בסעודת הצהריים השנתית המסורתית מטעם עורכי העיתונים היומיים לרגל ה-29 בנובמבר, שנערכה בבית סוקולוב בתל אביב, נשאל ראש הממשלה, מר לוי אשכול, אם נוכח התגובות השליליות לפשיטת צה"ל בירדן, לא הגיעה העת לשקול מחדש את מדיניות פעולות התגמול. הוא השיב: אין לישראל מדיניות כזו – ואם היא נוקטת בפעולות צבאיות, הרי שהיא עושה זאת לא לתגמול ולנקם, אלא כדי להזהיר ולהרתיע את המחבלים.

ובזה ראש הממשלה צודק. פעולות צבאיות אינן מהוות מדיניות, כי אם אמצעי – ולא אמצעי יחידי, אלא אחד האמצעים – להגשמת מדיניות מסוימת.

מדיניות המשטר הקיים בישראל היא המשך עקבי למדיניות הציונית מאז קמה תנועה זו – והיא יצירת עובדות והגנה עליהן בכל האמצעים, תוך תכנון וחתירה למען יצירת עובדות חדשות.

ומכיוון שיצירת עובדות אלה היא על חשבון מישהו – העם הערבי, בפלשתינה בפרט, ובעולם הערבי בכלל – ונגד רצונו, מוכרחה מדיניות כזאת להישען על כוח הזרוע. אך היישוב היהודי בפלשתינה דאז היווה מיעוט קטן, קומץ של מתיישבים, מול הרוב המכריע של ה"נייטיבס" הערבים; לכן היה זקוק לזרוע חזקה שבכוחה אפשר להכניע את הרוב הזה ולהגן נגדו על העובדות אשר יוצרת הציונות על חשבונו. זרוע חזקה היתה בתחילה זרוע השלטון המנדטורי.

כיום מדינת ישראל – אשר הוקמה על אפו וחמתו של העולם הערבי, נישלה עם שלם ממולדתו, גזלה את אדמותיו ורכושו, והפכה אותו לעם של פליטים ללא מולדת – עודנה נמצאת באותו מצב: מיעוט קטן – פחות משני מיליון וחצי יהודים – מול אוקיינוס אדיר של עם מתעורר המונה עשרות מיליונים, הנאבק מאבק גורלי למען איחודו ושחרורו הלאומי והסוציאלי, ואינו מכיר בעובדות שנוצרו על חשבונו, כי אם רוצה הוא לשנות את הסטאטוס-קוו שנוצר בזמן חולשתו ופיגורו והשתלטות המעצמות האימפריאליסטיות עליו.

מכיוון שהמשטר הציוני הקיים בישראל אינו יכול לכפות את עצמו על העולם הערבי בכוח השכנוע, הוא נזקק בהכרח לכוח הזרוע, אך יודע הוא כי זרועו קצרה מלהכניע את העולם הערבי, לכן מוכרח הוא להיעזר במעצמה או במעצמות – אשר לדעתו ולפי הגדרתו הן הקובעות באזור זה.

בגיליון ספטמבר 1966 של ביטאון המערך "אות", אמר שר החוץ מר אבא אבן:

"אילו היתה מפת העולם מורכבת רק מישראל ומהמרחב הערבי, כי אז היתה נחיתותנו בולטת עד להבהיל; היה מסתמן יתרון ערבי באוכלוסייה, בשטח, במשאבי טבע".

מכאן נוצר שיתוף אינטרסים – אם לא זהות אינטרסים – בין המשטר הציוני והמעצמות האימפריאליסטיות, ובייחוד ארצות הברית.

באותו גיליון של "אות", אומר שר החוץ:

"יש כמה יסודות במדיניות האמריקאית – דבקות בסטאטוס-קוו, תמיכה בהסכמי שביתת הנשק, התנגדות לפעולה מזוינת לשינוי הסטאטוס-קוו וראיית ישראל כמציאות מדינית חוקית נפרדת באזור ובעלת יעוד בתוכו".

להלן נראה באיזה "יעוד" מדובר כאן.

