מחבריו של המסמך המובא להלן, יאצק קורן וקארול מודזלבסקי, יושבים עתה בבית-הכלא של הרפובליקה העממית הפולנית. צעירים אלה הוצאו מן המפלגה הקומוניסטית בנובמבר 1964 בעוון "סטייה רעיונית". בתגובה לכך, חיברו מכתב גלוי שבו הם מסבירים את השקפותיהם; המכתב היה מיועד לחבריהם בתאי המפלגה הקומוניסטית והנוער הקומוניסטי באוניברסיטה של ורשה. ביולי 1965 הובאו למשפט על הפצת המסמך – ונידונו לתקופת מאסר של שלוש ושלוש וחצי שנים.
המכתב הגלוי מהווה התקפה מקיפה ונועזת על השכבה הביורוקרטית השלטת בארצות "הדמוקרטיה העממית" ובברית המועצות – ועל האידיאולוגיה ה"קומוניסטית" הרשמית שפותחה על ידי שכבה זו ואומצה על ידי התנועה הקומוניסטית העולמית. מול אידיאולוגיה רשמית זו, מציגים המחברים את עמדתם השמאלית-מהפכנית.
אנו מביאים כאן את תחילת הפרק העשירי של העבודה, הדן בצורת האירגון של מדינה סוציאליסטית (בניגוד למדינה שלקתה בסיאוב ביורוקרטי, כמו פולין של היום, למשל). המשך הפרק יובא בגיליון הבא.
מערכת "מצפן"

 

[בפרקים הקודמים] הראינו כי המהפכה היא הקברן של החברה הישנה. יחד עם זאת, היא מולידה חברה חדשה. השאלה העומדת עתה היא: האם מעמד הפועלים, שהוא מטבעו הכוח הראשי והמנהיג של המהפכה, מסוגל להציע פרוגרמה בת-תוקף. התשובה לכך תהיה חיובית, אם את הפרוגרמה מעלה אותו מעמד אשר האינטרס המיוחד שלו מתאים ביותר לצרכי ההתפתחות הכלכלית ולסיפוק צרכיהם של יתר המעמדות והשכבות החברתיות – במילים אחרות, מעמד שהפרוגרמה שלו מאפשרת התגשמות האינטרסים של החברה בכללותה.

האינטרס המעמדי של הפועלים מחייב את חיסול הבעלות הביורוקרטית על אמצעי הייצור. אין פירוש הדבר ששכר הפועלים צריך להיות שווה לסה"כ הערך של תוצר עבודתם. רמת התפתחות כוחות הייצור בחברה המודרנית מצריך חלוקת עבודה, שבה יש מקום גם לסקטורים לא-יצרניים המוחזקים על פרי עבודת הפועלים.

במשטר של דמוקרטיה פועלית, יהיה גם צורך לנכות חלק מפרי העבודה לשם הצבר, להחזקת ופיתוח שירותי-בריאות, חינוך ותרבות; חלק נוסף יש להקצות לשירותים סוציאליים, אדמיניסטרציה וממשל. אך כל זה יבוצע רק באותה מידה שמעמד הפועלים סבור שהדבר תואם את האינטרסים שלו. למעשה, הניצול הקיים אינו נעוץ בכך ששכר הפועלים מהווה רק חלק מהערך הנוצר, אלא בכך שהתוצר העודף נלקח מהם למטרות זרות ועוינות להם; על הסקטורים הבלתי-יצרניים מוטל כיום לקיים ולבצר את שליטת הביורוקרטיה (או הבורגנות) על הייצור, על החברה ועל חיי מעמד הפועלים. חיסול הניצול פירושו יצירת שיטה בה מעמד הפועלים המאורגן יהיה אדון לעבודתו ולתוצרתה; בה יקבע הוא את מטרת הייצור החברתי; בה יקבע הוא את חלוקת התוצר החברתי. הוא יסדיר את הכמות והמגמה של ההשקעות, של ההוצאות לשירותים סוציאליים, לבריאות, חינוך ותרבות, את תקציב מנגנון הממשלה ואת עצם תפקידיו של מנגנון זה. מעמד הפועלים יחזיק אז את השליטה הכלכלית, החברתית והפוליטית במדינה.

ניהול עצמי

רמתו הנוכחית של פריון העבודה מחייבת חלוקת עבודה חברתית, שבה הייצור והניהול הם תפקידים נבדלים. מן ההכרח שיהיו פועלים ומנהלים. בתהליך הייצור, למעמד הפועלים נועד תפקיד הייצור, ולא הניהול. כדי לנהל, עליו להתארגן ולהיות מאורגן על ידי המדינה.

