כל אדם יודע כי מפלגות ותנועות נבדלות זו מזו בהשקפותיהן הפוליטיות ובגישותיהן לבעיות מדיניות וכלכליות. אולם אנו, המארכסיסטים, איננו נעצרים בנקודה זאת; חושפים אנו את המקור לחילוקי דעות אלה. הניתוח המדעי מוכיח כי בדרך כלל (וכמעט ללא כל יוצא-מן-הכלל) הבדלי הדעות הפוליטיות הם תוצאה והשתקפות של ניגודי המעמדות בחברה.
לכל מעמד (או שכבה חברתית) יש אינטרסים מיוחדים – הקובעים במידה מכרעת את ההשקפות והתביעות של הנציגים הפוליטיים של המעמד או השכבה. במקרים רבים הקשר בין האינטרס לבין ההשקפה המתאימה לו הוא פשוט וגלוי: מפלגה של בעלי-רכוש תדגול ב"קדושת הקניין הפרטי" ותיאבק ל"חופש היוזמה הפרטית" – כלומר ליצירת תנאים נוחים לצבירת רווחים פרטיים, לניצול הפועל על ידי בעל ההון; מפלגה של חקלאים תדרוש בשבח החקלאות – וכיוצא בזה.
ישנם גם קשרים יותר דקים ופחות גלויים בין הרקע החברתי של מפלגה לבין השקפותיה וצביונה הרעיוני. כידוע, תנאי מחייתו ותולדות חייו של אדם קובעים במידה רבה את דמותו הרוחנית, את הפסיכולוגיה שלו. כלל זה נכון גם בקנה-מידה חברתי; תנאי חייה של שכבה חברתית, הנובעים מתפקידה וממקומה המיוחדים בתהליכים הכלכליים, קובעים במידה ניכרת את הסגנון והפסיכולוגיה הפוליטית של מפלגה המבטאת שכבה חברתית זו. וכמו אצל הפרט, כך אצל מפלגה שלמה, הקשר הזה בין הרקע החברתי והצביון הרוחני איננו פשוט ואוטומטי, איננו כה גלוי לעין ובוודאי שאינו ברור וידוע לבעל-הדבר עצמו. אך הוא קיים תמיד, ויש חשיבות בחשיפתו.
* * *
מי שמכיר מקרוב את "העולם הזה" – העיתון והתנועה – לא יתקשה לקבוע את הרקע החברתי שלהם, את המקור החברתי שממנו הם יונקים את צביונם הרוחני: זהו העולם של המעמד הבינוני הנמוך; ובמיוחד שכבת הפקידים, בעלי הון זעיר, ובמידה מסוימת בעלי מקצועות חופשיים. לכך יש להוסיף עוד תוספת חשובה: במקרה שלפנינו מדובר לא על שכבות של המעמד הבינוני-הנמוך היהודי כפי שהוא קיים בארצות שונות בחוץ-לארץ וחלקים ממנו הגיעו ארצה עם גלי העלייה, תוך שמירה על אופיים המעמדי הקודם. כאן אנו עוסקים בשכבות שנוצרו או התגבשו בארץ, על רקע המציאות המקומית. ציבור קוראי "העולם הזה" וחסידי אבנרי הוא צעיר באופן יחסי ומורכב בדרך-כלל מילידי הארץ או מאנשים אשר רכשו את עיקר השכלתם, מקצועם ומעמדם החברתי בארץ, ולא בחו"ל.
(כמובן, כל אלה הן קביעות כלליות המתייחסות לאופי הקולקטיבי, הממוצע של הציבור הזה ואין כוחן יפה לגבי כל פרט ופרט בתנועה ובהנהגתה. בכל תנועה פוליטית נמצאים אי-אלה פרטים אשר הרקע החברתי שלהם שונה מהרקע האופייני לכלל ציבור חברי התנועה.)