ארצות הברית, בעלת אינטרסי הנפט העצומים במזרח בתיכון, מעוניינת לא רק בשמירה על הסטאטוס-קוו (כלומר, בשמירה על המשטרים הריאקציוניים בארצות הנפט), אלא בהחזרת השעון אחורה, בביטול כל הישג וכל צעד קדימה של המוני המזרח התיכון. לכן, מאז קם המשטר החדש בסוריה, חותרת המדיניות האמריקאית להפלתו. במדיניותה זאת מסתמכת היא על המשטרים בישראל, סעודיה, וירדן. וכך הורגש בזמן האחרון כאילו חל מפנה במדיניות האמריקאית.

ממשיך שר החוץ, אבא אבן:

"יסודות אלה היו קיימים מאז הכירה ארצות-הברית בישראל, סמוך להכרזת קוממיותה; אולם, בזמן האחרון, אימצה לעצמה ארצות-הברית יתר אומץ וגילוי לב בהבעת היסודות האלה, ופחות הירתעות עצבנית מ'מה יאמרו הערבים'. אספקת נשק מרתיע – להבדיל מנשק מגן – לישראל, מעידה על התגברות על כמה תסביכים שהיו קיימים בעבר".

ומר אבן מוסיף ואומר: –

"אני רואה את המעבר האמריקאי מאספקה ישירה, ממכירת נשק גרידא, לנכונות לספק נשק מרתיע, שאפשר להפעילו מחוץ למדינת ישראל – אני רואה את המעבר הזה, לא כהמשך רצוף למדיניות הקודמת, אלא כמפנה".

מדברים אלה אפשר להבין איזה "יעוד" ניתן לישראל על ידי המדיניות האמריקאית. ישראל נועדה לשמש שוט מרתיע בידי ארצות-הברית נגד הארצות "שמחוץ למדינת ישראל", וברגע זה נגד סוריה.

כך כוונו כל שופרות התעמולה של המשטר בישראל נגד סוריה. כל השופרות האלה טענו שהשלטון בסוריה הוא המכוון ועומד מאחורי כל פעולות "אל-פתח" המתנהלות בשטחה של ישראל. באותו זמן ניסו העיתונות ו"קול ישראל", במלאת עשר שנים למבצע סואץ-סיני, להצביע על הדמיון בין המצב ערב מבצע זה לבין המצב היום; ורמזו כי "רק דרך אחת תלמד את הסורים לקח". כך ליבו את היצרים, והכינו את דעת הקהל לפעולה נגד סוריה.

כאשר התפוצץ המוקש בדרך העפר דרומית להר חברון (בשבת, 12 בנובמבר) ונהרגו שלושת חיילי צה"ל – ציפו כל אלה אשר לובו יצריהם, לפעולה "שתלמד את הסורים לקח". הפעולה אמנם באה מייד, אך לא נגד סוריה דווקא, אלא נגד ירדן.

מדוע דווקא נגד ירדן, ולא נגד סוריה? שני מאורעות שאירעו ערב הפעולה מסבירים את הירתעות הממשלה מלהתקיף את סוריה: ברית ההגנה ההדדית שנחתמה בין קע"ם וסוריה, והפגישה בין נציג ישראל במוסקבה ובין פקיד בכיר במשרד החוץ הסובייטי. אך אחרי ליבוי היצרים של האדם ברחוב, ותחת לחץ המיליטריסטים והאקטיביסטים למיניהם, ובייחוד אנשי רפ"י, שלא פסקו מלהאשים את אשכול בפחדנות והססנות, הרהיבה הממשלה עוז וביצעה נגד ירדן פעולת "הרתעה הפגנתית" כדי להרתיע "גם את סוריה"...

יתכן שממשלת ישראל חשבה שפעולה כזו תחזק את מעמדו של ידידה המלך חוסיין, ותעזור לו לדכא את אנשי "אל-פתח", אנשי שוקיירי, ויתר המתנגדים לו ולמדיניותו. אך התוצאה היתה לגמרי הפוכה. הפעולה הישראלית הנחיתה מהלומה כבדה על מעמדו של המלך חוסיין. היא היתה הגפרור שהדליק את התבערה. רוב המשקיפים בעולם סבורים שמעמדו של חוסיין לא היה מעולם כה מעורער כפי שהוא כיום.

