לאחרונה מתרבים הסימנים, שהידוק היחסים בין גוש הארצות הערביות שבהנהגת מצרים לבין ברית-המועצות, איננו מצטמצם לנושאים בין-מדינתיים, אלא עובר גם לתחום האידיאולוגי. נעשים ניסיונות להביא גם לשיתוף אירגוני בין המפלגות השליטות במצרים, סוריה, אלג'יריה וכו', לבין המפלגות הקומוניסטיות הפרו-סובייטיות בעולם הערבי.

בנדון זה, מאלף מאוד הוא המאמר, פרי עטו של לוטפי אל-ח'ולי, אשר התפרסם לפני חודשים אחדים בירחון "בעיות השלום והסוציאליזם", שהוא הביטאון העיקרי של התנועה הקומוניסטית הפרו-סובייטית הבינלאומית. יש להדגיש כי אל-ח'ולי הוא חבר "המזכירות לענייני אוריינטציה אידיאולוגית" של האיחוד הסוציאליסטי הערבי (מפלגת השלטון במצרים) ועורך ראשי של כתב-העת הקהירי א-טליעה. כותרת המאמר היא: הפרספקטיבות של שיתוף פעולה ואחדות בין הכוחות המתקדמים בארצות-ערב.

בראשית מאמרו קובע אל-ח'ולי כי "המאבק לשחרור לאומי מלא הופך יותר ויותר לחלק מן המאבק לשחרור כלכלי וחברתי, לשמירת העצמאות הלאומית, לפיתוח הכלכלה הלאומית מול הניסיונות החוזרים ונשנים של האימפריאליסטים והניאו-קולוניאליסטים להחזיר לעצמם את עמדותיהם הכלכליות האבודות". לשם כך, נדרשות "רפורמות חברתיות-כלכליות רדיקליות". הניסיון של מצרים מוכיח כי הנהגת הרפורמות מביאה "להריסת המבנה החברתי הקודם, לחיסול ההגמוניה של הפיאודלים והבורגנות הגדולה... לדחיית הדרך הקפיטליסטית ולפנייה אל הדרך הסוציאליסטית". המהפכה הלאומית מקבלת תוכן סוציאליסטי.

אל-ח'ולי מביע את דעתו כי מעמד הפועלים בארצות ערב טרם הגיע לרמת התפתחות פוליטית ואירגונית מספקת כדי לעמוד בראש התמורות החברתיות-כלכליות. עם זאת, הוא סבור כי בהמשך תהליך התיעוש וההתקדמות הכלכלית תעבור ההנהגה יותר ויותר לידי מעמד הפועלים.

נגד אנטי-קומוניזם

אל-ח'ולי קובע כי בשוּרות תנועת השחרור הלאומי חל בשנים האחרונות תהליך של קיטוב. המעמדות בעלי זכויות-היתר, אשר השלב הראשון של המהפכה קידם את האינטרס שלהם, מתרחקים עתה מן הדרך המהפכנית; לעומת זאת, מתרחב בסיסה ההמוני של המהפכה, אשר מושכת אליה יותר ויותר פועלים ופלאחים. המחבר מציין כי "התביעה לתמורות חברתיות, למטרות סוציאליסטיות, מועלית עתה על-ידי פטריוטים ומהפכנים רבים, הכוללים לא רק מרכסיסטים, אלא גם נציגי האינטליגנציה ושכבות בלתי-פועליות אחרות". בתוך האיחוד הסוציאליסטי הערבי הולכת ונוצרת עתה "מפלגה מהפכנית אוונגרדית, המורכבת אך ורק מסוציאליסטים... אשר חדורים ברעיונות של הסוציאליזם המדעי" (לפי המינוח המקובל, סוציאליזם מדעי הוא שם נרדף למרכסיזם).

מתקבל הרושם כי בדברים אלה מנסה אל-ח'ולי לרמוז על התקרבות אידיאולוגית בין הנאצריזם לבין הקומוניזם הסובייטי. רושם זה מתחזק על ידי הקטע הבא, בו הוא מאמץ לעצמו את אחת התזות הסובייטיות המרכזיות, עליה שמו הסובייטים דגש מיוחד מאז הוועידה ה-20:

"לאור המגמה הראשית של זמננו – השינוי המתמיד במאזן הכוחות הפוליטיים בזירה הבינלאומית לטובת הסוציאליזם – הננו מאמינים כי יש עכשיו אפשרות להתחיל בביצוע תמורות חברתיות-כלכליות רדיקליות בכיוון הסוציאליזם, בעת שהגשמתן העקבית של תמורות אלה נעשית לא רק לעניינו של מעמד הפועלים, אלא של כל המעמדות השואפים להתחדשות לאומית ולקִדמה חברתית".