לאומנות עברית
כמעט בכל העמים, השכבות הנמוכות של המעמד הבינוני נוטות במיוחד ובאופן מובהק מאוד להשקפות לאומניות (וכמו-כן נוטות הן בדרך כלל ליראת כבוד – עד כדי הערצה – בפני הצבא. הזעיר בורגנות היא לעיתים קרובות המשענת החשובה ביותר של המיליטאריזם). יש לתופעה זו סיבות אחדות הנעוצות במקומן של שכבות אלה בחיי הכלכלה והחברה. לא כאן המקום להתעכב עליהן בפירוט; ונזכיר רק הסבר אחד, מתחום הפסיכולוגיה החברתית.
בצד מעמד הפועלים, שכבות הביניים הנמוכות הן הראשונות הנפגעות באופן חמור על ידי הפגעים השונים של השיטה הקפיטליסטית. כל משבר או "מיתון" עשוי לרושש ולהרוס המונים רבים מקרב שכבות אלה, שגם בזמנים כתיקונם אינן בעלות אמצעים ואינן מבוססות היטב. חוסר ביטחון כלכלי מוליד נטייה להזדהות עם ציבור גדול, הזדהות המקנה לפרט רגש של "שייכות" וביטחון, ועוזרת לו להתגבר על הרגשת הניכור (שמקורה באנארכיה של חיי הכלכלה הקפיטליסטית).
הפועל השכיר נמצא לפחות שמונה שעות ביום, ששה ימים בשבוע, בכפיפה אחת עם ציבור גדול פחות או יותר של בני מעמדו; הוא משתף איתם פעולה בתהליך העבודה, אוכל יחד איתם את סעודתו ונאבק שכם אחד איתם. עבור הפועל קיימת איפוא האפשרות של התפתחות תודעה מעמדית, הזדהות עם הקולקטיב המעמדי שאליו הוא שייך.
לגבי שכבות הביניים אפשרות כזאת איננה קיימת למעשה. לכן הרגשת הזרות וחוסר הביטחון מוצאת אצלן את פורקנה בצורת רגש לאומני חזק פחות או יותר.
בארצנו מתהווה ומתגבשת אומה חדשה – יהודית-ישראלית; מצד אחד אומה זו היא חלק של העדה היהודית העולמית, אבל מצד שני היא מהווה ציבור נפרד של אנשים החיים בטריטוריה מיוחדת, מקיימים חיי-כלכלה משותפים, מדברים בלשון נפרדת וכד'. על רקע זה מתחוללת התנגשות בין האידיאולוגיות הדתית והציונית מצד אחד לבין הלאומנות העברית החדשה מצד שני. הראשונות מדגישות את שייכותם של יהודי ישראל לציבור יהודי העולם; ואילו האחרונה, להיפך, מדגישה דווקא את הייחוד הלאומי של האומה העברית ואת ניתוקה היחסי מהדת היהודית ומהיהדות העולמית.
ממה שאמרנו לעיל בדבר צביונה המעמדי של תנועת "העולם הזה" ברור מדוע דווקא תנועה זו היא הנושא והשופר העיקרי של הלאומנות העברית החדשה. מבחינה זו אין להעריך את "העולם הזה" כתופעה קיקיונית, מקרית וחולפת. הישגיה הפוליטיים יהיו תלויים במידה רבה בטיב הנהגתה ובתנאים אחרים, בעלי אופי מקרי במידה ידועה. אבל עצם קיומה משקף – בצורה המיוחדת והמתאימה לשכבות חברתיות מסוימות – עובדות אובייקטיביות קיימות. האידיאולוגיה הלאומית שלה משרתת צורך נפשי-חברתי עמוק של שכבות אלה.
סוציאליזם מול לאומנות
אנו דוגלים בהשקפה הסוציאליסטית, שהיא על-לאומית מיסודה. דרכנו הפוליטית מתאימה לאינטרס ההיסטורי של מעמד הפועלים, והאידיאולוגיה שלנו מכוונת לחזק אצל הפועל את הרגש המעמדי לעומת הלאומנות.