עובדה זו הרתיעה את המעצמות האימפריאליסטיות, אשר ממשלת ישראל מעוניינת בידידותן, הוציאה אותן מכליהן, וקוממה אותן נגדה. "ידידותן" של מעצמות אלה אינה אהבה אפלטונית, כי אם "ידידות" הנובעת מאינטרסים גלובאליים. ערעור מעמדו של חוסיין הוא סכנה גדולה למעמדם של "ידידים" אלה – ובייחוד ארה"ב – באזור. גם ארה"ב וגם בריטניה מגדילות את הימורן על חוסיין ופייסל במלחמתן נגד תנועת השחרור הערבית. כל ערעור במעמדם של משטרים אלה מחזק את תנועת השחרור הערבית ומסכן את האינטרסים האימפריאליסטיים באזור. ממשלת ישראל כנראה לא הביאה בחשבון את השיקולים האלה, ובפעולתה נגד ירדן הקדיחה את תבשילן של וושינגטון ולונדון.

לאחר גינוי ישראל במועצת הביטחון, כתב ה"ניו יורק טיימס":

"ישראל ראויה לנזיפה, ש-14 מדינות חברות מועצת הביטחון הצביעו בעדה שלשום, בשל פשיטת הגמול בירדן ב-13 בנובמבר".

העיתון האמריקאי אינו שולל פעולות כאלה מצד ישראל, הוא כותב:

"משהכשילה מוסקבה אף את דרישת המועצה שסוריה תגביר את מאמציה למניעת פשיטות טרוריסטים בישראל, היה בלתי נמנע למעשה, שישראל תסתייע במה שמגדיר שר החוץ אבן 'הרתעה הפגנתית'.

"אבל מדוע נגד ירדן? בתלונתה אל האו"ם טענה ישראל שסוריה אחראית לכל פשיטות 'אל-פתח' – גם לאלה הנערכות מירדן ומלבנון".

מוסיף העיתון: "ישראל, בצאתה לפעולת גמול נרחבת בירדן, הנחיתה מהלומה כבדה על מעמדו של המלך חוסיין, אחד המתונים ביותר מבין המנהיגים הערביים. אחת התוצאות הצפויות מראש היתה התפרעות הפלשתינאים בירושלים, שתבעו קץ למלוכה ודרשו נשק למלחמה בישראל".

גם העיתון הבריטי "גרדיאן" השמיע אותו לחן. הוא מצדיק פעולות צבאיות מצד ישראל – אך לא נגד ירדן. הוא כותב במאמר ראשי ארוך:

"כל הממשלות מכירות באחריותן להגן על אזרחיהן מפני אותו סוג של התקפות טרוריסטיות עליהן התלוננה ישראל בפני מועצת הביטחון, שנמנעה על ידי הווטו הסובייטי מלגנותן. אפשר להבין מדוע חלק מאנשי הצבא הישראליים וכמה מאזרחיה תובעים מממשלתם ליטול את החוק לידיה. אולם מדוע, אם כן, נענשה ירדן ולא סוריה? בכל ישיבות מועצת הביטחון מחודש אוקטובר חזר והכריז נציג ישראל, כי לממשלתו אין תלונות על ירדן, והוא אף הדגיש את ההבדלים בין מדינות ערב במידת נאמנותן להסכם שביתת הנשק הכללי".

גם בצרפת היתה תגובה דומה. שליח "הארץ" בצרפת כותב: "יש להניח, שיש בממשלת צרפת מורת רוח גלויה כלפי ישראל – והדבר בא על ביטויו בשיחות רקע דיסקרטיות של גורמים רשמיים עם עיתונאים צרפתיים. חוגי הממשלה הצרפתית סבורים שפעולת התגמול גרמה להידרדרות כללית שאם תימשך, עשויה לא רק לפגוע בישראל, כי אם גם להחריף את היחסים הבין-גושיים. ישראל – כך נמסר כנראה בשיחות רקע – זעזעה את המאזן הערבי לרעת ישראל ופגעה ביוקרתו של חוסיין שהיה במידה רבה גורם למתינות וליציבות".

לא רק החוגים הצרפתיים סבורים כי פעולה זו "זעזעה את המאזן הערבי לרעת ישראל", אלא גם העיתונות הבריטית והאמריקאית קבעה כי פעולה זו, שערערה את מעמדו של חוסיין, סיכנה גם את ישראל עצמה. ה"גרדיאן" הבריטי כתב ב-28 בנובמבר כי פשיטת צה"ל ב-13 בנובמבר העמידה בסכנה את ישראל ואת כסאו של חוסיין.

