננו הקודם.

איגוד מקצועי

מעמד הפועלים אינו יכול להסדיר באופן ישיר את חלוקת פרי העבודה; הוא יכול לעשות זאת רק באמצעות נציגותו הפוליטית המרכזית. יתר-על-כן, מעמד הפועלים איננו הומוגני לחלוטין במה שנוגע לאינטרסים המעמדיים שלו. ניגודים בין החלטותיהן של נציגויות הפועלים לבין האינטרסים והנטיות של פועלים בבתי-חרושת מסוימים ובסקטורים מסוימים של מעמד הפועלים – הם בלתי נמנעים. עצם עובדת ההפרדה בין הניהול והייצור, טומנת בחובה את האפשרות שיתפתח שלטון נבחר בעל מידה מסוימת של אי-תלות בבוחריו – ודבר זה נכון לא רק בהיקף של המדינה כולה, כי-אם גם בכל מפעל ומפעל.

אם מלבד זכות הבחירה לא תהיה בידי הפועלים דרך אחרת להגן על עצמם בפני החלטותיה של המערכת הייצוגית שלהם, אזי המערכת הזו תתנוון ותפעל נגד האינטרסים של אלה שאותם היא צריכה לייצג. אם תישלל ממעמד הפועלים האפשרות להגן על עצמו מפני המדינה, אזי הדמוקרטיה הפועלית תיהפך לפיקציה. אפשרות ההגנה חייבת להיות מובטחת על ידי איגודים מקצועיים בלתי-תלויים לחלוטין במנגנון המדינה, אשר להם הזכות להכריז שביתות כלכליות ופוליטיות. המפלגות השונות ייאבקו להבטחת האופי הפרולטארי של האיגודים המקצועיים, תוך כדי ניסיון להשפיע עליהם.

בכדי שמוסדות הדמוקרטיה הפועלית לא ייהפכו למסך שמאחוריו יופיע מחדש "כל הזבל הישן", מן ההכרח שהצורות שתלבש הדמוקרטיה יתאימו לתוכן החיוני של פעילותו של מעמד הפועלים. עבור אדמיניסטרטורים, מומחים ופוליטיקאים – הפוליטיקה היא מקצוע. יש להם הזמן והידע הנחוצים בשבילה. אולם הפועל הוא זרוע מבצעת בתהליך הייצור. המקצוע שלו הוא – להשגיח על המכונה. בכדי שיהיה מסוגל להשתתף בחיי-הציבור, מן ההכרח להעניק לו מינימום של זמן פנוי והשכלה.

למטרה זו, יוקדשו שעות אחדות לשבוע (מתוך השעות שעבורן משולם שכר-העבודה) להשכלה כללית של הפועלים. בשעות אלה יתאספו הפועלים, מאורגנים בקבוצות לפי יחידות הייצור, לשם דיון בהצעות לתוכנית הכלכלית הלאומית, לתוכנית הכלכלית האזורית, ולתוכנית העבודה של המפעל, אשר יועלו על ידי המפלגות השונות. עניינים אלה הם קשים או בלתי ניתנים לתפיסה כאשר מנסים להסתיר את המשמעות המעמדית של חלוקת ההכנסה הלאומית. נציגי המפלגות, שישתתפו בשעות אלה של השכלה לפועלים, יקרבו את מעמד הפועלים לתוכניותיהם ובו-בזמן יקרבו את התוכניות אל מעמד הפועלים.

משטרה וצבא

בדמוקרטיה פועלית אי-אפשר שיתקיימו בשום צורה שהיא משטרה פוליטית וצבא סדיר (צבא-קבע). אופיה האנטי-דמוקרטי של משטרה פוליטית הוא מובן מאליו. אולם שלל אגדות נרקם סביב מושג הצבא הסדיר של המעמד השליט – אגדות בהן מאמינה, במידה מסוימת, כל החברה כולה.

מה טיבו של צבא סדיר? זהו ארגון שבו רבבות צעירים, המנותקים מסביבתם הטבעית, מבודדים במחנות שבתוכם מוציאים מראשם בשיטות ברוטאליות כל עצמאות של מחשבה, ומאלפים אותם לבצע כל פקודה הניתנת על ידי הסגל הפיקודי ההיררכי והמקצועי. ארגון זה הוא הבסיס של כוחותיה המזוינים של המדינה. כוח זה, המופרד מן החברה, מסוגל להתנגש איתה בכל רגע. מסיבה זו, אין די בכך אם יוחלפו הקצינים; הצבא הסדיר – כמו המשטרה הפוליטית – הוא מעצם מהותו מכשיר של דיקטטורה אנטי-עממית. כל זמן שהוא קיים, יכולה כת של אלופים להעלות את עצמה מעל למפלגה או מועצה כלשהי.