מבחינה זו אנו מתנגדים עקרונית לכל לאומנות שהיא – ערבית, צרפתית, רוסית, סינית… או עברית. עם זאת, אנו בוחנים כל תנועה לאומית לגופה, לאור האינטרס של הסוציאליזם; אנחנו מכירים באפשרות קיומן של מטרות משותפות (בטווח קצר ובינוני) לנו ולתנועה לאומית נתונה, ומוכנים אנו לשיתוף-פעולה על יסוד מטרות משותפות ומוסכמות כאלה. לדוגמה: בתנאים הקיימים בקולוניות נוצרת בדרך-כלל שותפות מאבק בין לאומנים שמטרתם שחרור לאומי גרידא, לבין סוציאליסטים שבשבילם המאבק האנטי-אימפריאליסטי מכוון לשחרור חברתי ומהווה פתיחה של מהפכה חברתית.
בתנאי ארצנו, אנו מעריכים כי הציונות היא המכשול העיקרי להשתלבות ישראל באיחוד מרחבי סוציאליסטי. הבטחת עתידו של עמנו, והאינטרס הכללי של הסוציאליזם במזרח-התיכון – מחייבים מאבק ללא-רתע נגד הציונות. (לא כאן המקום להיכנס לפרטיה של סוגיה זו; כבר עשינו זאת לא פעם, ועוד נחזור לכך בעתיד). כמו-כן מתנגדים אנו לשלטון הדת, מה גם שאצלנו קשורה הדת קשר הדוק עם הציונות.
ובכן, על-רקע זה קיימת אפשרות של שותפות בין סוציאליסטים לבין לאומנים עבריים במאבק נגד הציונות. מכאן מובנת השתתפותנו בעבר בתנועת "העולם הזה". עם זאת, לא מקרי הוא הפילוג שחל בוועידת "העולם הזה"; כי אנו לא חדלנו – ולא נחדל גם בעתיד – להצביע על הצדדים השליליים בלאומנות העברית. ואלה הם:
- ראשית, הלאומנות העברית כוחה יפה במאבק נגד הציונות, שהיא כאמור המכשול העיקרי להשתלבות ישראל במרחב. אולם הלאומנות העברית אינה יכולה ולא תוכל לשמש מצע חיובי שעל בסיסו תצא השתלבות כזאת אל הפועל. האיחוד המרחבי יהיה איחוד סוציאליסטי, ורק על בסיס של מצע סוציאליסטי תוכל ישראל להשתלב בו.
- שנית, הלאומנות העברית היא אמנם מנוגדת לציונות; אך אין היא מסוגלת להתמודד כהלכה עם הציונות ולשלול אותה באופן יסודי, מן השורש. כי האומה העברית קמה על בסיס הקולוניזאציה הציונית של ארץ-ישראל, ולפיכך ההשקפה הלאומנית שבשבילה האומה הזאת היא ערך אבסולוטי ועליון איננה מסוגלת לשלול מיסודה את הציונות שהולידה אותה. הלאומנות העברית מסוגלת רק לטעון כי על הציונות אבד הכלח, איננה מתאימה עוד לתנאים הקיימים עתה ובמקומה יש לאמץ את האידיאולוגיה העברית. באופן זה נקלעת הלאומנות העברית לסתירה: מצד אחד היא שוללת את הציונות, ומצד שני היא רואה את עצמה כיורשת החוקית שלה. על רקע זה מתבארת עמדתם הציונית (או הכמעט-ציונית) של מר אבנרי ואנשיו בשאלת הגבולות, הזיקה בין מדינת-ישראל ויהדות העולם ועידוד העלייה היהודית. (לא ניכנס כאן לדיון מפורט בנושא זה, ונסתפק רק בהזכרתו.)
- שלישית, הלאומנות העברית – כמו כל לאומנות – טומנת בחובה גרעין של התנגשות לאומית חדשה עם העמים השכנים. לאומנות המסוגלת לדור לאורך ימים ובשלווה עם לאומנות אחרת מצויה רק באגדות, ומשולה לנמר הרובץ עם גדי.
לקראת פוז'אדיזם ישראלי?
נעבור לסקירת השקפות "העולם הזה" בתחומי הכלכלה, החברה והאדמיניסטרציה.
