הנמקות להסתייגויות מטיוטת העקרונות המוגשת לוועידה הראשונה של תנועת "העולם זה – כוח חדש"

מצפן ותנועת "העולם הזה — כוח חדש":

בשנת 1965, לקראת הבחירות לכנסת השישית, הקימו עורכי השבועון "העולם הזה“, אורי אבנרי ושלום כהן, את תנועת ”העולם הזה — כוח חדש“ שיצאה בסיסמאות אנטי-ממסדיות, לא ראתה את עצמה כציונית וקראה להכרה בעם הפלסטיני ולהשתלבות ישראל במרחב. ”מצפן“ לא הצטרף לתנועה זאת כגוף, אך כמה מחברי הארגון הצטרפו אליה אישית, פעלו פעילות נמרצת במערכת הבחירות, ותרמו בכך להיבחרותו של אבנרי לכנסת. התנועה התקיימה ללא מבנה פורמאלי וללא מצע מפורט עד דצמבר 1966, אז נערכה ועידה, שהיתה למעשה ועידת-היסוד שלה.

לקראת הוועידה הגישו אבנרי ומקורביו טיוטת מצע, שהוועידה היתה אמורה לאשרו. ההסתייגויות — למעשה הצעות-תיקון לטיוטה, שהוגשו על ידי חבר ”מצפן“ משה מחובר — נועדו להשיג שתי מטרות. ראשית, לתת למצע אופי לא-ציוני עקבי, על ידי מחיקת הוויתורים לאידיאולוגיה הציונית שהיו קיימים בטיוטה. שנית, לאפשר לאנשים בעלי השקפה חברתית סוציאליסטית להמשיך לתמוך בתנועה. הכוונה בהסתייגויות אלה לא היתה להפוך את תנועת העולם הזה לתנועה בעלת גוון סוציאליסטי, אלא למחוק מן המצע התבטאויות מגמתיות בעניינים חברתיים-כלכליים, שסוציאליסטים אינם יכולים להסכים להן. בזמן הוועידה נוצר קרע בלתי ניתן לגישור בין נאמני אבנרי לבין אנשי ”מצפן“ בתנועה, שהסתיים בסילוקנו ממנה. הקרע נגרם לא רק בגלל ההבדלים הרעיוניים, אלא גם, ובעיקר, בגלל נטיותיו הסמכותיות של אבנרי, שהתייחס לתנועה כמעט כאל רכושו הפרטי, ולא היה מוכן לסבול בה קבוצת חברים מגובשת שלא קיבלה את מרותו.

בהקשר זה, ראו גם: ”זהותו החברתית של העולם הזה“, מאת משה מחובר, גיליון ”מצפן“ 32, ינואר 1967; מאמר זה עורר ויכוח שהתנהל בשלושת הגיליונות שלאחריו. 

*  *  *

הנמקות להסתייגויותי מטיוטת העקרונות המוגשת לוועידה הראשונה של תנועת "העולם הזה – כוח חדש"

מאת משה מחובר

כדי לא לגזול זמן רב מדי בוויכוח בעל פה בוועידה, מצאתי לנכון להעלות בכתב את הנימוקים ל-17 ההסתייגויות שהגשתי לטיוטת העקרונות.

לפרק א'

הסעיף הראשון, כמו שהוא, מנוסח גרוע עד כדי כך, שבחלקו הוא חסר משמעות ובחלקו – בלתי נכון מבחינה עובדתית.

לפי הטיוטה, "מדינת ישראל, העצמאית והריבונית, בגבולותיה הקיימים, היא נחלת כל אזרחיה ללא הבדל לאום, עדה, דת, מוצא ולשון".

אם נקרא את הפסוק כלשונו, כמעט אין בו דבר אמיתי אחד. מדינת ישראל איננה עצמאית וריבונית לגמרי; אין לה גבולות מוכרים על ידי משפחת העמים או קבועים בחוזה בין-לאומי, אלא קווי שביתת נשק (אשר בהסכמי שביתת הנשק נאמר עליהם בפירוש שאינם גבולות מדיניים); היא איננה כיום נחלת כל אזרחיה ללא הבדל לאום וכו'.

ובכן, הכוונה היא כנראה לקבוע שמדינת ישראל תהיה או חייבת להיות – עצמאית, ריבוני וכו'. צריך איפוא לכתוב כך: "תהיה" במקום "היא".

