‏אין זה חדש כי "אנשים מן הישוב" נזדעזעו לשמע שיבורן של כמה שמשות בבניין עירית תל אביב, שנגרם על ידי קבוצה מבין מפגיני ה-14 במארס.

אין זה גם חדש כי אותם טיפוסים אינם נוטים להתרגש מקריאת אינפורמציה ביחס ל-96 אלף מובטלים רשומים וביחס לכך כי משפחותיהם צריכות להתפרנס ממשהו שבין אפס למאתיים לירות ישראליות לחודש, אם פקידי שירות התעסוקה אמנם יחליטו לשלמן להם, על פי הנחיות משרד העבודה.

החדש הוא בכך, שאל קהל האיסטניסים המקצועיים הצטרף בית מדרשה של מק"י. לחרפת היסחפותה של זו בגלי הלאומנות העברית, נוספה תקלת היגררותה אחרי מפ"ם בבלימת מאבקם של הפועלים והמובטלים, ובהגנה ישירה ומוסווית על ממשלת אשכול.

‏אינני מכיר את האנשים שיידו אבנים בבניין העירייה, ואין אני יכול לתהות על קנקנם ולברר אילו השקפות פוליטיות להם. אפשר שלרובם אין השקפות פוליטיות מגובשות כל-עיקר. ברם, גם עורכי "קול העם" ו"על המשמר" אינם יודעים פרטים נוספים על ה"מתפרעים". מעניינת היא איפוא תגובת "קול העם" למחרת ההפגנה. בכותרת משנה מבשר לנו העיתון כי "קבוצה מאורגנת מחוגי הימין שנכשלה בפיצוץ ההפגנה תוך צעידתה, התפרעה לאחר סיומה". חיפשתי בכל הכתבה פרטים שיוכיחו לי כי אמנם ניתנה בכותרת אינפורמציה מהימנה. את ה,הוכחה" מצאתי בסוף הכתבה. להלן לשון העיתון: "אל מקום העצרת הופיעה קבוצה מאורגנת שניסתה לחבל במהלכה באמצעים שונים. אחד מהללו הורם על כתפי חבריו והחל לקרוא: בוז לשלטון…". בהמשך מסופר כי אותה קבוצה היא שהתפרעה אחר כך ליד בית העירייה. משמע, היא-היא אותה "קבוצה מאורגנת מחוגי הימין".

הנה-כי-כן, למדים אנו כי מק"י סבורה שהסיסמה "בוז לשלטון" היא סיסמה גרועה. משום כך מצאנו את גינויה וייחוסה ליסודות ימניים. סנה ומיקוניס אינם צועקים עדיין "יחי השלטון", אבל הם בהחלט בדרך לכך.

אין אנו דוגלים בשיטה של ארגון התפרעויות. אבל, כאשר האבטלה מביאה אנשים למעשי מחאה חריפים הגורמים להפרת הסדר והחוקים, לא נטיף להם מוסר ונגנה אותם, אלא את המשטר שגרם את מצבם. משטר בו אבטלה, מחסור ורעב של פועלים, מתיישבים עם החוקים והסדר – אל יצפה להקפדה על החוקים על ידי הנלחצים על ידו ללא רחם.

ועוד עלינו לומר. ההפגנה היתה דבר בעיתו, אך היתה חסרה רוח לוחמת. הסיסמאות שהוכתבו, למעשה, על ידי פקידי מפ"ם, היו סיסמאות צמחוניות במזיד. לא היתה אף סיסמה אנטי-ממשלתית ממש. רק נואם אחד בכיכר דיזנגוף, שהיה הטוב שבכולם – נציג מובטלי בני-ברק – העלה את התביעה לביטוח אבטלה לאלתר. אך דווקא סיסמה זו לא עברה את הצנזור של מפ"ם. מי שהכיר מקרוב את אשר התרחש בוועדה המכינה לקראת ההפגנה, יכול היה לקבוע בוודאות כי מפ"ם ירדה מן הממשלה להפגנה כדי להגן על הממשלה מפני הפועלים, ולא להיפך.