אם אין דמוקרטיה פועלית בבית-החרושת, על אחת כמה וכמה שהיא אינה יכולה להתקיים במדינה. הרי רק בתוך מקום העבודה נמצאים הפועלים בסביבה שבה הם שוחים כדג במים: שם המקום שבו הם מבצעים את תפקידם החברתי היסודי. אם הפועלים משועבדים לעבודתם, אזי החרות מחוץ לכותלי המפעל היא רק "חרות של שבת", כלומר, חרות מדומה. מעמד הפועלים אינו יכול להיות אדון לעצמו ושליט על עבודתו ועל הייצור, אם הפיקוח על התנאים והמטרות של עבודתו בבתי החרושת אינו בידיו. הוא חייב להפוך את המנהל לפונקציונר הכפוף למועצה, הנשכר ומפוטר על ידה.

היום, כל החלטות המפתח המינהליות מוכתבות על ידי הממשלה המרכזית. בתנאים כאלה, מועצות הפועלים הן למעשה חסרות אונים. המנהלים קשורים מעצם טבעם למוסדות המנהיגים ולכן למנגנון המרכזי של המינהל הכלכלי. כדי שהמועצות יוכלו לנהל את המפעלים, הפועלים חייבים להפוך אותן לבלתי תלויות. בזאת ייווצרו התנאים המוקדמים הדרושים לדמוקרטיה פועלית, ובו-בזמן יינתנו על ידי כך ההנחיות להגשמת המטרות המעמדיות האמיתיות של הייצור. (כפי שכבר הראינו בפרק ג', הארגון של הסקטור המייצר אמצעי-ייצור חייב להיות ריכוזי, בעוד שהייצור של מוצרי צריכה מחייב דה-צנטראליזציה.)

באופן כזה, מעמד הפועלים, בצעדיו הראשונים להגשמת הפרוגרמה שלו, יממש כבדרך-אגב את אותו חלק בפרוגרמה של הטכנוקרטים שהוא מתקדם לגמרי – עצמאות המפעלים. אולם מעמד הפועלים והטכנוקרטים מייחסים תוכן חברתי שונה לחלוטין למושג זה. לפי הפירוש של הטכנוקרטים, עצמאות המפעלים תעביר את מלוא הסמכויות לידי ההנהלה. עבור הפועלים, עצמאות המפעלים פירושה עצמאות מעמד הפועלים. לכן, הפועלים אינם יכולים להצטמצם לניהול המפעלים באמצעות המועצות. הגבלה כזו פירושה, שהפועלים יוציאו לפועל את תוכניתם של הטכנוקרטים וישימו עול חדש על צווארם.

החלטות רבות-חשיבות בעניין השימוש בהכנסה הלאומית וחלוקתה הן, מעצם מהותן, בעלות אופי כלל-משקי – כלומר, הן מוכרעות בדרג של הכלכלה הלאומית, ויכולות להתקבל רק על ידי רשות מרכזית. אם החלטות הממשלה נשארות מחוץ לתחום פיקוחו של מעמד הפועלים, הוא אינו יכול לכוון את הייצור ולכן גם לא את עבודתו-הוא.

אוטונומיה של פועלים המוגבלת רק לתחומי בתי-החרושת, תיהפך בהכרח לפיקציה שמאחוריה יסתתר כוחן של הנהלות המפעלים ושלטונה של שכבה ביורוקרטית חדשה הקשורה באופן פוליטי בטכנוקרטיה של מנגנון המדינה. אז יימשך הניצול וה"סדר" הישן יחזור בצורה חדשה.

צורת השלטון

לפיכך הכרח הוא למעמד לארגן – בנוסף למועצת פועלים בכל מפעל – משלחות ממפעלים בכל רחבי הארץ. כלומר, הוא חייב לארגן מועצות של צירי פועלים שבראשן מועצת צירים מרכזית. במערכת זו של מועצות יציב מעמד הפועלים את מטרות הייצור החברתי, יקבל את ההחלטות הנחוצות ויפקח על ביצוע התוכנית בכל שלב ושלב. בכל הדרגים יהוו המועצות מכשירים של סמכות כלכלית, מדינית, ביצועית ומחוקקת. הן יהיו גופים נבחרים באמת על ידי הבוחרים המאורגנים על בסיס המפעלים. הבוחרים יוכלו להחזיר את נציגיהם ולהחליף אותם בכל רגע, ללא קשר למועדי הבחירות הקבועים. נציגויות הפועלים יהוו את השלד של המדינה הפרולטארית.

אם בפני נציגי הפועלים במועצת הצירים המרכזית תעמוד רק הצעה אחת של תוכנית לחלוקת ההכנסה הלאומית, המוגשת על ידי הממשלה או הנהגה של מפלגה יחידה – אזי תפקידם יצטמצם להצבעה מכאנית גרידא. כפי שהוכחנו בפרק א', לשלטון מונופוליסטי אי אפשר שיהיה אופי פרולטארי. שלטון כזה נהפך אוטומטית לרודנות על מעמד הפועלים, לאירגון ביורוקרטי הנועד לפצל את הפועלים ולהכניע אותם ואת כלל החברה.