אומרים כי הצבא הסדיר חיוני להגנת האומה. דבר זה נכון במשטר של דיקטטורה אנטי-עממית, כאשר קשה להכריח את ההמונים הרבים ללחום להגנת מדינה שאינה שייכת להם; אפשר להשיג זאת רק על ידי הפחדה וטרור הנשענים על הצבא הסדיר. חימוש העם מחוץ למסגרת של ארגון זה מהווה סכנת-מוות למשטר; לכן דיקטטורה כזאת יכולה לארגן את כוחותיה המזוינים רק במסגרת של צבא סדיר.

אולם הדוגמאות של המלחמות העממיות בווייטנאם, אלג'יריה וקובה מוכיחות שפועלים ופלאחים חמושים – כאשר הם יודעים לשם מה הם לוחמים וכאשר הם מזהים את האינטרסים שלהם עם המהפכה – אינם נופלים במאומה מצבאות סדירים. דבר זה נכון במיוחד בארצות קטנות המשמשות טרף לתוקפנות קונטר-מהפכנית של מעצמות זרות. כאשר ארצות אלה מותקפות, הן יכולות להגן על עצמן ביעילות רק בשיטה של מלחמה עממית. צבאות סדירים נחוצים לתוקפנים לשם ניהול מלחמות קולוניאליות ואינטרבנציות; הם נחוצים לדיקטטורות אנטי-עממית לשם הכנעת ההמונים. דבר זה ברור במיוחד באמריקה הלטינית, שבה הצבאות ממלאים תפקיד של משטרה פנימית. אך הדבר נכון באותה מידה בכל מקום שבו קיימים צבאות סדירים – וכן הדבר בפולין, כפי שהוכיחו מאורעות פוזנאן [מאורעות פוזנאן, שבהם הותקפו פועלים מהפכניים על ידי הצבא, היו השלב הראשון במהפכה הפולנית של אוקטובר 1956 – הערת המתרגם]. הצבאות הסדירים מהווים מכשירי דיכוי אכזריים לשם הכנעת מעמד הפועלים והחברה כולה – בין אם למעשה מתחוללות התנגשויות ובין אם לאו; כפי שאַלת השוטר היא מכשיר הכאה – בין אם בעליה משתמש בה ובין אם לאו. בדמוקרטיה פועלית, הצבא הסדיר לא יכול למנוע מהפכת-נגד. להיפך, הוא עלול להיהפך בעצמו למכשיר קונטר-מהפכני. לכן יש לחסל אותה.

בכדי שלמרות זאת לא תתאפשר הפיכה נגד השלטון הדמוקרטי, יש לחמש את מעמד הפועלים. דבר זה מתייחס במיוחד לפועלים בתעשייה הגדולה, אשר חייבים להתארגן בכל מקום ליחידות של מיליציה עממית הכפופות למועצות הפועלים. מומחים צבאיים ישמשו כמדריכים הכפופים למועצות. בדרך זאת, ייווצר קשר הדוק בין כוח הכפייה המזוין של המדינה ובין הפועלים אשר יהיו נכונים תמיד להגן על שלטונם ועל מהפכתם עם נשק ביד.

מסיבות טכניות, מן ההכרח לקיים יחידות קבועות בעלות התמחות מיוחדת (קליעים, חיל-אוויר, צי וכו'). אולם את היחידות הללו יש לגייס בשלמותן מקרב הפועלים במפעלים נתונים של התעשייה הגדולה, ובמשך תקופת שירותם, חיילי היחידה חייבים לקיים קשר מתמיד עם חבריהם לעבודה במפעל ולשמור על הזכויות המגיעות להם עצמם כפועלים.

החקלאות

הייצור החקלאי ומעמד הפלאחים ממלאים תפקיד חשוב ביותר בכלכלה ובחברה, והפרוגרמה של הפועלים אינה יכולה להתעלם מהם.