שכבות הביניים הנמוכות בחברה הקפיטליסטית הן בעלות נפש חצויה; מצד אחד נפגעות הן קשות (כפי שכבר אמרנו) מכל פגעי האנרכיה של המשק הרכושני ומצד שני הן נהנות מזכויות ויתרונות מסוימים במסגרת סדר חברתי זה; יתרונות הנובעים מבעלות על רכוש (ולו גם רכוש זעיר) ומסטאטוס חברתי מכובד יחסית (כך בייחוד עובדי הצווארון הלבן ובעלי מקצועות חופשיים).
כתוצאה מכך, מתנודדות שכבות אלה בין הלכי-רוח מתקדמים ושמרניים, בין תמיכה בתיקונים חברתיים (לעיתים תיקונים מרחיקי-לכת) לבין הגנה קנאית על הסדר הקיים. מצד אחד עשויות הן לראות במעמד הפועלים אח-לצרה ובן-ברית – ומצד שני פוחדות הן פחד-מוות מזעזועים בסדר החברתי הקיים וביחסי הקניין המשמשים לו בסיס. דווקא בעלי רכוש זעיר, שאחיזתם בו רופפת ובלתי בטוחה –הם, בדרך כלל, המאמינים הקנאים ביותר בקדושת הקניין הפרטי; דווקא הם, האנוסים לעמול קשה כדי לצבור הון זעיר, ליהנות מפירותיו והיגעים ללא קץ לטפס בסולם החברה האנרכית (הנראית להם בדרך כלל זרה ועוינת) – הם הדוגלים בהתלהבות יתרה ב"חופש היוזמה הפרטית".
הלכי-רוח אלה קיבלו ביטוי מלא בוועידת "העולם הזה". קשה לתאר את הלהט שבו התקיפו אנשי המרכז והימין (אשר עתה, אחרי הפילוג, מהווים רוב מכריע של התנועה) את הסוציאליזם.
לא כאן המקום לערוך עימות מפורט של השקפתנו הסוציאליסטית עם ההשקפות הכלכליות הזעיר-בורגניות השולטות בתנועת "העולם הזה". נזכיר כאן רק כי בין העקרונות שנתקבלו בוועידה ישנו סעיף (מס' 77) הדורש "צמצום ההתערבות הפיזית (של הממשלה בחיי הכלכלה) עד למינימום" ונוסף אליו עוד סעיף (מס' 80) הקורא לעידוד היוזמה הפרטית. הסעיף הזה מדבר גם על עידוד היוזמה הקואופרטיבית, אבל הכותרת שלו היא – לא במקרה! – "עידוד היוזמה הפרטית". מסתבר שצורת הרכוש הקואופרטיבית "יצאה בשלום" מתחת שבט זעמם של אנשי הימין רק מפני שהם רואים בה סוג מסוים – מעין ממזר – של הרכוש הפרטי. ללא כל מחאה נשמעו "הצעות תיקון" הדורשות ש"הממשלה תשאף לרכז מינימום מפעלים כלכליים בידיה" וכן ש"יצומצם מספר המפעלים הממלכתיים וירוכזו בעיקר בשירותים שאין באפשרות אדם או חברה פרטית להפעילם". כמו-כן, הוצע כי "זכויותיו של אדם או חברה לנהל עסקים או מפעלים כרצונם, ללא התערבותו המונעת של התכנון הכלכלי, יובטחו בחוקה" (!!!). אם סעיפים אלה לא נתקבלו, הרי זה בעיקר הודות לנוהל ההצבעה שהונהג בוועידה, אשר הקשה מאוד על הכנסת תיקונים לנוסח שהוצע על ידי מוסדות התנועה.
קיימות עוד נקודות – פחות עיקריות – אשר בהן מתגלה הצביון המעמדי המובהק של "העולם הזה". נסקור בקצרה כמה מהן.