להלן מוסיף אל-ח'ולי: "אם כי הכיוון הסוציאליסטי [של מצרים והארצות המקורבות לה] איננו אולי חלק של התנועה הקומוניסטית הבינלאומית, הרי אפשר לקבוע כי הוא דוחה את מדיניות האנטי-קומוניזם, שהרי הסכנה המאיימת על ארצות ערב היא לא בקומוניזם אלא באימפריאליזם". ובהמשך דבריו הוא קובע: –

"...מנהיגים מהפכניים במספר ארצות ערביות חדלו מן האנטי-קומוניזם, התגברו על חוסר האמון שלהם במרכסיסטים הערבים. עם זאת, ניתן לציין גם התפתחות מסוימת בין המרכסיסטים הערבים בקשר להערכתם את התמורות החברתיות-כלכליות בקע"ם ואת תפקידה החיובי החשוב [של קע"ם] בתנועה המהפכנית הערבית בקשר לשאלת הברית בין הכוחות המתקדמים".

שמונה נקודות

אל-ח'ולי מציע איפוא להקים חזית משותפת של הכוחות המתקדמים בעולם הערבי. כיסוד להקמת החזית המוצעת, הוא מעלה שמונה נקודות שגובשו בוועידה שנערכה בקהיר ביולי 1966 בהשתתפות "נציגים של אירגונים מתקדמים שונים ושל מנהיגי התנועה המהפכנית בעולם הערבי". בוועידה השתתפו גם "כמה מרכסיסטים ערבים". והרי תמצית שמונה הנקודות: –

  1. החזית תכלול את כל הארגונים המהפכניים הערביים, ללא יוצא מן הכלל.
  2. אין המדובר במיזוג כל האירגונים לאירגון אחיד, אלא בברית בין גופים קיימים שונים על יסוד תוכנית משותפת ומטרות מוגדרות, כגון: שחרור מלא של ארצות ערב מהשפעת האימפריאליזם והמונופולים; חיסול הבריתות והבסיסים הזרים; הגנה על המשטרים המהפכניים בחלקיו השונים של העולם הערבי; חיסול "ברית האיסלאם" והשפעת הפיאודליזם וההון הגדול; הכנסת רפורמות חברתיות במגמה סוציאליסטית, תוך תכנון כלכלי המקיף את כל העולם הערבי.
  3. אין לחכות לכך שתיווצר חזית משותפת של הכוחות המתקדמים בכל ארץ בפני עצמה, אלא יש להתחיל מייד בהקמת חזית בקנה מידה כל-ערבי.
  4. החזית צריכה להיות לא רק בדרג של הנהגות האירגונים השונים, אלא להקיף את כל הדרגים.
  5. החזית לא תכפה דגם אחיד של התפתחות כלכלית וחברתית ושל הדרך לסוציאליזם, אלא תשאיר עניינים אלה להחלטת הכוחות המתקדמים בכל ארץ בפני עצמה.
  6. החזית לא תצטמצם לדיונים אידיאולוגיים גרידא, אלא תגבש הסכמי פעולה על נושאים פוליטיים קונקרטיים.
  7. אין לעסוק בהאשמות הדדיות בקשר לשגיאות שנעשו בעבר, אלא לבחון שגיאות אלה בכדי להסיק מהן לקחים לעתיד, מבלי להטיל את האחריות למשגי העבר על גוף זה או אחר.
  8. קיימים עתה תנאים אובייקטיביים נוחים להקמת החזית תוך זמן קצר ביותר.

לקראת סוף המאמר מדגיש המחבר במיוחד (ללא ספק במטרה להרגיע את הקומוניסטים בסוריה ובארצות אחרות) שהמפלגות הקומוניסטיות בארצות ערב השונות אינן נתבעות ללכת דווקא לפי הדוגמה של הקומוניסטים המצריים, אשר חיסלו את אירגונם והצטרפו לאיחוד הסוציאליסטי הערבי כבודדים.