אין ספק שעתיד החקלאים הוא במפעלים ממלכתיים גדולים, מתועשים ובעלי התמחויות מיוחדות. יצירת הבסיס הטכני לאירגון כזה של הייצור החקלאי מצריכה תיעוש של הכפר. היא מחייבת השקעה רצינית, הניתנת לביצוע רק במשך תקופה ארוכה. בתנאים הטכניים והכלכליים השוררים עתה, כל ניסיון לבצע קולקטיביזציה כוללת יהווה למעשה נישול של הפלאחים, המבוצע בניגוד לרצונם על ידי דיקטטורה משטרתית. הדבר יגרום לירידת הייצור החקלאי וחזרה למשטר הדיקטטורה המשטרתית נגד מעמד הפועלים עצמו. קולקטיביזציה כזאת יכולה להתיישב רק עם משטר ביורוקרטי. עבור דמוקרטיה פועלית פירוש הדבר – התחסלות; אין לקבל זאת.

המבנה החקלאי הקיים עתה, שבו יש בעלות פרטית על הקרקע, גורם ליצירת משקים מטיפוס קפיטליסטי – אם מניחים לחוקי השוק לפעול באופן חופשי, ללא כל הגבלה. בהיותם מפוזרים, יש למשקים אלה מקורות השקעה מצומצמים; אך ההשקעה היא חיונית להתפתחותם, ולכן החלק המכריע של ההשקעות הוא במשקים הגדולים ביותר. בתנאים כאלה תביא רציונליזציה של החקלאות למשבר עמוק: פשיטת-רגל של הפלאחים העניים ביותר וחיסול מעמד החקלאים הזעירים.

עבור פועלי בתי-החרושת, פירוש הדבר יהיה עלייה במחירי המצרכים החיוניים והיווצרות אבטלה. התפתחות כזו מתקבלת על דעתם של הטכנוקראטים (שהם מטבעם חסידי הריכוזיות בחקלאות), אבל אינה יכולה להתקבל על הדעת במדינת פועלים דמוקרטית.

המטרה היצרנית של מעמד הפועלים היא פיתוח יכולת הצריכה של ההמונים העצומים, אשר היום ידם משגת רק את המינימום שבמינימום. כפי שכבר הראינו בפרק 6, הביורוקרטיה מורידה את כושר הצריכה של רוב הפלאחים אל מתחת למינימום; היא שוללת ממשק הפלאח את עודף התוצרת, ומהפלאח עצמו את סיכויי ההתפתחות – מפני שנטיית הביורוקרטיה היא להפחית עד כמה שאפשר את המחיר הריאלי של כוח העבודה, ולראות את הצריכה החברתית כרע הכרחי.

למעמד הפועלים יש עניין בחיסול יחסים אלה הקיימים היום בין המדינה ומעמד הפלאחים. האינטרס של הפועלים מחייב פיתוח רציונאלי של הייצור החקלאי (שהוא הבסיס לצריכה) באמצעות פיתוחם של המון המשקים הקטנים והבינוניים והעלאה מקבילה של כושר ההשקעה וכושר הצריכה שלהם. עובדה זו היא-היא אשר הופכת את מעמד הפועלים לשופר האינטרסים של רוב מעמד הפלאחים, ומהווה עם זאת את הבסיס לברית-אמת ביניהם.

בכדי להגשים את האינטרסים המשותפים של הפועלים והרוב המכריע של הפלאחים יש צורך –

ראשית, לסגור את פער המחירים המיושם כיום באופן מלאכותי על ידי המשטר הביורוקרטי והשולל מן המשק הזעיר והבינוני את הבסיס החומרי להתפתחות; נוסף לכך, יש להטיל מס פרוגרסיבי על המשקים הגדולים ביותר.

שנית, את החלק של תוצר עבודת הפלאחים הנלקח על ידי המדינה בצורת מסים או בכל צורה אחרת יש לנצל (אחרי ניכוי חלקם של הפלאחים בהוצאות החזקת המנגנון הממלכתי) בכדי להזרים לכפר [כהשקעות חברתיות ותרבותיות וכסיוע ממשלתי טכני וכלכלי כדי לעזור למשקים בינוניים וזעירים].

לשם כך, החקלאים חייבים להתארגן בהתאם ליחידות הכלכליות, ולהקים נציגות פוליטית משלהם. הם צריכים להקים ארגוני יצרנים משלהם; זהו המפתח לפתיחת סיכויים בפני אותם 60 אחוז של האיכרוּת אשר מתקיימים היום בתנאי ניוון במשקים קטנים ואשר מהווים כוח עבודה עודף [במונחים ישראלים: "אבטלה סמויה" – הערת המתרגם]. עם זאת, אין להרשות עודף של השקעות תעשייתיות.

