האם הסוציאליזם אקטואלי? – פ. עודד (עודד פילבסקי)

ליציאת אנשי הארגון הסוציאליסטי הישראלי (הידועים בציבור כאנשי "מצפן") מתנועת "העולם הזה – כוח חדש", יש השלכה חשובה לעניין האקטואליות של המהפכה הסוציאליסטית בימינו.

אין זה סוד כי לא העניין הארגוני הדיר שינה בפתיחת ועידת התנועה. אבנרי הגיע לכלל מסקנה כי קבוצת אנשים מרכזיים בתנועה הנושאים עמם רעיון סוציאליסטי מהפכני, בלי "אבלים", מסכנים את הפופולאריות שלה, כפי שהוא מבינהּ. מי שמשלה עצמו כי אילו נכנענו לתביעת אבנרי ביחס להכפפת ארגוננו למרותו, היה נשמר חופש הביטוי והשכנוע הרעיוני, טועה לחלוטין. כניעה כזו היתה רק פותחת פתח לאיסור נוכחותם של הרעיונות והעקרונות הסוציאליסטיים בספירה של דיוני התנועה.

תמצית הרעיון

הרעיון המרכזי של הוגי הדעות ממחנה הסוציאליזם המהפכני קובע, כי הגורם המכריע לגבי התפתחות ההיסטוריה של החברה האנושית הוא – רמת התפתחותם של כוחות הייצור. על בסיס רמת התפתחות מסוימת של כוחות אלה (מכשירי ייצור, ידע ואימון אנושיים להפעלתם) בחברה נתונה, מתנשא בניין-על מוסדי, תרבותי, רוחני; בניין-על זה אינו מהווה תוצר פסיבי של אותו בסיס. התפתחות החברה האנושית היא למעשה תולדה של מערכת זיקות הגומלין בין הבסיס (התפתחות כוחות הייצור) לבין בניין-העל. בכך כלולים היחסים בין קבוצות או שכבות חברתיות, לרבות היחסים בין קבוצות אתניות ולאומיות וכן מערכת היחסים הבינלאומיים.

האדם הוא יצור חברתי. אם ירצה בכך, אם לא, הוא משתזר באותו סבך היחסים בין בני אדם, שאינו אלא פועל-יוצא מן הבסיס שהוזכר למעלה. מאז שהשכיל האדם לפתח את מכשיריו במידה שאיפשרה ייצור ערכים כלכליים נוספים, מעל למינימום ההכרחי לקיום פיזי – נתונה מערכת יחסי הייצור של החברה בצבת ניגוד מהותי שהתפתח והלך, פשט צורה ולבש צורה, בין המחזיקים באמצעי הייצור ובמקורות הכלכליים – לבין המוני בני האדם, חסרי אמצעי ייצור, שהיו משועבדים, בדרגות שונות, לאלו הראשונים.

עקרון הניצול המעמדי – ניכוס פרי עבודתו של רוב מנוצל על ידי מיעוט מנצל – הוא ששלט שלטון בלתי מעורער בחברה.

ההתפתחות הסוערת של הטכניקה, הידע האנושי ושיטות ייצור, גרמה לשינויים כבירים ברמת החופש האישי לה זכו ההמונים המנוצלים, ולהתקדמות רבתי ברמת חייהם. ברם, עד למשטר הקפיטליסטי של ימינו ועד בכלל, לא השתנה עקרון הניצול המעמדי. ההתפתחות הסוערת של כוחות הייצור גרמה, בחלק מכריע של העולם, להיעלמות המשטר של העדה הקמאית, של העבדות, הצמיתנות הפיאודלית – אך עדיין לא הכתיבה בכורח בלתי-נמנע את ביטולה של שיטת הניצול המעמדי, לא רק כעוול מוסרי, אלא, בעיקר, כמכשול חמור בדרך המשך ההתפתחות של כוחות הייצור.

הסוציאליזם המדעי, המהפכני, קרא תגר על עצם הניצול, בנסותו להוכיח כי שיטת המשטר של הקפיטליזם מוליכה את החברה האנושית להתפתחויות כלכליות וטכנולוגיות כה עצומות ממדים, שהמשכן יגרום לשבירת הקפיטליזם עצמו: יכשיר את הקרקע לכינונה של חברה חדשה, שתמיר את עקרון הניצול והרדיפה אחר רווח רכושני, במוטיב של פעילות כלכלית-חברתית ענפה, מתקדמת ובלתי-מופרעת, לטובת בני האדם, במסגרת שתאפשר למעשה יצירת שפע חומרי לכל, שישפע ויילך בלי הרף.

במשטר אשר כזה, תהיה החברה כולה אדון לאמצעי הייצור ולמקורות הכלכליים, כאשר המדינה מתפקדת כמארגן של המשק וסדרי החיים.

