שמועות על משבר כלכלי ופיננסי במערב-גרמניה, חילופי גברי בממשלתה וצבאה, ההישג הראשון של הניאו-נאצים בבחירות – כל אלה גורמים לספקולציות על האופי והפרספקטיבה של המדינה הזאת. גרמניה המערבית משחקת תפקיד בולט וחשוב בקונסטלציה הנוכחית של העולם הקפיטליסטי המפותח: לכן, אפשר להבין את מצבה רק מנקודת-מבט בינלאומית.
עם גמר מלחמת העולם השנייה, היה ה"רייך" הגרמני לשעבר הרוס כמעט לגמרי. לא רק התעשייה ניזוקה קשה כתוצאה מההפצצות, אלא גם האינפרה-סטרוקטורה המפותחת ביותר נהרסה. המצב הזה גרם לא רק לדמורליזציה כללית של האוכלוסייה, אלא גם הבורגנות היתה משותקת.
הארץ חולקה על ידי בעלות-הברית לשורה של "לנדר" (מחוזות) בהם שלט ממשל צבאי של המעצמות המנצחות. הממשל הקים בכל אחד מה"לנדר" אדמיניסטרציה גרמנית אזרחית, שפעלה תחת פיקוחו. ממשלה מרכזית, שלטון על הארץ בתור יחידה אחת, לא היתה קיימת שם במשך שנים אחרי גמר המלחמה העולמית. אם במשך הזמן נכנס איזה סדר בתוך התוהו-ובוהו, עדיין נשארו הדמורליזציה של הבורגנות וחוסר ממשל מרכזי במשך תקופה של שנים.
הנהגת ברית המועצות וזו של המפלגה הקומוניסטית הגרמנית, לא ראו לנחוץ לנצל את המצב האובייקטיבי הנוח עבור מטרות סוציאליסטיות. הן שמרו בקפדנות על קיום ההסכמים הדיפלומטיים בין המעצמות המנצחות, שקבעו ביניהן חלוקת אזורי השפעה באירופה. העובדה הזו הקלה על האמריקאים להחזיר במשך הזמן את כוחה של הבורגנות הגרמנית, וגרמה להתפתחות ריאקציונית שם.
בעלות-הברית המערביות, תחת הנהגת ארצות הברית, היו מעוניינות במניעת ריכוז של שלטון גרמני עצמי וגם בהמשך מצבה הנחות של הבורגנות הגרמנית, כל זמן שרשמיה הטריים של המלחמה עדיין מנעו התנגשויות גלויות בין ארצות הברית לברית המועצות.
עם התפרצות "המלחמה הקרה", השתנה המצב באופן יסודי. עבור האימפריאליזם האמריקאי, היה השיקום של התעשייה והאינפרה-סטרוקטורה של מערב-אירופה (ובתוך זה גרמניה המערבית) חשוב מבחינה כלכלית. נוסף לזה, היה לו צורך במעמדות בורגניים חזקים באירופה לשם מניעת התמוטטות פוליטית או נפילת הקפיטליזם העולמי.
ב-1948 ראתה את אור היום "תוכנית מרשל" המפורסמת שנועדה להשיג את המטרה הנ"ל. לשם הפעלתה בגרמניה, החלה ראורגניזציה של המחוזות. האדמיניסטרציה הגרמנית הרופפת תחת פיקוח מעצמות המערב, כבר לא היתה מספקת. ארצות הברית רצתה בממשלה גרמנית מרכזית, שמסוגלת לקבל ולהשתמש באמצעי תוכנית-מרשל, ובהנהגה בורגנית חזקה במסגרת נאט"ו נגד הסובייטים והדמוקרטיות העממיות.
הנציב העליון של ארצות הברית בגרמניה, גנרל קליי, הציע לממשלות ה"לנדר" הגרמניות להתאחד, ולבחור בממשלה מרכזית. עד כדי כך חלשה וחסרת אומץ היתה הבורגנות הגרמנית, שהמיניסטרים של ה"לנדר" היססו לקבל את הדרישה האמריקאית, ולא העזו להסכים. חוסר ביטחון עצמי שלט בהם עדיין. רק אחרי לחץ מצד הגנרל קליי, ואחרי שהאשים אותם בעזרה לקומוניזם – נכנעו. ודווקא סוציאל-דמוקרט, ארנסט רויטר, ראש עיריית ברלין המערבית דאז, היה הדובר הראשי בעד קבלת הצעות ארצות הברית. בקיצור: הבורגנות הגרמנית, שהתמוטטה במובן חומרי ומוסרי עם גמר המלחמה, קמה שוב בעזרת ארצות הברית, הסוציאל-דמוקרטים, והמדיניות של ברית המועצות והמפלגה הקומוניסטית הגרמנית.
