תקציב המדינה – פ. ליאון

לתקציב המדינה לשנת הכספים הקרובה (1967/68) נועדו שתי מטרות עיקריות. ראשית – "למתן את המיתון", כלומר להגדיל את הוצאות הממשלה (בעיקר להשקעות בבנייה וכדומה) על מנת להגביר את הפעילות הכלכלית וכך להקל על מצוקה האבטלה. שנית – לכוון את הוצאות הממשלה להגברת הייצוא ועל ידי כך לשפר את מאזן התשלומים (להקטין את ההפרש בין הייבוא והייצוא). על שתי מטרות אלה מכריזים דברי הפתיחה של הצעת התקציב שהונחה לאחרונה על שולחן הכנסת.

"אחורה פנה!"

המיתון לא בא כתוצאה ממדיניות מכוונת של הממשלה, אלא נבע משורת סיבות אובייקטיביות: צמצום העלייה (ובעקבותיו צמצום הבנייה והתעשיות הקשורות בה); הקטנת זרם הכספים מגרמניה; סיום כמה מפעלים גדולים (המוביל הארצי, השלב הראשון של נמל אשדוד והרחבת מפעלי ים המלח). עובדה היא, כי הפעלת "המדיניות הכלכלית החדשה" החלה באפריל 1966, ואילו דו"ח בנק ישראל לשנת 1965 מגלה כי כבר במחצית 1965 חל מיתון בביקוש ועלייה באבטלה.

האמת היא, שהממשלה ידעה כי המיתון יבוא (מסיבות אובייקטיביות), אולם רצתה להשתמש בו לשם השגת מטרות מסוימות. המטרה הראשית – לחץ על מעמד הפועלים והשכירים למען ביטול תוספת היוקר, הורדת שכר העבודה, וביצוע פיטורי ייעול. בלשון המעבידים והממשלה המשרתת אותם, הדבר נקרא "שיפור מוסר העבודה". הממשלה הכריזה כי מדיניות זו דרושה לשם קידום העצמאות הכלכלית והקטנת הפער בין הייבוא והייצוא.

עתה, אחרי שנה וחצי של מיתון, אפשר לסכם באיזו מידה התקדמנו לעצמאות כלכלית. הפער בין הייבוא והייצוא אמנם הצטמצם (בשיעור של כ-10% בשנת 1966 לעומת השנה הקודמת), אולם המחיר ששולם בעד זה היה הרסני. ראשית, קצב הצמיחה של המשק ירד בשיעור דראסטי: לעומת גידול ממוצע של כ-10% בשנים שקדמו למיתון, היה הגידול 7% ב-1965, ורק 1.2% ב-1966; זהו אחד משיעורי הגידול הנמוכים ביותר בעולם – וזאת במדינה שהתפארה בקצב פיתוח מסחרר. שנית, ההכנסה הממשית לנפש ירדה ב-3.4% (לעומת גידול שנתי של כ-4% בשנים קודמות). ההשקעה במשק ירדה בשנת 1965 בשיעור של 6%, ובשנת 1966 – ב-14% בערך (לעומת גידול ממוצע של כ-13% לשנה בתקופה שלפני המיתון). זה היה המחיר ששולם בעד ריסון הייבוא. גורם נוסף להקטנת הפער היה הגידו בערך הייצוא; אולם תופעה זו נגרמה בחלקה המכריע על ידי סיבות שלא היו קשורות כלל למיתון. מתוך גידול של 58 מיליון דולר, 47 מיליון נבעו מגידול בביקוש ועליית מחירים של יהלומים והדרים בשווקי העולם.

התוצאה היחידה שהממשלה יכולה להתפאר בה היא – "שיפור מוסר העבודה", כלומר עלייה מבהילה באבטלה והחלשת כוח המאבק המקצועי של הפועלים.

הממשלה נאלצה אפוא להכריז "אחורה פנה!" ולנסות להגביר מחדש את הפעילות במשק. אולם ברור כי הגברת הפעילות המשקית תחזיר את הכלכלה לנקודה שבה היתה בשנת 1964 (אינפלציה מהירה והגדלת עודף הייבוא) – אלא אם כן יבוצע באותו זמן שינוי מכריע באופי היצרני של המשק, ויפותחו במידה ניכרת ענפי הייצוא והענפים המייצרים תחליפים לייבוא. אם כך, התקציב החדש ייבחן בהצלחתו לחולל שינוי כזה.