אפילו ממשלת ישראל נרתעה. בכתבה של ה"ניו יורק טיימס" מוושינגטון נאמר: "לפי אינפורמציה שהגיעה לכאן, הרי לשלטונות הישראליים יש 'הרהורי חרטה' על פעולת התגמול. נמסר שהם זועזעו מעומק תגובת-הנגד למלך חוסיין בקרב אוכלוסיית ירדן, ששני שלישים ממנה מורכבים מפליטים שנדחפו לגדה המערבית".

ו"הארץ" כותב במאמר ראשי (25.11.66):

"מבלי למעט אף כמלוא הנימה במשקלה של בעיית ביטחון הגבולות – בטווח ארוך לא יוכל להיות לנו סיכוי פחות מרגיע ויותר מסוכן מהסיכוי כי לאורך הגבול המזרחי שלנו יתבסס שלטון המקבל השראה מקהיר או מדמשק או משתי בירות אלה גם יחד. יציבותו של השלטון הנוכחי בירדן היא מענייננו; אם ייפול, עלולים אנו לעמוד בפני בעיות שהן לאין שיעור חמורות יותר מבעיות הביטחון השוטף. למעשה היה נוצר במקרה כזה מצב חדש לחלוטין, אשר קשה ביותר למצוא עצה כיצד לטפל בו".

בסופו של דבר, מה השיגה ממשלת ישראל בפעולתה זו? האם באמת הרתיעה מישהו? האם לאחר פעולה זו ייפסקו פשיטות החבלה הערביות לשטח ישראל?

ה"דיילי טלגרף" הלונדוני מוסר מביירות, כי מנוסח שידורי הרדיו ומאמרי העיתונות בדמשק מסתבר שבדעת הסורים להגביר שיטת מלחמה זו של "פגע-וברח".

בקהיר אמר אחמד שוקיירי, יו"ר "ארגון השחרור הפלשתינאי", כי האגף הצבאי של הארגון "השלים את אימוניו ומכין עצמו לצאת לקרב על שחרור פלשתינה". הוא הוסיף, כי ארגונו העמיד כבר יחידות צבא לרשות הפיקוד הצבאי הסורי.
ה"גרדיאן" כותב:

"דבר לא יכול היה לגרום נחת גדולה יותר לממשלת סוריה, שעליה הטילה ישראל קודם לכן את האחריות לפעולות הטרור. לא זו בלבד שמנהיגי דמשק ראו בהשפלתו של משטר הנחשב לתועבה בעיניהם מבחינה רעיונית, הם יכלו להצביע על הפשיטה גם כהצדקה למדיניותם-שלהם: הנה מה שהביא עליכם הדו-קיום בשלום. הפעילות הצבאית היא הדרך היחידה לטפל בישראל".

גם "הארץ" כותב: "מדבריו של מר אבן יוצא, אגב, כי הוא עצמו אינו סמוך ובטוח כי מעשי רצח וחבלה לא יישנו".

שליח "הארץ" בפריס מדווח: –

"המשקיפים מעלים את האפשרות שחוסיין עלול, כדי להציל את כסאו ולהפיס את דעתה של האוכלוסייה הפלשתינאית ובעיקר כדי להרגיע את הרוחות בלגיון הערבי שיוקרתו נפגעה, להידחף למעשים בלתי שקולים. במקרה זה, הוא עשוי להרשות פעולות טרור מוגבלות כ'תגמול' נגד ישראל ואף פעולה יזומה על ידי הלגיון.

"אם כי הערכה זו מתוארת על ידי מומחים צבאיים כתיאורטית בלבד, משקיפים אחרים סבורים שחוסיין עלול לראות בה את הדרך היחידה להסיח את דעת הקהל בגדה המערבית, המרוכזת עתה כולה נגד שלטונו של חוסיין".

האמת היא שהפעולה הצבאית האחרונה נגד ירדן חשפה בעליל את פשיטת הרגל הגמורה של המדיניות הישראלית הציונית כולה. מדיניות זו נשענה על כוח הזרוע, וכוח הזרוע הוכיח כי הוא עלול להביא לתוצאות הפוכות.