העזרה החומרית הניכרת מצד ארצות הברית לגרמניה המערבית עזרה לשקם את הארץ ההרוסה. היא קיבלה את הון היסוד לשם שיקום תעשייתה וכלכלתה. בעזרה הזאת, ובעזרת הניסיון והידע הטכני והמדעי של הבורגנות הגרמנית, ובעזרת העבודה הזולה בזמן ההוא, הצליחה לשקם את עצמה. הייצור החדש נבנה על הבסיס הטכנולוגי החדיש ביותר; ציוד מיושן לא נשאר כמעט.
כמה מספרים יציינו את מהירות הגידול של הכלכלה הגרמנית: בשנת 1954, זאת אומרת חמש-שש שנים אחרי התחלת תקופת השיקום, הייצוא כבר גדל ל-33% של כמות הייצוא האמריקאי; עשר שנים מאוחר יותר, הוא כבר הגיע ל-40%. או ניקח את הייצור הלאומי ברוטו: ב-1950 עמד הייצור על 97 מיליארד מרק; ב-1962 – 336 מיליארד מרק. גרמניה המערבית היא המדינה המערב-אירופית היחידה שלא ידעה מאז גמר המלחמה העולמית אף תקופה של הפסקה בגידול כלכלתה.
צמיחתה של גרמניה המערבית קשורה בלי ספק באופן הדוק לאינטרסים האמריקאיים באירופה בכלל, ובאירופה התיכונית במיוחד. אבל התפתחות מהירה כזאת וכוח כלכלי עולה באופן תמידי יוצרים דינמיקה משלהם, שלא תמיד משתווה עם האינטרסים האמריקאיים, וברגעים מסוימים אפילו מתנגשת איתם.
כתוצאה מהטכניקה הגבוהה ומכושר הייצור העצום, נבקעו יותר ויותר המסגרות של גבולות כלכלה לאומיים באירופה, והוקמו ארגונים כלכליים משותפים לארצות אירופה המערבית. ביטוים הגבוה ביותר הוא "השוק האירופי המשותף". במובן מסוים, התפתח קפיטליזם "לאומי" חדש: קפיטליזם אירופי.
למרות זאת, הניגודים בין המעצמות האירופיות נשארו בעינם. "ההון האירופי" לא חיסל אינטרסים קפיטליסטיים לאומיים מיוחדים. הבורגנות הגרמנית, שרק לפני שנים מעטות לא היתה קיימת כמעט, משחקת עתה בתוך המסגרת הכוללת את הכינור הראשון.
את הפרדוקס המתבטא באינטרסים "לאומיים" משותפים ומנוגדים בעת ובעונה אחת באירופה, אנו מוצאים גם במישור רחב יותר.
יחסי אמריקה-אירופה נמצאים במצב דומה ליחסים הבין-מדינתיים באירופה המערבית. מצד אחד, יחסי כוחות כלכליים ופוליטיים בעולם מביאים את שני מרכזי הכוח הקפיטליסטי לשיתוף פעולה הדוק, אבל מצד שני, הניגודים הכלכליים ושאיפת שלטון של הצדדים הלאומיים גורמים להתנגשויות חריפות ביניהן.
הביטאון של התעשיינים הגרמנים, "אינדוסטרי-קורייר", כתב ב-1964 בקשר למדיניות הגרעינית העצמאית של דה-גול והיחסים בין גרמניה המערבית וצרפת: "אנו ניקח את ההגנה (על גרמניה) מכל מקום שנקבלה. על כן, לא נוכל להרשות לעצמנו להפקיר את שמירת ארצנו לזבוב הצרפתי, ולדחות בגסות את הנשר האמריקאי". אבל הוא ממשיך כמה שורות הלאה: "אנו רק יכולים לחזור כאן על עמדתנו, שבטווח ארוך אנו חושבים לנחוץ להגשים אירופה עצמאית מבחינה פוליטית וצבאית, בלי החסות האמריקאית".
הבורגנות הגרמנית (וגם של מעצמות מערב-אירופיות אחרות) לא יכולה לוותר על הברית עם ארצות הברית רבת-הכוח לשם הגנתה נוכח העלייה של הכוחות האנטי-קפיטליסטיים (התחזקות של מדינות הפועלים, מהפכות בארצות תת-מפותחות). אבל תלותה בארצות הברית מגבילה את כוח התמרון שלה, וזאת הסיבה לשאיפת גרמניה להשיג גישה חופשית לנשק הגרעיני.