"על-מעמדיות". כבר עמדנו לעיל על העובדה ששכבות הביניים הנמוכות חסרות תודעה של שייכות מעמדית. נפוצה מאוד בקרבן ההשקפה כי כל עניין המעמדות הוא הבל ורעות רוח, או המצאה שטנית שבדו מליבם פורעי-סדר, כדי לפלג באורח מלאכותי את האומה. כמו-כן אופיינית לשכבות אלה הכפירה בחלוקה המקובלת של השקפות ומפלגות פוליטיות לשמאליות וימניות. מר אבנרי מבין היטב פסיכולוגיה זו של הציבור הנוהה אחריו והעשוי לנהות אחריו בעתיד, ומעל במת הוועידה דחה בתוקף רב כל נטייה "להדביק תווית מעמדית" לו ולתנועתו, או לסווג אותה כתנועה ימנית או שמאלית.
"מלחמה בשחיתות". שום אדם הגון אינו מחבב שחיתות ואינו מוכן לסבול אותה. אולם הפיכת המאבק בשחיתות ובאי-סדר לסיסמה פוליטית מרכזית היא אחד מהגילויים האופייניים ביותר לתנועות של המעמד הבינוני הנמוך. הדבר נובע מן הפסיכולוגיה החברתית המיוחדת של מעמד זה; מטבעו הוא בלתי-מסוגל לביקורת מהותית על סדרי החברה הקפיטליסטית ולכן הוא נוטה ליחס את הפגעים השונים של חברה זו לאי-סדרים ולשחיתות.
כל קורא של שבועון "העולם הזה" יודע איזה תפקיד מרכזי ממלא נושא זה בעיתון. בוועידת תנועת "העולם הזה" נתקבלו באותו נושא לא פחות מתשעה סעיפים מיוחדים המהווים פרק בפני עצמו ברשימת עקרונות התנועה. (בולט ואופייני הוא הסעיף מס' 50, האחרון בפרק זה: "המדינה תפצה את האזרח על נזקי בריונות ועל כל נזק אחר הנובע ממחדלי השלטונות". זוהי דרישה המתאימה במיוחד לשכבת בעלי המכוניות הזעירות, כפי שההפגנות שמארגן מר אבנרי – בצורת שיירות-מחאה של מכוניות – תפורות לפי מידותיה של שכבה זו).
כדי למנוע אי-הבנות נציין שוב, שהתביעות המועלות בפי "העולם הזה" נגד השחיתות הן, בדרך-כלל, מוצדקות ונכונות, ואין לנו טענות כלפיהן. אנו רק מצביעים כאן על השורש החברתי של העובדה שמר אבנרי ואנשיו מייחסים חשיבות כה רבה לנושא זה.
טענות נגד מסים. שוב, אין כמעט אדם שאינו רוטן נגד המסים הגבוהים. אולם נושא זה הופך למרכזי ביותר דווקא אצל המפלגות של המעמד הבינוני הנמוך. הסיבה לכך פשוטה: בעל הרכוש הזעיר נתון בסכנה מתמדת של הריסת עמדתו הכלכלית על ידי פשיטת רגל. בעוד שאצל השכיר מהווה המס רק מספר מופשט הרשום על תלוש המשכורת, ואיננו מופיע לעולם בצורה מוחשית של שטרות ומטבעות, הרי אצל העצמאי הקטן מהווה המס תשלום פיזי שהוא משלשל לקופת המדינה; וסכום זה מהווה חלק נכבד מההוצאות שהוא מוציא.
לוועידת "העולם הזה" הוצעו על ידי מוסדות התנועה שלושה סעיפים הדנים בענייני מס. (בוועידה עצמה הוצעו עוד שתי תוספות שנתמכו בעיקר על ידי האגף השמאלי.) מתוך שלושה סעיפים אלה, הראשון (סעיף 85) דורש שיטת מיסוי פרוגרסיבית; זו דרישה משותפת לפועלים ולעצמאים זעירים. סעיף אחר (מס' 87) דורש כי "יבוטלו שיטות המיסוי המייקרות את הייצור ופוגעות בחסכון הלאומי" – זו תביעה שאין לה כל משמעות ישירה לגבי הפועל והיא אופיינית למעמד הבינוני על כל שכבותיו. הסעיף השלישי (מס' 86) דורש כי "מערכות המיסוי השונות, בכל דרגות המינהל הציבורי, תאוחדנה ככל האפשר" – זו דרישה אופיינית ומיוחדת לבעל הרכוש הזעיר הטובע בים של ניירות מכל הצבעים הנשלחים אליו על ידי הרשויות השונות, ואשר הטיפול בהם ומילוי הטפסים הרבים מאיימים להטריף עליו את דעתו. את הפועל לא מעסיק ביותר מספר העמודות המופיעות בתלוש המשכורת שלו; מה שחשוב לו הוא רק הסכום המופיע תחת הכותרת "תשלום נטו".