אולם תיקון הכרחי זה מבליט עוד ליקוי חמור בנוסח הסעיף. אם נקרא: "מדינת ישראל, העצמאית והריבונית, בגבולותיה הקיימים, תהיה נחלת כל אזרחיה" וכו' – נשאלת מיד השאלה הבאה: במשפט מנוסח כהלכה חייב כל חלק להוסיף משהו למובן הכלי של המשפט, לרבות או למעט את המשמעות הכללית; ובכן, מה באו לרבות או למעט המלים "בגבולותיה הנוכחיים"? האם הכוונה היא שמדינת ישראל, במקרה שישתנו גבולותיה במידה זו או אחרת, לא תהיה נחלת כל אזרחיה? ברור שזה אבסורד.

אין איפוא מנוס מן המסקנה שלפנינו ניסוח לקוי של רעיון שונה לגמרי. הכוונה כנראה היא: "מדינת ישראל חייבת להישאר בגבולותיה הנוכחיים".

במלחמת תש"ח נוצרו עובדות מסוימות, המהוות את הסטאטוס קוו – אותו סטאטוס קוו שהמשטר הנוכחי דבק בו, שואף להמשכתו ללא קץ, והפך אותו לאבן-פינה במדיניותו. כתוצאה מהמלחמה, חולקה הטריטוריה שהאו"ם יעד לערביי ארץ ישראל, שווה-בשווה בין עבר-הירדן וישראל. למען הדיוק – זו היתה לא רק תוצאת המלחמה, אלא גם תוצאת המשא ומתן הסוד בין המלך עבדאללה ובן גוריון. תוצאה נוספת של המלחמה היתה הפיכת רוב ערביי א"י – לפליטים.

הנוסח המוצע של העקרונות קובע, למעשה, כי בעוד שעלינו לתמוך בשינוי הסטאטוס קוו בשאלת הפליטים, חייבים אנו לתת הסכמה עקרונית להנצחת המצב הטריטוריאלי שנוצר כתוצאה מהמלחמה והסכם עבדאללה-בן גוריון.

הנני מתנגד לאימוץ עיקרון כזה על ידי התנועה. כדי למנוע אי הבנות אוסיף מייד שאינני סבור שעלינו לקבל עיקרון הפוך של הטפה לתחומים אחרים דווקא עבור המדינה. אולם גם עמידה על התחומים הקיימים כעל עיקרון היא, לדעתי, מוטעית.

אילו היה מדובר לא ברשימת עקרונות, אלא ברשימת תביעות מעשיות שברצוננו להביא למשא ומתן עם העולם הערבי היום, כי אז היה היגיון בתביעה לשמור על הסטאטוס קוו בשאלת הגבולות. אפשר היה להעלות את הנימוק שהשארת המצב הקיים יותר פשוטה משינויו – ולכן אין לשנותו. (אין פירוש הדבר שנימוק זה היה בהכרח מוצדק – אבל לפחות היה הגיוני).

אולם כאן אן מדובר בהצעה לעמדת מיקוח במשא ומתן העומד להיפתח עתה, כי אם בעמדתנו העקרונית. דומני שגם אופטימיסט מושבע לא יאמין כי עקרונותינו יוכלו להתגשם בעתיד המיידי. הדבר יקח בהכרח שנים אחדות לפחות – ובינתיים עשוי המצב במרחב (ובכלל זה המצב הטריטוריאלי) להשתנות במידה זו או אחרת.

לתחומים הנוכחיים של המדינה אין כל עדיפות עקרונית על תחומים אחרים, בין אם המדובר בתחומים שהוצעו אי פעם (קווי תוכנית פיל, קווי תוכנית החלוקה של האו"ם, קווי הבטחת יהוה לאברהם בין הבתרים) ובין אם מדובר בסתם קווים שאפשר לשרטט על המפה באופן שרירותי פחות או יותר. אין לקווים הנוכחיים שום משמעות מטאפיסית ואינם מהווים "גבולות טבעיים" מבחינה גיאוגרפית או מכל בחינה אחרת. הם משקפים רק את מצב הכוחות הלוחמים בתום קרבות מלחמת תש"ח.

כמובן – יש להם ברגע זה יתרון עצום אחד: הם קיימים, בעוד שכל קו אחר אינו אלא היפותטי. אבל יתרון זה הוא יתרון מעשי ולא עקרוני – והוא יחלוף מייד אם המצב הטריטוריאלי ישתנה מסיבה זו או אחרת.

לשם המחשת הדבר, נניח שבשנה הקרובה תפרוץ חלילה מלחמה שבעקבותיה יעבור שטח ערבי לידי מדינת ישראל, או שטח ישראלי לידי מדינה ערבית; או נניח שבמשך השנה יכפו המעצמות שינוי טריטוריאלי. איך יהיה עלינו לפרש אז את המלים "בגבולותיה הנוכחיים" המופיעות בעיקרון המוצע?

קיימים שני פירושים אפשריים – ושניהם בלתי סבירים.