חלקים מהבורגנות הגרמנית רוצים לעת עתה להסתפק בשיתוף חלקי בנשק גרעיני אמריקאי. המדיניות הזאת של החוגים המונהגים על ידי קבוצת ארהרד-שרדר גרמה לאופוזיציה חריפה של קבוצת אדנאואר-שטראוס. האחרונים רוצים ללכת בעקבות דה-גול, ולשתף עימו פעולה ללא תלות בארצות הברית. השבועון הגרמני "דר שפיגל" כתב עליהם: "הם חיים בתקווה להשיג דרך העצמאות הגרעינית האירופית את העצמאות הגרעינית הגרמנית".
זהו הרקע לניגודים בתוך המפלגה השלטת כעת, ובתוך הבורגנות בכללה: מצד אחד, אינטרסים שדורשים קשר הדוק עם ארצות הברית; ומצד שני, אינטרסים שדורשים אי-תלות יותר גדולה. עד עכשיו שלט הקו הראשון. עם נפילתו של ארהרד, עולה הקו השני על הסוס. במקום ארהרד בא קיסינגר, שמייצג עמדה מהססת בין שני הקווים.
היות והמפלגה "הליברלית" הקטנה, שפעלה עד כה בתוך ממשלת ארהרד, עזבה את הקואליציה, אין עוד לקיסינגר רוב בפרלמנט. שוב הופיע האופי הבוגדני של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית הגרמנית. היא מוכנה לעזור לבורגנות הגדולה על ידי קואליציה עם הריאקציה ועם הנאצי לשעבר קיסינגר.
לפני חודשים אחדים התפטרו שני גנרלים בכירים מהצבא הגרמני; הרמטכ"לים של הצבא ושל חיל האוויר. הם "התמרדו" כנגד משקלם ה"מוגזם" של אזרחים במיניסטריון ההגנה. אבל המשקל האזרחי לא התהווה בזמן האחרון. למה בחרו הגנרלים דווקא ברגע זה?
לשם מתן תשובה על השאלה, יש להזכיר גורמים אחדים במדיניות העולמית ובמדיניות הפנים, שקבעו את עיתוי "מרד הגנרלים".
ארצות הברית שינתה את כיוון האסטרטגיה המדינית העולמית שלה מאז משבר קובה. להתבצרות מסביב לסין יש עתה זכות-קדימה בעיני הפנטגון, לפני כל אזור-מתח אחר בעולם. עבורו אירופה היא "אזור רפה" באופן יחסי.
הפוליטיקאים והגנרלים הגרמניים לא נהנים משינוי זה. המבנה הפוליטי, ובמידה פחותה יותר הבסיס הכלכלי של גרמניה המערבית, מתקיימים על יסוד המתיחות באירופה. אבני-יסוד של "המבצר האנטי-קומוניסטי" – איחוד אירופה, מדיניות חימוש, זכות ייצוג בלעדית בשם כל גרמניה (כולל מזרח-גרמניה), האידיאולוגיה האנטי-קומוניסטית – מתחילות להתנודד ברגע שארצות הברית קובעת שאירופה אינה אזור מתח, ושהסכנה ממזרח אירופה רפתה.
אבל לא רק הציר וושינגטון-בון הזדעזע משינוי המצב הבין-לאומי, אלא גם נאט"ו. הצרפתים עזבו אותו, האנגלים מקטינים צבאם בגרמניה, האמריקאים שולחים חלק מגדודיהם בגרמניה לווייטנאם.
לכן, המדיניות הצבאית הגרמנית ועימה כל האוריינטציה של ממשלת גרמניה, נמצאת במבוי סתום. ממשלת ארהרד הציבה לפני ארצות הברית דרישות שאפתניות: נוכחות בלתי-משתנה של גדודי הצבא האמריקאי על אדמת גרמניה; שיתוף של גרמניה באחריות הגרעינית; ויתור על הפיקוח הבלעדי האמריקאי על הנשק הגרעיני שנמצא בידי הצבא הגרמני. האמריקאים אינם מוכנים לקבל את הדרישות האלה.
קבוצת פוליטיקאים גרמניים תחת הנהגתו של פרנץ יוזף שטראוס הוציאה מהסירוב האמריקאי את מסקנותיה. היא פעלה לדחיית ארהרד מראשות הממשלה ודרשה יסודות חדשים באוריינטציה המדינית הפנימית והחיצונית. החשובות בין השגותיה הן:
- תלות פוליטית, כלכלית וצבאית בארצות הברית מגבילה את שמירת האינטרסים הלאומיים של גרמניה. הרפובליקה הגרמנית הפדראלית יכולה לבצע מדיניות גרמנית אך ורק במסגרת אירופית בלתי-תלויה בארצות הברית.