כמיהה ל"שלטון חזק". זו היא אולי המסוכנת ביותר מכל הנטיות האופייניות לשכבות הנמוכות של המעמד הבינוני. היא יונקת מאותו שורש חברתי- פסיכולוגי כמו הלאומנות והעיסוק המרובה (עד כדי אובססיה) בענייני שחיתות ואי-סדר.
על רקע זה יש להבין את הצעתו של מר אבנרי להקים משטר נשיאותי בישראל ואת מאמריו בשבועונו, בהם הוא מרבה לדרוש בשבחו של דה-גול. למרות שהצעתו של מר אבנרי נדחתה על ידי הוועידה (במידה רבה הודות להתנגדותו הנמרצת של השמאל), הוא חזר והעלה את הדרישה ל"שלטון חזק" במאמר שפירסם תחת כותרת זו בגיליון 28.12.66 של שבועונו. (במרכז המאמר מופיעה תמונתו של הנשיא לינקולן ועל-יד הכותרת – תמונת מר אבנרי עצמו; הדמיון בין שני הפרצופים כה בולט, עד כי נראה שבחירת תמונתו של הנשיא האמריקאי אינה מקרית.)
לנטייה פוליטית זו מצטרף גם המבנה המיוחד של מוסדות תנועת "העולם הזה" – מבנה שאותו דרש בתוקף מר אבנרי עצמו. לפי תביעתו, אין לתנועה זכות להתערב בתוכן הופעותיו בכנסת ובתוכן המאמרים המתפרסמים בשבועון "העולם הזה"; המוסד המבצע של התנועה ("ההנהלה") ממונה על ידי מר אבנרי. מרכז התנועה, שהוא גוף רחב וחסר סמכויות ביצוע, רשאי אמנם – באופן תיאורטי – להביע אי-אמון בהנהלה; אך למעשה החלטה כזאת כמעט ולא תיתכן, מפני שהיא מהווה הבעת אי-אמון במנהיג התנועה עצמו. גם במקרה שמתקבלת החלטה כזאת, רשאי המנהיג לנהל את התנועה, באמצעות אנשים הממונים, במשך תקופה של חצי-שנה.
* * *
יסודות אלה של שנאה לסוציאליזם; יומרה "על מעמדית"; בצירוף הסממנים של הדגשת המלחמה בשחיתות (עד כדי הפיכתה לסיסמה מרכזית); עיסוק מרובה בטרוניות נגד שיטת המסים; ואחרון-אחרון-חביב: תביעה להקמת "שלטון חזק" – הם הם אשר מאפיינים את רוב התנועות הדמגוגיות הריאקציוניות ביותר של המעמד הבינוני הנמוך. המפורסמת ביותר מבין תנועות אלה בשנים האחרונות היתה תנועתו של פוז'אד ברפובליקה הצרפתית הרביעית – ומכאן השם שבו מכנים תנועות כאלה בימינו: פוז'אדיזם.
עם יציאתו של השמאל, קיימת אפשרות כמעט ודאית שתנועתו של מר אבנרי תפנה בכיוון ימינה. במקרה זה יש סכנה (לא ודאית, אבל בכל זאת אפשרית) שהתנועה תקבל בהדרגה אופי פוז'אדיסטי מובהק.
(הערותיו של מאיר סמורודינסקי למאמר זה, הופיעו בגיליון מס' 33 של "מצפן", פברואר-מרץ 1967)
(הסתייגויותיו של משה מחובר מטיוטת המצע של תנועת "העולם הזה – כוח חדש")