בגיליון הקודם של "מצפן" (מס' 33) פירסם מאיר סמורודינסקי "הערות" למאמרו של משה מחובר (בגיליון מס' 32) על "זהותו החברתית של העולם הזה". בהערות אלה קובע סמורודינסקי:

"הניתוחים המרכסיסטיים הקלאסיים נעשו לגבי מדינות מערב אירופה, מקום שם הקפיטליזם היה המפותח ביותר בתקופה ההיא. בייחוד שימשה אנגליה כמודל נוח. המונח: 'המעמד הבינוני הנמוך' (lower middle class) הוא מונח שמקורו באנגליה. ‏תיאורו הסוציאלי-פסיכולוגי, כפי שניתן על ידי מחובר, מתאים באופן יוצא מן הכלל לאנגליה ולעוד כמה ארצות קפיטליסטיות ותיקות באירופה".

לכן הוא אינו מוצא לנכון "להשתמש בניתוחים הללו לגבי מדינות שהן קפיטליסטיות לא ותיקות, אשר התפתחו בצורה מיוחדת, בכמה מקומות בעולם – למשל: ‏דרום אפריקה, רודזיה, אלג'יריה לשעבר וישראל. מדינות אלה הן תוצר לוואי של האימפריאליזם הקפיטליסטי האירופי", כי ההתפתחות במדינות הללו היתה שונה מאשר במדינות הפיאודליזם הקלאסי. על כן, לדעתו, חייבת הפסיכולוגיה להיות שונה עקב ההיסטוריה השונה.

נכון בהחלט שהמונח "המעמד הבינוני הנמוך" מקורו באנגליה. אולם אין זאת אומרת שמעמד זה קיים באנגליה בלבד, כמו שהמונח "זעיר בורגנות" מקורו בצרפת ואין זאת אומרת שמעמד זה קיים רק בצרפת. האמת היא שמעמד זה, בין שנקרא לו במונח האנגלי ובין שנקרא לו במונח הצרפתי, קיים בכל חברה קפיטליסטית.

נכון הוא, כמו-כן, שההתפתחות במדינות הקפיטליסטיות "הלא-ותיקות" שונה מההתפתחות במדינות הקפיטליסטיות "הקלאסיות". יותר מזה, השוני בהתפתחות אינו רק בין שני סוגי מדינות אלה. ההתפתחות בכל ארץ היא שונה מאשר בכל ארץ אחרת. אולם לא השוני בהתפתחות הוא הקובע את התכונות היסודיות העיקריות של כל מעמד חברתי, כי אם יחסי הייצור, המייעדים תפקיד מסוים, מקום מסוים, לכל מעמד בתהליך הייצור.

בכל ארץ קפיטליסטית (זאת אומרת בעלת יחסי ייצור קפיטליסטיים) קיים מעמד זעיר-בורגני, המתנדנד בין שני המעמדות העיקריים בחברה, ואינו שייך לאחד מהם, לא לקפיטליסטים ולא לפרולטריון. למעמד זה אין תפקיד מכריע בתהליך הייצור, הוא רק תוצר לוואי של החברה הקפיטליסטית, תוספת סרח. ומכאן נובעות התכונות העיקריות של מעמד זה – אי-יציבותו הפוליטית, התנדנדותו התמידית כמטוטלת בין הבורגנות והפרולטריון, בין המהפכה והמהפכה הנגדית. ומכאן נובעת גם התכונה הפסיכולוגית העיקרית שלו – הרגשת הזרות ואי-הביטחון, המוצאת אצלו את פורקנה בצורת רגש לאומני חזק, ולפעמים אפילו חולני.

אך יחד עם זאת יש לתנאים המקומיים המיוחדים השפעה לא מבוטלת על הלך הרוח והעמדות הפוליטיות של מעמד זה – או נכון יותר, של מייצגיו. דווקא בגלל מצבו החברתי, אי-שייכותו הישירה לתהליך הייצור, התנדנדותו בין שני המעמדות העיקריים בחברה, הוא אינו יציב, ועמדותיו הפוליטיות נקבעות לפי התנאים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים באותו מקום ובאותו זמן בו הוא נמצא. אבל עמדותיו אלה נובעות תמיד מהשפעת התנאים הללו על מקומו בחברה. מלחמתו היא תמיד מלחמה למען שמירה על קיומו כחלק מהמעמד הבינוני.