תרופה שלא תועיל

עיון בהצעת התקציב מוכיח, שהיא מתבססת על אומדן הכנסות שאין לו שחר. הכנסות הממשלה נובעות ממסים ישירים ועקיפים, מכסים, אגרות, וכו'; וברור שהיקף הכנסות אלה צמוד לרמת הפעילות הכלכלית של המשק. בהצעת התקציב נאמר: "אומדן הכנסות המדינה לשנת 1967/68 מבוסס על פעילות מלאה במשק (!). במידה והפעילות במשק תהיה מצומצמת יותר, אומדן ההכנסות לא יתממש". מאחר שבמצב הנוכחי, הפעילות המשקית היא בין 60 ל-70 אחוז מכושר הייצור, הרי ברור מראש שאומדן ההכנסות לא יתממש. מה תעשה הממשלה? היא פשוט תדפיס כסף, בכדי לממן את פעולותיה. בכך היא תביא לירידת ערך הכסף; ובכן, ערכם הריאלי של התמריצים שיינתנו לעידוד הייצוא יהיה יותר קטן ממה שנדמה עתה מתוך קריאה שטחית של הצעת התקציב. יתר-על-כן, מימון אינפלציוני יקטין את הכדאיות היחסית של הייצוא (גם בגלל גידול הוצאות הייצור וגם בגלל עליית המחירים בשוק הפנימי) ולכן משקלם האמיתי של התמריצים המוצעים והשפעתם על שינוי מבנה המשק יהיו פחותים בהרבה ממה שהממשלה מקווה. כל זה מנוגד בבירור למטרות המוצהרות של מגישי הצעת התקציב.

אולם נניח לצורך הדיון שבאורח נס האומדן של הכנסות הממשלה יתממש מבלי שיזדקקו להדפסת כסף. הבה ונבחן איך מציעה הממשלה להתמודד עם בעיית האבטלה ועם הבעיה המרכזית לטווח ארוך (ארגון מחדש של המשק בכיוון של ייצור לשם ייצוא ולשם החלפת ייבוא).

יש להניח כי ההזרמה המתוכננת של 1,058 מיליון ל"י לתוכניות פיתוח (סכום העולה ב-219 מיליון ל"י על הסכום של השנה שעברה) וגידול בשיעור דומה בתקציב הרגיל – יצליחו להקל על מצוקת האבטלה ולמנוע פיטורים המוניים נוספים. אולם, כאמור, המבחן לטווח ארוך הוא לא במציאת תעסוקה, אלא בשינוי מבנה המשק. לממשלת ישראל, הנהנית מזרם כספים עצום ממקורות חיצוניים, אין כל קושי להקים עוד ועוד מפעלי טכסטיל וליצור מקומות עבודה; – זה מה שנקרא בישראל בשם "פיתוח". הצרה היא, שלמפעלים המוקמים באופן כזה אין כושר תחרות מינימלי בשווקי העולם, והם מסוגלים למכור את תוצרתם בפנים הארץ רק הודות לחומות המכס הגבוהות ולהגבלות המנהליות הכבדות המוטלות על הייבוא. לפי התפיסה המקובלת, על ממשלת ישראל להעניק את העידודים והתמריצים רק לאותם ענפים ומפעלים אשר יש להם סיכוי להתחרות בהצלחה במחירי השוק העולמי. לפי הטרמינולוגיה המקובלת, אלה הם הענפים שלישראל יש בהם "יתרון יחסי": כלומר, ענפים שבהם מסיבות גיאוגרפיות, כלכליות, טכנולוגיות או אחרות, מחיר המוצר המוגמר בישראל הוא נמוך יחסית למחיר בשווקי העולם. אילו הממשלה היתה עקבית בתפיסתה הכלכלית הבורגנית, היא היתה צריכה לערוך מבחן אובייקטיבי שיקבע אלו הם המפעלים והענפים בעלי היתרון היחסי – ולכוון את התמריצים שלה בהתאם לכך. אולם, לפי הצעת התקציב, מתברר שהממשלה כלל אינה מתכוננת ללכת בדרך זו, אלא מציעה מערכת של עידודים ותמריצים הבנויה טלאי על-גבי טלאי, לא לפי שיקולים עקביים כי אם בדרך שרירותית המבוססת על נוחות ביורוקרטית ועל לחצים של קבוצות אינטרסנטיות שיש להן מהלכים בחצרו של [שר האוצר] מר ספיר.