- התפשטות הכוח הכלכלי הכשירה את גרמניה המערבית, יחד עם צרפת, להעלות את אירופה לדרגת גורם עצמאי.
- לשם זה, חייבת להיפסק כל "הפליה" כלפי הרפובליקה המערב-גרמנית בתוך הברית המערבית, וזאת במיוחד בנוגע להגנה הגרעינית. התנאים של 1954, השנה בה ממשלת גרמניה "ויתרה" על רכישה וייצור של פצצות אטום, כבר אינם קיימים. לא רק שהרשויות הנוגעות לנשק הגרעיני מוכרחות לדון מחדש על מסגרת האסטרטגיה האירופית, אלא גם על תכנונו, התפתחותו וייצורו.
- התארגנות מחדש של הצבא המערב-גרמני במסגרת של כוח לוחם אירופי. כוח הפקודות בשטח הצבאי מוכרח להיות בלתי-מוגבל; איסור התערבות מצד גורמים אזרחיים; "החזרת הכבוד לחייל".
כמובן, הגנרלים מקבלים את הדרישות הללו בהתלהבות. הן מקרבות אותם לנשק הגרעיני ולשלטון הפוליטי במדינה. ציר ימני אמר בפרלמנט בפשטות: "אם האמריקאים רוצים להוציא את הגרמנים מתפקידי שימוש בנשק האטום, מתמוטטת כל מדיניותנו הצבאית הנוכחית".
לכן עזרו הגנרלים בדחיית ממשלת ארהרד, שאיכזבה אותם במדיניותה הפרו-אמריקאית, ועוזרים להעלות את קבוצת שטראוס, שגילתה את נטייתה המדינית להקמת "שלטון חזק" במדינה ובעולם ונגד ברית המועצות.
לדרישת "איש חזק לראשון השלטון" הצטרפו בעלי המונופולים, ארגונים ימניים של אנשי המנגנון, פליטים מהמזרח, אנשי ס.ס. לשעבר וכו'. שטראוס רוצה לחסל את "חצאי-הדברים" של הפרלמנטריזם. הוא רוצה ממשלה מבוססת על חוקי-חירום שתדע להשתמש בהם לטובת גדולת גרמניה ורוצה להיות שותף עצמאי וחזק בברית המערבית.
ארהרד הכריז לפני כשנה: תקופת אחרי-המלחמה תמה; הבה נשתחרר מרגשות האשמה, נבצע מדיניות אטומית ונפסיק את השטויות של "ראשונוּת המדיניות" והדיבורים על "אזרח במדי צבא". אך לא היה לו די אומץ למדיניות בלתי-תלויה בארצות הברית.
הטרגדיה היא, שהמפלגה הסוציאל-דמוקרטית החזקה, שהיתה התומכת העיקרית במה שארהרד כינה "שטויות", עוזרת היום ביד נטויה להחזרת "המדינה החזקה". היא לא למדה לקח מעליית היטלר, ולא תופסת שמדיניותה שלה עוזרת היום לעלייתם מחדש של כוחות חשוכים ביותר, כולל המפלגה הניאו-נאצית, שהחלה לרכוש אהדה בין הזעיר-בורגנים וחלקים מהנוער שהתאכזבו מכל המפלגות המסורתיות. הסוציאל-דמוקרטיה הגרמנית נכנסה לממשלת קיסינגר. הקואליציה הזאת יכולה לגמור רק בירידת קרנה המוחלטת של המפלגה הזאת. בכך תהיה הקלה נוספת לפרנץ יוזף שטראוס ואנשיו לבצע את מזימותיהם.
מוקדם עוד לומר שהכל אבוד בגרמניה. אמנם, הכוחות הסוציאליסטיים-מהפכניים חלשים עד מאוד; אבל ארגוני הפועלים ההמוניים טרם נשברו. בחלקים של האיגודים המקצועיים קיימת אופוזיציה חריפה למדיניות הכושלת של הסוציאל-דמוקרטים. אינטלקטואלים רבים מוחים ומתארגנים נגד סכנת הריאקציה. אין לתלות שום תקווה במפלגה הקומוניסטית הזעירה ובמנהיגותה של "הרפובליקה הדמוקרטית" במזרח-גרמניה. הן לא הולכות בדרך של התארגנות פועלית מהפכנית, אלא מדיניותן נקבעת אך ורק לפי האינטרסים הרגעיים של הדיפלומטיה המזרח-גרמנית.
ברור, בלי התחזקות ניכרת ומהירה של הנהגה סוציאליסטית-מהפכנית, יישארו המחאות רק קול קורא במדבר.