ימים קשים עוברים עתה על האנשים הנוהגים להתפרנס מיגיע עמלם – וימים קשים יותר נכונו להם בחודשים הקרובים, אם נבחן בפיכחון את פרסומי אלה האמורים להיות קברניטי המשק הישראלי.
אחרי שנתיים-שלוש של גאות יחסית, בה זכו מרבית השכירים לתעסוקה קבועה פחות או יותר; בה השיג חלק מסוים של השכירים שכר טוב יחסית; בה הצליחו מעטים מקרב ציבור זה לטפס ולהיעשות ל"עצמאיים" – בא השבר, שרק את גילוייו הראשונים, הנמוכים, אנו חוזים נוכח פנינו.
מה מביא בכנפיו שבר זה?
אלו שהשפע היחסי סיפק להם קודם תעסוקה זמנית – נעשו מובטלים מוחלטים.
בעלי התעסוקה הקבועה והשכר, הטוב יחסית, נעשים מובטלים כרוניים או צפויים לאבטלה חודש חודש.
רבים מאלה שהמריאו אל ה"עצמאות" – נוחתים בנמל פשיטות הרגל ופירוק הנכסים.
רבותי, זה לכאורה משבר קלאסי של מדינה קפיטליסטית. אבל רק לכאורה. אילו היה זה כך, היתה זו רק חצי צרה. העניין הוא בכך שהקפיטליזם הישראלי הוא משטר מנוון שכל ישותו אומרת נתמכוּת וקבצנות בינלאומיות, גם שעה שהוא מנסה לשחק פוקר ולהציג עצמו כבעל מופת לכל המדינות החדשות בעולם.
לאופיו הציוני המיוחד של הקפיטליזם הישראלי יש נגיעה חשובה למשבר הכלכלי, למצוקת האבטלה ולתחזיות ההתרוממות מן השפל.
השבר איננו שבר מחזורי נורמאלי של היווצרות עודפי סחורות שאינן מתממשות בשוק, וכתוצאה מכך היווצרות שפל זמני אשר יוביל להמראה מחודשת לאחר ההשתחררות מן המלאי ויצירת ביקוש מחודש בשוק. השבר הוא שבר יסודי של שיטת הממסד והמערך הכלכלי כולו. השבר הוא שבר של שיטה שאבני הבוחן הכלכליות שלה היו והינן משניות ושלישוניות ביחס למניעים הציוניים שהניעוּה. מבחינה ציונית, ההישגים הם כבירים באמת. לנקודת המבט הציונית, אין זה משנה שהמערך המשקי כולו, רק במזערו הוא תוצר של עבודת העם היושב בישראל. קברניטי המדינה הזו אף אינם מעלים בדעתם איזושהי אפשרות אחרת, זולת המשכת נתמכוּתו של המשק על ידי הבורגנות היהודית של ארצות הברית ועל ידי ממשלות ארצות הברית וגרמניה המערבית. זאת אומרת שהפרזיטיזם של הכלכלה הישראלית טבוע בישותה, מן המסד ועד לטפחות.
משמע – המשק הישראלי נתון מעצם טבעו למכפלת הזעזועים של משק קפיטליסטי רגיל בזעזועים האפשריים של מבנהו הטפילי.
המאבק להבטחת הלחם
מתוך הגישה הנ"ל צריך להיגזר המאבק נגד האבטלה. מאבק זה צריך להתנהל בשני מישורים בעת ובעונה אחת. המישור הראשוני הוא מישור המאבק המקצועי להבטחת תעסוקה מלאה ולמען ביטוח ממלכתי שלם נגד אבטלה. המישור המתנשא מעליו הוא המאבק הפוליטי לשינוי מהפכני במבנה המשטר הקיים ולמען כינון שיטה בה תוכל אוכלוסיית המדינה, תוך פרק זמן היסטורי סביר, לפרנס את עצמה בעבודתה לפי מיטב העקרונות התעשייתיים והידע הטכנולוגי.