עקרון אי-התקפת הממשלה הוסכם למעשה בין אנשי מפ"ם למק"י בוועדה. מכאן נובעת התקפת "קול העם" על הסיסמה: בוז לשלטון. מכאן גם מוסברת הנבזות שהתבטאה באי-הכללת איש רק"ח בין נואמי העצרת, על אף שאנשיה עשו לילות כימים להצלחת ההפגנה. פונקציונר מסוים של מק"י אסר על קבוצה מאורגנת של מובטלים מתל אביב להניף סיסמאות בגנות הממשלה.

בעיית הכוח המאורגן

מאבק הפועלים והמובטלים אינו יכול להתפתח כהלכה, לשאת פירות ולהשפיע על מהלך העניינים במדינה – בלי יד מנהיגה ומארגנת. אילו היה קיים בישראל איגוד מקצועי של ממש, כי אז יכול היה הוא להנהיג את המאבק. אך גוף ממין זה עדיין לא קם בארץ ויש לעשות להקמתו. משרדי "האיגוד המקצועי" החונים ברחבת מסדרונות הוועד-הפועל הם – במקרה הטוב – קריקטורה עצובה של משהו הדומה לאיגוד מקצועי.

את הכוח המארגן והמנהיג יכלה לקיים מפלגה פועלית או ברית של מפלגות פועלים. מי שיודע מה שהתחולל בצמרת המדינה ב-1951, אחרי הפגנת 100,000 פועלים ברחוב אלנבי, תחת הסיסמה "מזון לעם, מאסר לספסר" – יבין איזו עוצמה פוטנציאלית טמונה בהיחלצותו של כוח פוליטי מאורגן (במקרה ההוא: מפ"ם ומק"י), להתייצב בראש מאבק המוני ברחוב, כאשר השעה מחייבת מאבק כזה.

הרבה דפים צהובים נזקפו, ועוד יזקפו, לחשבונה של מפ"ם במהלך ההיסטוריה של תנועת הפועלים בישראל. ברם, המשך השתתפותה בממשלה בימים אלה ויציאתה לבלום את המרי המצטבר, במקום לארגנו ולהוליכו להסתערות על יסודות הקפיטליזם הפרזיטי בישראל, המתקשט לעת מצוא בנוצות סוציאליסטיות – יירשם על מצחה כאות קין ולדראון עולם.

במועצת מפ"ם האחרונה הצביעו שליש הצירים בעד פרישה מיידית מן הממשלה. מדוע לא נשמע קול השליש הזה? למה אתם מחכים, החברים גרנות, אגין, ריפטין ואחרים? כלום הקלויז של השומר-הצעיר חשוב יותר מענייניו החיוניים ביותר, לטווח הקצר ולטווח הארוך, של מעמד הפועלים? האם נבון יהיה הדבר מצידכם לדחות את ההכרעה עד השתלטות הקו של יודין, עמית ודומיהם, המוביל אל חיק המערך?

אנשים אלה, השליש השמאלי במפ"ם, אינם חשים עד כמה התייצבותם האקטיבית, עתה, להגנה על עקרונותיהם שלהם – עשויה להיות מכרעת לקביעת דמות החברה הישראלית ועתיד המדינה בכלל. בלעדיהם, תתקשה מאוד חזית שמאל לפרוץ החוצה מתוך מסגרותיה המצומצמות.

חתירה עקשנית לבניית חזית כוחות השמאל, שתארגן מתקפה כללית על המשטר הקיים, מצד שמאל; ופעולה שיטתית למען עשיית ועדת הפעולה של ועדי העובדים לגוף של קבע, בעל יומרה להיעשות לאיגוד-מקצועי אמיתי של פועלי ישראל – אלו שתי המשימות הראשיות הצריכות לעמוד בפני כל גוף שמאלי, שהסוציאליזם בו הוא דוגל לא נס ליחו עדיין.