מכאן נובע ההכרח להשתמש בכוח-עבודה עודף זה לשם השלמת הייצור החקלאי בענפים אינטנסיביים: משק-חי, גידולי גינה ועצי פרי. אולם זו משימה קשה עד-מאוד, ובכוחות המפורדים של המשקים החקלאיים הזעירים אי-אפשר להקים תעשייה שתספק את הבסיס הטכני לשינויים אלה. בכדי להגיע לכלל הצלחה, חייבות איפוא להתארגן התאגדויות של משקים פרטיים קטנים ובינוניים, אשר להן תהיה רזרבה מספקת של כוח-עבודה. התאגדויות אלה ישתמשו בקרקע שברשותן, בעבודה הקואופרטיבית שתתאפשר באמצעותן, ובסיוע מצד המדינה (הלוואות בריבית נמוכה, השתתפות המדינה בהשקעות, שירות תובלה ממלכתי, וכו') לשם הפעלת מפעלי-מעבר קטנים; ההתאגדויות יארגנו גם את השיווק. זו הדרך היעילה ביותר מבחינה כלכלית להגדלת ייצור מצרכי המזון אשר היום יש בהם מחסור, וכן להתגברות על נחשלוּת תעשיית מוצרי הצריכה, והגברת הפריון של המשקים הקטנים והזעירים – עודף כוח העבודה יופעל במקום בו הוא קיים.

יש ליצור את התנאים להתמחות המשקים החקלאיים – בלעדי זה הייעול הכלכלי אינו אפשרי. עם זאת, במגעיהם עם ארגוני הקניות של המדינה, החקלאים חייבים להתארגן בכדי להתגונן מפני הורדה מלאכותית של המחירים. הפלאח הבודד, אשר חותם חוזה "חופשי" עם המדינה, הוא חסר-אונים מול המונופול של המדינה על השוק. לכן, מלבד התאגדויות יצרניות, חייבים החקלאים להקים גם אירגוני שיווק.

בתנאים כפי שתוארו כאן, המשקים החזקים ביותר (שמספרם קטן אך הממלאים תפקיד חשוב בתוקף גודלם) לא יוכלו לעבור לפסים של ייצור קפיטליסטי: יחסרו להם כוח העבודה והקרקע הזולה שמקורם בהרס המשקים הקטנים. אולם המשקים החזקים יוכלו להגביר את הייצור שלהם באמצעות מקורות ההשקעה העצמאיים העומדים לרשותם, וזאת במידה שיצליחו להמיר במיכון את כוח העבודה החסר להם.

מכיוון שהתעשייה היא הגִזרה המכרעת בכלכלה, הכיוון שבו מפתחים את הייצור התעשייתי קובע את הקווים הכלליים של התפתחות הכלכלה בשלמותה. מאחר שיהיה בידיו הפיקוח על תוצר עבודתו, יוכל מעמד הפועלים לקבוע את המסגרת הכללית של התפתחות הגזרות האחרות של הכלכלה – ובתוכן החקלאות. אולם בתוך המסגרת הכללית של הכלכלה בשלמותה (הנקבעת על ידי הרמה, האירגון וההתפתחות של הייצור התעשייתי) צריכים הפלאחים לשלוט על תוצר עבודתם.

קִרבת האינטרסים של מעמד הפועלים ורוב הפלאחים מאפשרת קיום אוטונומיה פוליטית של האיכרוּת, אוטונומיה שהיא גם חיונית לדמוקרטיה הפועלית. האירגון הכלכלי של הפלאחים, עליו דובר לעיל, לא יהיה בכוחו להבטיח את פיקוחם על אותו חלק מתוצרתם אשר יימסר למדינה ואשר חייב לחזור אליהם בצורה של השקעות מיידיות מסוגים שונים ושל סיוע כלכלי. זאת אפשר להשיג רק על ידי נציגות פוליטית של היצרנים החקלאיים במישור הכלל-לאומי, אשר תוקם בעזרת האירגונים הכלכליים והמפלגות הפוליטיות של החקלאים. על-כן, מעמד הפועלים מעוניין עד-מאוד בעצמאותה של תנועת הפלאחים שתאפשר ייצוג האינטרסים של רוב הפלאחים, ולא רק של שכבה דקה של איכרים אמידים.

(המשך יבוא)