אפשרות ראשונה: "הגבולות הקיימים" פירושם הגבולות שהיו קיימים בזמן הוועידה הראשונה של הכוח החדש, בדצמבר 1966. כלומר: מה שלא יהיה המצב הריאלי בעוד שנה, שנתיים, חמש או עשר שנים – עלינו לשאוף להחזרת אותם גבולות שהיו במציאות של 1966. ברור שהתחייבות עקרונית לעמוד על דרישה כזאת היא חסרת היגיון.

אפשרות שנייה: "הגבולות הקיימים" פירושם הגבולות שיהיו קיימים בעוד שנה. כלומר, אנו מתחייבים לתמוך באופן עקרוני בכל גבול שיהיה קיים באיזה רגע שהוא. יש להודות שפירוש זה – ככל שהוא אבסורדי – יהיה עקבי, אם נאמץ עכשיו את עקרון "הגבולות הקיימים". ובאמת, אם נניח לרגע שממשלת ישראל תספח את שכם ותחזיק בה מספר שנים, יהיה מעמדה של שכם אז כמעמדו הנוכחי של כל שטח שנכבש על ידי צה"ל בשנת תש"ח – ואם היום אנו נסכים לקבל כעיקרון את התחומים הקיימים עכשיו, מדוע לא נסכים בעתיד לכל גבול שיהיה קיים אז?

דעתי היא שאין צורך או אפשרות להפוך גבול לעיקרון. כאשר נהיה בשלטון ונהל משא ומתן עם העולם הערבי, נביא בוודאי הצעה מעשית לגבולות של קבע – הצעה כזו יכולה להיות חופפת את הקווים הקיימים עתה, או שונה מהם. הדבר יהיה תלוי במצב שיהיה קיים בזמן המשא ומתן ובשיקולים מעשיים שונים. אבל לאמץ עכשיו גבול מסוים כעיקרון – זו טעות מחוסרת היגיון. בשאלת הגבולות אפשר, לכל היותר, לקבוע שני עקרונות כלליים: א. גבולות ישראל חייבים להיו גבולות מוסכמים על שני הצדדים. ב. הגבולו חייבים להיו כאלה שיאפשרו קיום מדינת ישראל המשולבת במרחב. (ללא שילוב במרחב לא יהיה, לאורך ימים, קיום למדינה אפילו בגבולות רחבים יותר מאלה הקיימים כיום). אולם דברים אלה הם כה מובנים מאליהם עד שספק אם שי לכלול אותם כעקרונות מפורשים.

במקום לאמץ "עקרונות" חסרי היגיון בשאלת הגבולות, מוטב היה, לדעתי, להסביר לציבור כי לא שאלת הגבולות היא המפתח לקיום ישראל ולפתרון הסכסוך שלה עם העולם הערבי, אלא המפתח הוא השתלבו במרחב. אם תושג השתלבות ישראל במרחב, אז בוודאי תאבד שאלת הגבולות הרבה מחשיבותה, ותיהפך – בעיני שני הצדדים – לעניין משני.

*  *  *

בטיוטת פרק א' (שאחד מנושאיו הוא "שוויון") חסר עקרון שוויון הזכויות לנשים. דומה שאין צורך להרחיב את הדיבור על נחיצותו של עיקרן כזה.

לפרק ה'

בסעיף 35 מדובר על "שילוב האזרחים הערביים במנגנון הממלכתי והציבורי". התוספת "בצורה התואמת את מספרם היחסי" הוכנסה בוודאי מתוך כוונה טובה, אלא שהיא עלולה להתפרש כקביעת "נומרוס קלאוזוס" (כלומר: לא יהיו יותר ערבים בין פקידי המדינה מכפי ש"מגיע" לערבים לפי משקלם באכלוסיה). וכן אולי כעיקרון דו-לאומי (חלוקת משרות לפי מפתח לאומי מדוקדק). במדינה פלורליסטית אין צורך בתוספת כזאת והיא אף אינה רצויה.

סעיף 37 מבטיח שמוסדות הציבור יעזרו לערביי ישראל להשתחרר מדפוסים חברתיים מפגרים. מזה נודף ריח של התנשאות. האם בשכבות ובעדות יהודיות שונות לא קיימים דפוסים חברתיים מפגרים? צריך לקבוע באופן כללי שמוסדות הציבור יעזרו לכל תושבי המדינה להשתחרר מדפוסים כאלה.

סעיף 38 מבטיח להשוות את מעמד האשה הערבייה לזה של אחותה העברייה. האם מעמדה של האשה בקרב יוצאי כורדיסטאן הוא כה גבוה עד כי האשה הערבייה חייבת לראות את ההשתוות אליה כמשאת נפש? שוב יש כאן התנשאות (בוודאי לא מכוונת), הנובעת מכך שמנסחי המצע נמנים עם השכבה המשכילה ואינם ערים מספיק למצב בקרב השכבות הרחבות של האוכלוסיה העברית.