לפי הצעת התקציב, סה"כ העידוד לייצוא ופיתוח שווקי-חוץ יהיה 136 מיליון ל"י, שעיקרו יופנה לעידוד ייצוא תעשייתי. בעזרת עידוד זה, מקווה הממשלה שערך הייצוא בשנה הבאה יסתכם במיליארד דולר בקירוב. החשבון מראה שהממשלה רוצה להגיע למטרתה על ידי מתן עידוד המסתכם ב-5%–7% נוספים על שער החליפין הרשמי (כאילו היו נותנים לכל יצואן תוספת של 15–20 אגורות על כל דולר ייצוא). תוספת זו קטנה מהתוספת שהיצואן קיבל באופן אוטומטי בעקבות הפיחות האחרון – אולם מאחר שהפעם התמריצים מחולקים לפי כעשרים קריטריונים שונים ומשונים (ובחלקם מסולפים), הרי שהיעילות הממשית שלהם עוד תצטמצם בגלל הסיבוך הביורוקרטי הנובע מכך. לכן, יהיה זה דמיוני לחלוטין להניח שהתרופה המוצעת עתה תצליח במה שהתרופה היותר חזקה של הפיחות כבר נכשלה.

אין מוצא

לאמיתו של דבר, אין – במסגרת המשטר הנוכחי – כל מוצא מן הסבך בו נתון המשק הישראלי. כשלון הכלכלה הישראלית נובע לא רק מההוצאות הצבאיות הגדולות, אלא בעיקר מעצם העובדה שהמשק הישראלי הוא קטן מאוד והשווקים "הטבעיים" שלו – כלומר שווקי המרחב הערבי – חסומים בפניו. על בסיס של שוק פנימי של שניים וחצי מיליון נפש אי-אפשר להקים תעשייה יעילה, כי הטכנולוגיה המודרנית ניתנת לניצול רק כשמייצרים בקנה מידה ענק. עובדה זו הובנה גם על ידי קברניטי ישראל – והיא שדחפה ודוחפת אותם בניסיונם העקשני וחסר התוחלת להסתנן לשוק האירופי. תחנונים לא יניעו את מדינות ה"שוק" להתעלם מהאינטרס הכלכלי והפוליטי שלהן (ובכלל זה הרצון לשמור על יחסים כלכליים ומדיניים טובים עם העולם הערבי), והן לא יסכימו לקבל את בקשת ישראל.

גם בשטח הכלכלה – כמו בכל שטח אחר, הפתרון לבעיות המדינה מחייב שינוי המשטר הציוני הקיים. מה שדרוש הוא השתלבות במרחב הסובב אותנו (אשר תאפשר הקמת כלכלה המבוססת על שוק רחב היקף) ותכנון סוציאליסטי (אשר יאפשר שינוי מבנה המשק באופן יעיל ומדעי).

בסיכום אפשר לומר: ראשית, התקציב המוצע מבוסס על אומדנים בלתי-ריאליים ולכן לא יוכל להתממש בלי מימון אינפלציוני הסותר את עצם מטרתו. שנית, גם אם באורח פלא יתגשמו הנחות התקציב – עדיין השיטה בה הוא מתיימר להביא להבראת המשק אינה מסוגלת להשיג מטרה זו, אפילו לפי התפיסה הכלכלית הבורגנית. שלישית, גם אילו היה לישראל שר אוצר שהוא אשף כלכלי, הרי גם הוא לא היה מסוגל למצוא פתרון למשבר הכלכלה הישראלית ללא מהפכה מעמיקה במבנה המדינה ובמשטר שלה.