המעבר למשטר כזה יהיה בלתי-אפשרי ללא בסיס חומרי טכנולוגי ברמה גבוהה מאוד וללא תהליך של חינוך מחדש של בני האדם למושגים של החברה החדשה. מובן מכך כי המעבר לסוציאליזם מחייב תקופת מעבר מהפכנית שתכשיר את הקרקע לבניית המשטר החדש.

דוגמה של סוציאליזם

האם יכולים אנו להצביע היום על דוגמה חיה של משטר קיים ועומד ממין זה על פני כדור הארץ? – לא, עדיין לא.

אם כך – כיצד להסביר את המשטרים המהפכניים בברית המועצות, בסין, וייטנאם, קובה, יוגוסלביה ומדינות אחרות של מזרח אירופה?

כבר עמדנו קודם על מידת המורכבות הרבה של מערכת היחסים בחברה האנושית. התפתחות הקפיטליזם המודרני במערב אירופה ובצפון אמריקה, וכפיית הנחשלוּת הקיצונית בשאר חלקי העולם (המהווה את הרוב המכריע בשטח ובאוכלוסין), אינן אלא שני צדדים של מטבע אחד. התהוות השיטה האימפריאליסטית הוליכה לקוטביות קיצונית את פער הפיתוח הכלכלי-חברתי שבין המטרופולין לקולוניות. נוצר שיתוף אינטרסים בין החוגים השליטים בארצות הקפיטליסטיות המפותחות לבין הצמרות הפוליטיות של המשטרים המפגרים בקולוניות. העניין בניצול המקורות הכלכליים וכוח האדם הזול בקולוניות, גרם לקברניטי המעצמות האימפריאליסטיות לדכא כל ניסיון של התפתחות קפיטליסטית עצמאית שם. השיטה האימפריאליסטית איפשרה את העתקת מוקדי הלחצים החברתיים מן המטרופולין לכיוון השטח הקולוניאלי. בארצות הקפיטליסטיות המפותחות, בוּיתה תנועת הפועלים המהפכנית ונעשתה יותר ויותר לאיגוד מקצועי, הלוחם להגדלת ההכנסות והתנאים הסוציאליים של הפועלים בתוככי המשטר הקיים, ותו לא.

הלחץ המהפכני עבר לתחומי התנועות הלאומיות בקולוניות שאינן אלא התגלמות המאבק המעמדי והאנטי-קפיטליסטי בעידן האימפריאליזם.

לא מקרה הוא אפוא, שהמהפכות הסוציאליסטיות שניצחו עד כה, עשו כן בארצות מפגרות, קולוניאליות או קולוניאליות למחצה.

ברור לחלוטין כי מהפכה המנצחת בארץ אשר כזו, אינה יכולה בשום אופן לגשת לבניית משטר סוציאליסטי, במובן שצוין בראשית המאמר. המצב החדש שנוצר בעולם, איפשר להגדירו כך:

מדינות אירופה המערבית וצפון אמריקה, שעברו ראשונות את תהליך המהפכה התעשייתית, ניצלו יתרון זה לשם השתלטות על העולם ועשייתו למקור התעשרות-יתר על חשבון כפיית פיגורן של החברות בארצות הקולוניאליות. דבר זה מנע את התקדמותן הקפיטליסטית של אותן מדינות (בתחום הכלכלה כבתחום הדמוקרטיה), ויחד עם זה, העתיק אליהן את מוקד התסיסה האנטי-אימפריאליסטית. המהפכות שניצחו עד כה, בחלקי עולם שונים, צריכות היו לגשת בראש ובראשונה להגשמת המהפכה התעשייתית, אותה עשו המדינות הבורגניות במערב אירופה ובצפון אמריקה במאה הקודמת ובראשית המאה הנוכחית. רק לאחר שייווצר שם הבסיס הכלכלי הטכנולוגי-חברתי המתאים, יוכלו מדינות אלה לזנק לקראת בניית הסוציאליזם.

סוציאליסט מהפכן הפועל בארץ קפיטליסטית מפותחת, מתועשת, יעשה שגיאה אם יציג את הישגי אחת מן הארצות הסוציאליסטיות הקיימות (שהם נכבדים מאוד בפני עצמם) כמטרה, אליה צריך לשאוף הפועל בארצו. תנועה מהפכנית ראויה לשמה, באחת מן הארצות המפותחות, צריכה לנסח תוכנית מהפכנית שמטרותיה תואמות את שחרור כוחות הייצור מן הכבלים ששם עליהם המשטר הקפיטליסטי.