לפי דעתנו, דבר זה אפשרי רק על ידי כינון ממשל סוציאליסטי מהפכני שיהיה שלוב בתהליכי הקִדמה החברתית של החברה הערבית הסובבת אותנו. ברם, הפעם נעסוק דווקא בפרטי המאבק המקצועי.
אבן יסוד בתפיסת מדינת הסעד המודרנית, גם בספֵירות של עולם המחשבה הרכושני, היא – חובת המדינה לדאוג לביטחון קיומם של אזרחיה גם נגד סכנת רעב. כל פעולת מרי נגד ממשל שאינו מוכן לקיים צו מינימלי זה – הינה לגיטימית, גם אם יש בה מעשים של עבירה על החוקים. אי רצונו, או אי יכולתו של ממשל לדאוג למינימום פרנסה סביר לכל (והכוונה היא למינימום אליבא דד"ר כץ מבית הספר לעבודה סוציאלית ולא כפי שהיא כיום, במסגרת מענקי סעד של רעב) – שוללת ממנו אוטומטית את הזכות למשול, גם אם רוב הכנסת תומך בהמשך שלטונו.
לכן, כל הצטעצעות הלשון של שר העבודה ביחס למענקי סיוע למובטלים, שלאיש לא ברור כיצד יינתנו ולפי אילו קריטריונים – איננה במקומה. הכנסת חייבת לחוקק לאלתר חוק שלם של ביטוח ממלכתי מפני אבטלה. אם החקיקה תחת לחץ המשבר תהיה לוקה בחסר, תתקן אותה הכנסת מאוחר יותר. הניסיון לדחות לשנים חקיקה זו ולהציע תחתיה סיוע בלתי מוגדר בחוק, כשלידה מופצים פטפוטי התחסדות ביחס למוסר עבודה וכד' – הוא מעשה שמעמד הפועלים צריך להגיב עליו בחומרה רבה מאוד. האוחזים ברסן השלטון חייבים להיות מוזהרים כי הטפת מוסר במקום שם אינו מובטח הלחם – תיתקל במוסר של מאבק פועלי כל-ארצי נטול פשרות.
אין איגוד מקצועי
כבר עמדנו, בגיליונות "מצפן" רבים, על כך שמרוב הישגים "פועליים" ב"תנובה"; "סולל-בונה"; "המשביר"; "כור"; "סולתם"; וכו' וכו' – לא נשאר כמעט שריד ופליט לדבר שאפשר לכנותו: איגוד-מקצועי.
בישראל, כמעט ואינם קיימים מוסדות דמוקרטיים נבחרים כתקנם של ציבור העובדים השכירים. איגודיהם נשלטים על ידי בוסים מבית מדרשם של אלה המקיימים בפועל את השלטון הפוליטי במדינה, ולא במעט גם את המינהל המשקי בה. ארגון המורים התיכוניים, הנפרד מן ההסתדרות, והסתדרות המהנדסים בעלת האוטונומיה הרחבה בתוך מסגרת ההסתדרות – הן שתי סנוניות המבשרות, כך אנו מקווים, תהליך רחב, הצריך לחול על כלל התנועה האיגוד-מקצועית בישראל.
בנושא זה, אינם בנמצא קיצורי דרך. ועדי הפועלים והעובדים במקומות העבודה מוכרחים לקחת את היוזמה לידיהם. עליהם להקים ועד פעולה קבוע, אשר יעסוק, מלבד בבעיות בוערות שיתעוררו, בפתיחת מאבק עקרוני לשינוי פני האיגוד-המקצועי; לניתוקו המִנהלי מחברת העובדים ומקופת-החולים; להקמת איגודים-מקצועיים ארציים ומקומיים שיקיימו בחירות מדי ארבע שנים; להפעלה מחייבת קבועה של מועצת האיגודים והאגודות המקצועיים; למען יקומו תהליכי הכרעה דמוקרטיים על פתיחת מאבקים או שביתות; למען רוטציה מחייבת במִשרות מינהל במוסדות האיגוד, ולמען שמירת העיקרון לפיו רק פועל או עובד באחד מענפי העבודה, יוכל לבחור ולהיבחר למוסדות האיגוד או לעסקנות בשכר בו.