למי שעקב באורח מפוכח אחר התפתחות קווי המדיניות הראשיים של הנהגת "המדינה בדרך" ולאחר מכן של ממשלות מדינת ישראל – לא נגרמה הפתעת שבר כאשר גילה ד"ר (מיכאל) בר-זוהר בספרו החדש, את התכתבויותיו של בן-גוריון עם (שר החוץ האמריקאי) דאלס בשנת 1957.
במכתביו אלה האיץ בן-גוריון בממשלת ארצות הברית לגלות יתר תקיפות במלחמתה בסכנת השתלטות הקומוניזם הבינלאומי בזירת המזרח התיכון. בן-גוריון מזהיר את דאלס כי אם לא יינקטו בעוד מועד הצעדים הצבאיים המתאימים, לשמם מציע ראש הממשלה דאז את שירותיו, תתהווה חלילה בסוריה דמוקרטיה עממית שתהא משולבת במערך המדיני הסובייטי.
מבלי להיכנס לפרטי המצב שהיה אז בסוריה, אין כל ספק עד כמה היה בן-גוריון, כראש ממשלת ישראל, נוטה להרחיק לכת במלחמה ממש, למען הבטח את האינטרסים של העולם הרכושני במזרח התיכון.
אל לנו לשכוח כי הדברים התרחשו זמן קצר אחרי מלחמת סיני. די אפילו בשתי המערכות העובדתיות הללו – ביחס למלחמת סואץ וביחס לגישת בן גוריון למאבק בסוריה – כדי לוודא מעל לכל ספק כי ממשלת ישראל העמידה את מלוא הפוטנציאל האנושי הצבאי והטכנולוגי שלה לימין מעצמות קולוניאליסטיות וניאו-קולוניאליסטיות, נגד מגמות קידמה חברתית שהחלו גוברות מאוד באזורנו.
אין עוד ספק כי תהליך הקידמה החברתית באזורנו, כבאזורים מעוטי פיתוח אחרים, מוכרח לפרוץ לו דרך ויהיו המכשולים שיעמדו בפניו כאשר יהיו. דרך זו מוכרחה במוקדם או במאוחר להוביל את עמי הארצות הללו לארגון חברתי סוציאליסטי שמשמעותו: מעבר מהפכני מן הנחשלות הפיאודלית אל החברה התעשייתית המפותחת, המבוססת על בעלות החברה על אמצעי הייצור העיקריים. תהליך זה מכונה בפי קברניטי ארצות הברית ובני טיפוחיהם בכל רחבי תבל: סכנת הקומוניזם.
העניין הוא בכך כי "סכנה" זו היא בלתי נמנעת מן הטעם הפשוט – אין בפני החברות של הארצות הקולוניאליות לשעבר, המהוות את מרבית המין האנושי, כל ברירה, אלא ללכת בנתיב הזה אם אמנם רצונן בקידמה חברתית. שום משטר "מעברי" ושום מינהל קפיטליסטי אינם מסוגלים כלל להתמודד עם אתגרי הענק של אותן חברות.
הליכת בן-גוריון ועליית אשכול יצרו מראית עין מטעה כאילו חל שינוי בגישת ממשלת ישראל לבעיה זו, שהיא בעיית מפתח לעניין הבטחת עתידה של ישראל במזרח הערבי. גם לפי הצהרותיה וכן לפי מהותה, מהווה ממשלת אשכול המשך לקו המסורתי של ההנהגה הציונית והנהגת המדינה מיום היווסדה.
צריך לומר את הדברים חד וברור – שינוי יסודי בתחום זה הכרח חיים הוא לישראל. כדי שיתחולל, צריכה המדינה להינתק כליל ממהותה הציונית וממניעיה הציוניים.
מדינה לאומנית יהודית, שמטרתה הבסיסית היא – הבטחת מרחב מחיה טריטוריאלי לרוב העם היהודי השוכן בכל קצוות תבל – תוכל להתקיים רק תוך קונפליקט מחריף והולך עם הסביבה הערבית ותוך הישענות מוחלטת על כוחן של מעצמות זרות המעוניינות להחזיק בעמדת הכוח הזאת ששמה: מדינת ישראל.
זהו אמנם מצבה הנוכחי של המדינה. במצב זה יהיה בטחונה הפיסי בעתיד מותנה במידת היכולת של המעצמות הנ"ל להמשיך ולכפות את מגמותיהן באזור זה של העולם, או במידת הכדאיות שתהיה להן להוסיף ולאחוז במקל הרעם המכונה: מדינת ישראל.
יש הטוענים כי בסיס כזה לעתיד קיומה ובטחונה של ישראל – הוא אמנם איתן למדי. לנו נראה שההיפך הוא הנכון. תהליך התקדמותם החברתית של עמי ערב סביבנו יתעצם וילך. ככל שנקדים ונשלב עצמנו בתהליך זה, תוך זניחת מגמותיה המסורתיות של מדינת ישראל באזור, כן נקדם את ביסוס עתידנו כאן.
המשך הקו הישן מוביל במקרה הטוב למבוי סתום – אם לא לשואה.
הגישה הציונית המתעקשת לקיים גם הלאה את מדיניותה הריאקציונית בזירת המזרח הערבי, מתוך רצון לקיים מבצר בטוח ליהודי העולם ביום סגריר, נוטה לשכוח כי יום הסגריר האימתני ביותר מאיים דווקא על מה שלדעתם נועד להיות מבצר בל ימוט: ולא במעט, בשל איוולתם הריאקציונית של מנהיגי מדינת ישראל.