באותו מאמר ראשי מ-27.11.66, כותב "הארץ": "השאלה העומדת לפנינו היא כיצד להבטיח את ביטחון גבולותינו, מאחר והוברר כי פעולות צבאיות הנערכות תוך חציית הגבול לצורך הרתעה כללית – מבלי שנוכל לטעון כי הצליחו לתפוס ממש את חבורות הטרור, כולן או חלקן – יקימו נגדנו חזית בינלאומית מלוכדת של מערב ומזרח גם יחד".

המסקנה שהממשלה והעיתונות מסיקות היא: חיפוש פתרונות צבאיים-טכניים – ולא פוליטיים. אחד הפתרונות המוצעים הוא "הגנה סטאטית", סתימה פיזית של הגבולות. אולם גם "פתרון" זה אינו פותר את הבעיה.

"הארץ" מ-4.11.66 כותב:

"יש לציין כי בישראל התחילה כבר להשתרש הדעה כי מוטב לעשות יותר בהשוואה לעבר, בתחום ההגנה הפאסיבית. עם זאת, דוחים הכל את הדעה האמריקאית כפי שמצאה ביטויה גם ב"ניו יורק טיימס", כי אמצעים אלה מסוגלים לאטום כליל את הגבול ולחסל הסתננות חבלנים. ההוכחה הטובה לחוסר אפשרות לאטום את הגבול כליל היא כישלונם של האמריקאים בווייטנאם למנוע הסתננות מהצפון. הדוגלים בהגברת ההגנה הפאסיבית אומרים כי יש לעשות יותר בתחום זה כדי להגיע לאופטימום מניח את הדעת – אותו חסרה ישראל כיום.

"בעיה שנייה היא שאלת ההוצאות הגבוהות הקשורות בהגברת ההגנה הפאסיבית. ה"ניו יורק טיימס" עצמו מציין, כי רכישת הציוד היקר תעלה כ-600,000 דולר לכל ק"מ מוגן. רשת צפופה לאורך הגבולות עלולה לעלות לישראל עד מיליארד דולר. חוגים רשמיים מציינים, כי יתכן שסכומים אלה מוגזמים, אך ברור שישראל לא תוכל לעמוד בהוצאות כאלה כאשר היא חייבת גם לשמור על בניית כוחות מרתיעים מפני מלחמה כוללת. לכן ברור הוא שישראל לא תוכל לקבל על עצמה ביצוע תוכניות נרחבות בתחום זה בלי עזרה ממשית מארה"ב".

כל זה מראה שהמדיניות הציונית – מדיניות יצירת עובדות על חשבון אחרים והגנה עליהן בכוח הזרוע ובעזרת המעצמות האימפריאליסטיות – הגיעה למבוי סתום, אלא שקברניטי המדינה הציונים אינם מסוגלים להבין זאת. הם ימשיכו במדיניותם אפילו אם היא תביא לשואה, "לחורבן בית שלישי"; כי אין סיכוי היסטורי למדינת ישראל בלי שלום עם הערבים והשתלבות במרחב הערבי. על יסוד הציונות אי-אפשר להגיע לעמק השווה עם הערבים ותנועת השחרור הערבית.

הדרך היחידה לצאת ממבוי סתום זה היא זניחת המדיניות הציונית. יש להכיר בזכויות הלאומיות והאזרחיות של ערביי הארץ; לתת לפליטים הערבים לחזור למולדתם; לא ליצור עובדות על חשבון הערבים, אלא לבנות עתיד משותף איתם.

לא שותפות עם המעצמות האימפריאליסטיות ונושאי כליהן, חוסיין ופייסל, נגד תנועות השחרור הערבית – כי אם ברית עם תנועה זו נגד האימפריאליסטים ונושאי כליהם; לא מדינה ציונית, כי אם מדינה ישראלית השייכת לכל תושביה – ישראל סוציאליסטית הקשורה בקשרים פדרטיביים עם המדינה הערבית הסוציאליסטית המאוחדת העתידה לקום.

מובן מאליו כי פתרון זה לא יוגשם על ידי קברניטי המשטר הקיים, אלא על ידי כוחות חדשים, המשוחררים מכל אידיאולוגיה ציונית, כוחות אשר ישנו משטר זה מיסודו.