ישראל והסוציאליזם

המהפכה הבולשביקית בישרה את ראשית קץ השיטה הקולוניאלית. המאבק המהפכני בארצות הקולוניאליות נמשך באורח בלתי פוסק עד עצם היום הזה. הניסיונות להקים רפובליקות מהפכניות שיאפשרו את קיום המהפכה התעשייתית, נתקלים בהתנגדות חמושה, אלימה, של המעצמות האימפריאליסטיות. הדרכים בהן עבר תהליך המהפכה התעשייתית בארצות אירופה המערבית, צפון אמריקה ויפן – חסומות בפניהן, בעטייה של שיטת הניצול האימפריאליסטית. אין אפוא דרך אחרת להצלחת המהפכה התעשייתית בארצות הקולוניאליות, אלא בהנהגה סוציאליסטית מהפכנית, תוך ריכוז הבעלות על אמצעי הייצור והמקורות הכלליים בידי המדינה.

ישראל היא חלק בלתי-נפרד מאזור קולוניאלי לשעבר. התהליך המהפכני החל כבר לפעול במזרח הערבי, ובזירה המדינית של האזור גובר הסער מיום ליום.

לכאורה נראה כי ישראל שייכת למזרח התיכון רק מבחינה גיאוגרפית. נדמה, מהסתכלות שטחית, שהמבנה החברתי-כלכלי תואם מצב של חברה ממוצעת במערב אירופה. לעתים נדמה כאילו המהפכה התעשייתית בישראל נמצאת כבר מאחורינו. אין שגיאה יותר חמורה מראייה שטחית זו של מציאותנו. כל משקיף נבון יבחין מייד כי אורח החיים של חברה תעשייתית הנהוג בקרב שכבות ניכרות למדי של אוכלוסיית ארצנו, נשען על ערמת ענק של תקבולי חוץ חד-צדדיים; על שאיבה בלתי פוסקת של כסף ושווה-כסף מארצות הברית ומגרמניה המערבית. שום מדינה חדשה בעולם לא יכולה לחלום לקבל סכומי ענק כאלה של מימון-חוץ לתוכניותיה הכלכליות (כ-3,000 דולר לגולגולת).

ישראל איננה ולא תוכל לעולמים להיות יחידה כלכלית עצמאית הנושאת את עצמה, ברמה של חברה תעשייתית מפותחת, אם תמשיך להיות מבודדת מן השוק הטבעי שלה. הברירה הקשה העומדת בפני החברה הישראלית היא: לחתור להשתלבות זו או אחרת במסגרת המהפכה התעשייתית של העולם הערבי, שנושאותיה העיקריות היום הן מצרים וסוריה – או: להמשיך בגישה הישנה של יצירת עובדות נגד הערבים ועל חשבונם, של התנכלות לתהליכי הקידמה החברתית בחברה הערבית, תוך הישענות ותלות גוברות והולכות ביסודות האגרסיביים ביותר שבקרב המעצמות האימפריאליסטיות. כל אפשרות אחרת איננה בנמצא.

הבחירה באפשרות הראשונה תהיה אמנם כרוכה בתקופת מעבר רצופת קשיים שונים, אך מעבר לה, נהא עומדים על בסיס איתן, כששמי עתידנו בהירים ומבטיחים.

הנקיטה באפשרות השנייה, והיא אמנם השלטת במציאותנו, נוחה אמנם מבחינת המשך מסורתי של קו ישן ובדוק; יתכן שהיא "רווחית" יותר בטווח הקצר, בשל הבטחת קצב טוב של הזרמת מקורות-חוץ לכלכלת הארץ. אבל בצד הנוחיות, אל לנו לשכוח כי אנו מצמידים במו ידינו, לגוף ספינתנו, את פצצת הזמן, שאת מועד הפעלתה לא אנו נקבע, אלא אלה שבצילם ביקשנו לחסות.

יוזמה פרטית ותחרות חופשית

אין כמו חוגי הבורגנות הזעירה המרבים מלל בשבח היוזמה הפרטית והתחרות החופשית. סיסמאות אלה של הבורגנות העולה, מן המאה הקודמת, היו גם אז מסווה לתביעות ההתעשרות הבלתי-מוגבלת של הבורגנות. ברם, סיסמאות אלה שירתו אז אובייקטיבית את הקידמה החברתית, את הצבר ההון ואת המהפכה התעשייתית באותן ארצות.

