ברצוני להעיר כמה הערות למאמרו של משה מחובר: "זהותו החברתית של העולם הזה", אשר התפרסם בגיליון הקודם של "מצפן" (מס' 32).
המרכסיזם הוא תורה פוליטית-סוציאלית אשר ראשית התפתחותה באמצע המאה התשע-עשרה. כפי שמציין מחובר, המרכסיזם מנתח את החברה ותופעותיה לאור ההתחלקות המעמדית. הניתוחים המרכסיסטיים הקלאסיים נעשו לגבי מדינות מערב אירופה, מקום שם הקפיטליזם היה המפותח ביותר בתקופה ההיא. בייחוד שימשה אנגליה כמודל נוח. המונח: "המעמד הבינוני הנמוך" הוא מונח שמקורו באנגליה (lower middle class). תיאורו הסוציאלי-פסיכולוגי, כפי שניתן על ידי מחובר, מתאים באופן יוצא מן הכלל לאנגליה ולעוד כמה ארצות קפיטליסטיות ותיקות באירופה.
נשאלת השאלה: האם אפשר להשתמש בניתוחים הללו לגבי מדינות שהן קפיטליסטיות לא ותיקות, אשר התפתחו בצורה מיוחדת, בכמה מקומות בעולם? כוונתי היא, למשל: דרום-אפריקה, רודזיה, אלג'יריה לשעבר וישראל. מדינות אלה הן תוצר לוואי של האימפריאליזם הקפיטליסטי האירופי. ההתפתחות במדינות הללו היתה שונה מאשר במדינות הקפיטליזם הקלאסי. האם אפשר לייחס למעמד הבינוני הנמוך ברודזיה את אותה הפסיכולוגיה של אותו מעמד באנגליה? דווקא נקודת הראות המרכסיסטית המדעית מחייבת שהפסיכולוגיה תהיה שונה, עקב ההיסטוריה השונה.
אם נאמר שישראל היא מדינה "קפיטליסטית", עדיין רחוקים אנו מלמצות את אופיה של מדינה זאת. בלי להוסיף את המונח "ציונית", אפילו לפני המונח "קפיטליסטית", אנו משמיטים את קו האופי היסודי של המשטר בארץ. האמת היא שהקפיטליזם בארץ הוא תוצר של הציונות.
לכן כל מי שיוצא נגד המשטר הציוני בארץ, מערער את יסודות המשטר, אפילו אינו מצהיר שברצונו להקים משטר קפיטליסטי לא ציוני. דבר דומה נכון, למשל, לגבי הלוחמים באפרטהייד בדרום אפריקה. ידוע, שביניהם ישנם אנשים בעלי השקפות קפיטליסטיות. כלומר, הם מעוניינים להפוך את המשטר הגזעני-קפיטליסטי בדרום אפריקה למשטר קפיטליסטי לא גזעני. אולם הגזענות היא היא יסוד המשטר הקפיטליסטי בדרום אפריקה. אין להבין את החלוקה המעמדית בדרום אפריקה, מבלי לקחת בחשבון את הגזענות. לכן, המערער על הגזענות שם, מערער את המשטר עצמו.
כמובן, אפשר לשאול: האם בכלל ייתכן להפוך את המשטר הגזעני-קפיטליסטי בדרום אפריקה למשטר קפיטליסטי לא גזעני? תשובתי היא: לא. לכן הייתי משתף פעולה, בדרום אפריקה, גם עם אנשים בעלי השקפה קפיטליסטית שהם אנטי-גזענים עקביים.
ומשם, גזירה שווה לגבי הארץ. לפי דעתי טועים אנשי "העולם "הזה" החושבים שייתכן בארץ משטר קפיטליסטי שאינו ציוני. זהו אבסורד מבחינה כלכלית ופוליטית (ועוד נחזור לטפל בנושא זה בהזדמנות אחרת). אנו, בעלי ההשקפה המרכסיסטית מרחיקי ראות הרבה יותר מאבנרי וחבריו (ולא יעזור למר אבנרי אפילו אם יקרא לנו אלף פעמים "אוטופיסטים" ו"חולמים". בדורנו התגשמו הרבה דברים שאפילו האוטופיסטים הקיצוניים לא חלמו עליהם בשעתם).
על כן, כל מי שיוצא נגד הציונות בצורה עקבית ובלתי מתפשרת, הוא בן בריתנו. נכון הוא, שבוועידת "העולם הזה – כוח חדש" נתגלתה אצל אבנרי נסיגה רבה בחזית זאת. בשאלת העלייה הוא הופיע בעמדה ריאקציונית, לעונת הופעותיו בכנסת נגד חוק השבות. ברם, תנועת "הכוח החדש" אינה זהה עם אורי אבנרי.
בהיותי פעיל בתנועה זאת במשך זמן מסוים, הספקתי להכיר מדגם די גדול של האנשים הפעילים בה. לפחות לגבי חלק גדול מהם אין התיאור של מחובר קולע למטרה. הם באו לתנועה הזאת דווקא מתוך מלחמתו של אבנרי במשטר הציוני. בדרך כלל לא היתה השקפתם הסוציאליסטית מגובשת. הם היו מוכנים להאזין ולקלוט גם השקפות סוציאליסטיות. מה שקרה הוא שאבנרי עשה מפנה ימינה מתוך שיקוליו האישיים. בגלל האוטוריטה הרבה שהיתה לו, בקרב האנשים שבאו ללא רקע פוליטי, הוא כבש רוב בוועידה. רבים מהם מצטערים על הקרע עם השמאל, אחדים הזדעזעו מהופעת אבנרי בוועידה. ביטוי לכך ניתן על ידי שני המכתבים הגלויים של דוד קריסטל אשר התפרסמו ב"הארץ" (אמנם בצורה מעוותת וחסרת שיווי משקל נפשי). אולם, גם בוועידה עצמה בא הדבר לידי ביטוי מפי אנשים אשר היו קרובים מבחינה פוליטית לאבנרי אבל לא היו מוכנים להיהפך לצאן מרעיתו. כפי שהתבטא אחד החברים: אין אנו רוצים להיהפך לאת"א – דהיינו: "אזרחים תומכי אבנרי".
מכל האמור לעיל אני מסיק שאין לייחס לתנועה זאת את הפסיכולוגיה של "המעמד הבינוני הנמוך". לכלן היותר יש להצביע על ההופעה הנוכחית של אבנרי כמשקפת מגמה כזאת. אנו צריכים לשתף פעולה עם תנועה זאת מבלי להתייחס לאופיו האישי של האיש העומד בראשה.
יש להוקיע כל נסיגה של אבנרי לעבר הציונות, אבל אין לשלול את התנועה ככלל, אשר קמה על יסוד אנטי-ציוני.
(הערותיו של יהודה קופפרמן על מאמר זה הופיעו בגיליון מס' 35 של "מצפן", מאי 1967)