ובסיכום: בכל חברה קפיטליסטית קיים מעמד זעיר-בורגני, בעל תכונות אופייניות עיקריות, הנובעות ממקומו בחברה (ביחס ליחסי הייצור ותהליך הייצור), הנקבעות לפי התנאים הקונקרטיים במקום מסוים ובזמן מסוים.

מחובר במאמרו לא הסתפק בניתוח תכונות אופייניות אלה באופן כללי ובחלל ריק, כי אם ניתח אותן בפעולתן בתנאים הקונקרטיים של ישראל היום.

*  *  *

סמורודינסקי קובע בהערותיו – בצדק – כי לא יתכן בארץ משטר קפיטליסטי שאינו ציוני. אולם הוא מניח שיתכן קיום כוחות בעלי השקפות קפיטליסטיות "היוצאים נגד הציונות בצורה עקבית ובלתי מתפשרת". יותר מזה, הוא רואה בתנועת "העולם הזה – כוח חדש" גוף כזה. לדעתי יש בהיגיון זה סתירה פנימית. איך יתכן שבעל השקפה קפיטליסטית יוכל ללחום בעקביות נגד הציונות, שבלעדיה לא יתכן משטר קפיטליסטי?! אם הברירה היא: או קפיטליזם עם ציונות, או לא ציונות ולא קפיטליזם – אז בוודאי בעל השקפה קפיטליסטית יעדיף קפיטליזם עם ציונות על לא ציונות ולא קפיטליזם. הוא יילחם למען הציונות, כי בזה הוא שומר על הקפיטליזם.

ומהכללי לקונקרטי: האם תנועת "העולם הזה" אנטי-ציונית עקבית? אם אינני טועה, סמורודינסקי מסכים להגדרה שתנועת "העולם הזה" היא תנועה לאומנית עברית. אך הלאומנות העברית, למרות הניגודים בינה לבין הציונות הקלאסית, היא בעצם המשך של הציונות, או הציונות בתנאים חדשים – "ניאו ציוניזם". האומה העברית בישראל קמה על יסוד ההתיישבות הציונית, ולפיכך הלאומנות העברית היא הבת החוקית, היורשת של הציונות.

מי שדוגל בלאומנות עברית, כל מי שרואה באומה העברית ערך אבסולוטי, איננו מסוגל להיות אנטי ציוני עקבי, כי בזה הוא שולל את עצם היסוד של השקפתו הלאומנית. זאת חוץ מהגורם המעמדי החברתי. הרי תנועת "העולם הזה" מכריזה על עצמה ש"איננה מעמדית", "איננה שמאלית או ימנית", אינה סוציאליסטית. זאת אומרת שתנועה זו היא בעד המשך המשטר החברתי-כלכלי הקיים, בעד הקפיטליזם. ואם שלילת הציונות, בסופו של דבר, היא שלילת הקפיטליזם, כי בלי ציונות לא יתכן קפיטליזם בארץ, איך יתכן שתנועה זו תהיה אנטי ציונית עקבית?

סמורודינסקי רואה "נסיגה" בעמדת אבנרי בוועידת התנועה בשאלת הציונות. אך הוא מייחס "נסיגה" זאת לאבנרי באופן אישי. הוא אומר: "יש להוקיע כל נסיגה של אבנרי לעבר הציונות, אבל אין לשלול את התנועה ככלל".

ראשית, אין השאלה האם לשלול או לחייב, כי אם איך להגדיר את התנועה הגדרה פוליטית חברתית. שנית, אבנרי הוא מייסד התנועה ומנהיגה. עמדותיו אינן עמדות אישיות: הוא מדבר בשם התנועה, ועמדותיו נתקבלו על ידי התנועה בוועידתה. שלישית, "נסיגה" זאת לא במקרה באה, ולא מתוך סתם אופורטוניזם של אבנרי, אלא יש להבינה על רקע הניתוח הפוליטי-חברתי של תנועה זו.

אין להסיק מזה שאין מקום לשיתוף פעולה עם תנועת "העולם הזה" – או כל גורם אחר – בגלל אי-עקביותה. העקביות איננה תנאי לשיתוף פעולה. אנו מוכנים – וצריכים – לשתף פעולה עם כל גורם ובכל שטח, אפילו בנקודה אחת המשותפת לשנינו.