כיום, השתנתה הזירה הכלכלית שינוי יסודי. אין להשוות כלל את ענקיותן של ההשקעות המתחייבות מתהליך המהפכה התעשייתית בימינו עם ההשקעות הקטנות ביחס שנדרשו לפני מאה שנים. מאידך גיסא, הצבר ההון הקיים בחוגי היוזמה הפרטית בארצות הטעונות צורך של ביצוע מהפכה תעשייתית בימינו, קטן מאוד ביחס לזה שעמד לבורגנות העולה של המאה ה-19. מכך אנו לומדים שחוגי היוזמה הפרטית מסוגלים, במקרה הטוב, למלא תפקיד שולי במסחר הקמעוני ובתעשיות הזעירות באותן ארצות. התפקיד המכריע בהגשמת המהפכה התעשייתית מוכרח להינשא על ידי המדינה. באיזו מידה תהא מופעלת ביקורת העם על רשויות המדינה, זו שאלה חשובה מאוד, אך היא שייכת יותר לתחום הדמוקרטיה מאשר לתחום הכלכלי במובן הצר.

יש, כמו כן, להדגיש כי יוזמה אינדיווידואלית יכולה למצוא שדה נרחב ביותר דווקא במסגרת משק בבעלות הכלל. זאת בתנאי שנחדל לראות בחופש הניצול וניכוס פרי העבודה של הזולת את ציפור הנפש של ה"חופש" וה"דמוקרטיה".

גם בכלכלת ישראל הנוכחית אין חוגי היוזמה הפרטית יכולים לקוות לטוב יותר מן המצב הנוכחי. בקפיטליזם האמביציוזי הנתמך של ישראל, מוכרח לפעול תהליך המעמיד את הביורוקרטיה של המדינה, החולשת על הזרמת המקורות הכלכליים מן החוץ, כהגמון על כלכלת הארץ והנשמתה.

מה שדורשים למעשה הבורגנים "הפרטיים" של ישראל הוא – שהממשלה והמוסדות הציוניים יקצו להם חלק יותר גדול מכלל המקורות המיובאים: שיקיימו חוקי תחרות חופשית כל עוד אין זה פוגע ברמת הרווחים שלהם; שהמדינה לא "תתערב" בתהליכים הכלכליים אלא כדי לתת להם עוד קצת סובסידיות ישירות ועקיפות. במצב כזה נוח לו, לבורגני הזעיר ולבינוני, להציג את "חברת העובדים" ואת מפעלי המדינה כ"משטר סוציאליסטי". אין הוא רוצה לראות בהם את מה שהם באמת – הארכי-בורגנות של הקפיטליזם הישראלי הנתמך.

עוד סיסמה חביבה מאוד על אותם בורגנים קטנים, בפרט על האידיאולוגים שבהם: חשיפת הייצור המקומי לתחרות בינלאומית חופשית, למען הכרח את בעלי הסיכויים להשגת הרווחיות להשיגה, ואת חסרי הסיכוי – להתחסל.

סיסמה זו מצודדת את הנפש וממבט ראשון נראית בריאה מאוד. יש לה רק חולשה "קטנה" אחת: במתכונת הארגון התעשייתי הישראלי ובממדי הייצור הקיימים, אין רוב ענפי המשק מסוגלים להתמודד, בתחרות חופשית פתוחה, בשוק הבינלאומי.

גישה זו, שוב, מתעלמת מחולשתה העיקרית של הכלכלה הישראלית: היותה נתמכת מחד גיסא, ומנותקת מן השוק הטבעי שלה, מאידך גיסא.

הפרספקטיבה

איתרע מזלנו ואנו חיים בתקופה היסטורית רבת תהפוכות. קשה להתנבא מבלי לעורר גיחוך סלחני. אך אף על פי כן נסתכן ונאמר, כי ההיסטוריון שיכתוב את תולדות זמננו, בעוד מאה שנים, או אולי פחות מזה, יסתכל על תקופתנו כעל פרק זמן שסגר את תולדות המשטרים הנצלניים בחברה האנושית, אשר הולידו, בין השאר, את תופעות הגזענות והלאומנות.

חברת בני האדם עומדת על סף תקופה היסטורית חדשה, מבחינה עקרונית. קיימת היום הוודאות המוחלטת כי המקורות הטבעיים המצויים ביקום, אם יעובדו באורח רציונאלי על ידי האדם, באופנים ובשיטות שפיתח המוח האנושי במשך אלפי שנים – יכולים לספק רמת חיים טובה ומשתפרת ללא הרף, לכל אדם על פני כוכב הלכת שלנו. המבנה של החברה עדיין אינו ערוך להתמודד עם המשימה בממדים כל-עולמיים. המכשול לכך נעוץ במערכת היחסים בתוך החברה האנושית ולא בגורמים שמחוצה לה. המהפכה הסוציאליסטית נועדה לשבור את המכשלה האנושית העוצרת את התקדמות החברה ומונעת ממנה את מלוא ההנאה מן המקורות הטבעיים שביקום.

שבירת מכשלה זו, שבירת עקרון הניצול בחברה, יפתחו למעשה את פרקי ההיסטוריה של החברה האנושית החופשית. כל מה שקדם לכך, ייחשב בהדרגה לפרה-היסטוריה של המין האנושי.