כדי ששיטת המועצות תהפוך לביטוי רצונם, מחשבתם ופעילותם של המוני העובדים, מעמד הפועלים צריך לארגן את עצמו ביותר ממפלגה אחת. מה פירושו המעשי של ריבוי מפלגות פועלים? פירושו – הזכות של כל קבוצה פוליטית המוכרת על ידי מעמד הפועלים להוציא עיתון משלה, להציג את הפרוגרמה שלה בעזרת אמצעי התקשורת המודרניים, לארגן קאדרים, לנהל מערכות פוליטיות – בקיצור, להיות מפלגה. קיומן של מפלגות פועלים אחדות מצריך חופש דיבור, חופש דפוס וחופש התקהלות, ביטול הצנזורה, חרות מלאה של המחקר המדעי, של היצירה הספרותית והאמנותית. ללא חרות הביטוי לזרמי-מחשבה שונים בעיתונות, במחקר המדעי, בניסויים ספרותיים ואמנותיים, ללא חרות מלאה ליצירה – אין דמוקרטיה פועלית.

המפלגות השונות יציגו בפני מועצת הנציגים המרכזית את הצעותיהן לחלוקת ההכנסה הלאומית; אז ייווצרו התנאים להבהרת המשמעות האמיתית של מצעי הבחירות; יהיה זה גם לטובתם של הנציגים המרכזיים של הפועלים וגם לטובת ההמונים שבוחרים את הצירים ושרשאים להחליף אותם. אולם קיום מספר מפלגות פועלים, אין פירושו שרשות הכניסה למפלגות אלה תהיה מוגבלת לפועלים בלבד. האופי הפרולטארי של המפלגות ישקף את טבעו של השלטון המאורגן על בסיס המועצות. מפלגה הרוצה להשפיע על השלטון הפוליטי, תוכל אפוא לעשות זאת רק על ידי כך שתרכוש לצדה את המוני העובדים.

מאותן סיבות, מתנגדים אנו למשטרים פרלמנטאריים. הניסיון של 20 השנים האחרונות מוכיח, שמשטרים אלה אינם ערובה נגד רודנות, ושאפילו בצורתם המושלמת ביותר, אינם מהווים שלטון של העם. בשיטה הפרלמנטארית, המפלגות נאבקות רק על מנת להיבחר. ברגע שנסגרות הקלפיות – אפשר להשליך לפח את מצעי הבחירות. בפרלמנט הצירים חשים התחייבות רק כלפי הנהגת המפלגה שהציעה אותם כמועמדים. המצביעים מחולקים לאזורי בחירה שרירותיים לפי קריטריונים פורמאליים לחלוטין. זה מפצל אותם. הזכות לבטל את בחירתו של נציג, למעשה אינה קיימת. השתתפותם של האזרחים בחיים הפוליטיים מסתכמת בלא יותר מאשר קריאת הודעותיהם של המנהיגים בעיתונות, האזנה לדבריהם ברדיו, וצפייה בפניהם בטלוויזיה – ופעם בארבע-חמש שנים מצביעים האזרחים ובוחרים במפלגה שתשלוט בהם. כל היתר נעשה בתוקפו של מנדט זה, ללא השתתפות המצביעים. יתר-על-כן, לפרלמנטים יש רק סמכות מחוקקת. המנגנון המבצע מחזיק בידו את השלטון הממשי היחיד – פיקוח על אלה שבידיהם הכוח החומרי, כלומר, שלטון על הערך העודף.

לכן, השיטה הפרלמנטארית היא שיטה שבה מעמד הפועלים והחברה בכללותה הנם משוללי כל השפעה על השלטון – דווקא בתוקף ההצבעה. מול הצבעה פורמאלית כל ארבע-חמש שנים, אנו מעמידים השתתפות מתמדת של מעמד פועלים המאורגן במערכת של מועצות, מפלגות ואיגודים מקצועיים. בידי הפועלים יהיו התיקון והפיקוח על ההכרעות הכלכליות בכל הדרגים.

בשיטה הקפיטליסטית, השכבה הבורגנית – שבידיה נמצא הערך העודף – נמצאת מעל לפרלמנט. בשיטה הביורוקרטית, השלטון ללא-מצרים של הביורוקרטיה הפוליטית המרכזית מסתתר מאחורי המסווה הפרלמנטארי. בשיטת הדמוקרטיה הפועלית, אף אם ייצוגם של כלל האזרחים יהיה באמצעות פרלמנט, הרי שמעמד הפועלים יהיה מעל לפרלמנט; שהרי יהיה מאורגן במועצות ובידיו השליטה על הבסיס החומרי של קיום החברה, דהיינו על תוצר העבודה.

(המשך יבוא)