לדעתי מספיק לקבוע עיקרון כללי של שוויון זכויות לנשים, כפי שהזכרתי בקשר לפרק א'.

לפרק ז'

סעיף 51 בטיוטה טוען שהזיקה ההדדית בין המדינה ויהודי העולם היא עובדה קיימת וחיובית.

על כך שהזיקה קיימת אין ויכוח. אך האם נכון לקבוע שאופן כוללני וסתמי שהיא חיובית? האם גם ערביי ישראל חייבים לחשוב שזיקה זו היא "חיובית"?

מניסוח זה יוצא כאילו הזיקה, כפי שהיא קיימת, היא רצויה. אני חולק על כך.

לדעתי יש לקבוע שליהודי העולם אין שום זכויות לאומיות מיוחדות על א"י (ולא רק, כפי שקובע סעיף 52, שאין להם הזכות להתערב בעניינים הפנימיים של המדינה).

האידיאולוגיה הציונית מבוססת באופן מכריע על הרעיון שליהודי העולם (ולא רק לאומה העברית בארץ) יש זכות לאומית מיוחדת בא"י; כל ניסוח המדבר באופן חד-צדדי על "זיקה יהודית" מהווה ויתור לציונות.

האם הזיקה של ערביי העולם (לאו דווקא ערביי א"י) לארץ ישראל פחותה מן הזיקה של יהודי העולם למדינת ישראל? ובכן, מדוע להזכיר "זיקה" אחת – ועוד לקבוע שהיא "חיובית" – ולהתעלם מהזיקה האחרת?

האם הזיקה הדתית של נוצרים ומוסלמים לארץ איננה עובדה? האם היא "חיובית" פחות מהזיקה הדתית של היהודים?

סעיף 53 דורש שהמדינה תקדם בברכה עלייתם של יהודים, וכן של עולים לא יהודים היכולים לתרום לחיזוק ושגשוג המדינה.

מהניסוח הזה יוצא שעלייה יהודית "תקודם בברכה" בכל תנאי, ואילו עולים אחרים "יקודמו בברכה" רק בתנאי שיתרמו לחיזוק המדינה. גם כותרת הסעיף הזה ("עלייה יהודית") מעידה על יחס שונה לעולים בעלי מוצא גזעי שונה.

זוהי נסיגה ברורה מן העיקרון של מדינה פלורליסטית. לא יתכן שנאמץ לעצמנו עיקרון הקובע יחס שונה – אפילו בכהוא-זה – לעולים, בהתאם למוצאם הגזעי או השתייכותם הדתית. היחס צריך להיקבע רק על פי אופיים, הכשרתם המקצועית וגילם של המועמדים לעלייה, וכן על פי שיקולים הומניטאריים (מתן מקלט לאנשים נרדפים).

האם נסכים ששאלוני מחלקת ההגירה של המדינה יכילו סעיפים בדבר מוצא גזעי והשקפות דתיות?

לפרק ט'

סעיף 60 קובע את ההשתלבות במרחב כמשימה העיקרית של המדינה. אולם מדוע נחוץ לכנות את המרחב בשם "רב לאומי"? כמה לאומים יש בו? למעשה יש בדיוק שלושה: ערבים, יהודית, כורדים. האם שלושה זה הרבה?

אולי מתכוונים מנסחי הסעיף לכלול במושג "המרחב הרב לאומי" שלהם גם את פרס, תורכיה וכדומה? אולם האם "המשימה העיקרית" של המדינה היא השתלבות עם פרס ותורכיה? – ברור שלא. בכדי להבטיח את קיומה, על המדינה להשתלב עם שכניה הערבים אשר איתם יש לה סכסוך ואשר יחסיה איתם יקבעו את עתידה. יתר על כן, במציאות קיימת תנועה לאיחוד העולם הערבי – יש לה שורשים ממשים ופרספקטיבה ממשית. אבל (אם נוציא מכלל דיון את רעיון "הברית האסלאמית" של פייסל ואדוניו במערב) לא קיימת שום תנועה לאיחוד "רב לאומי" בין ערבים, פרסים, תורכים וכו'; דבר זה אינו עומד כלל על הפרק.

לאמיתו של דבר, המרחב שבו עלינו להשתלב הוא – מבחינת שפתם ולאומיותם של הרוב המכריע של תושביו – ערבי. הה נכון ביותר לדבר על שילוב במזרח הערבי. אולם, יתכן שיש יסוד לחשוש שמונח זה יפורש שלא כהלכה, כאילו אנו רוצים ב"ערביזציה" של המדינה. לכן מוטב לדבר על שילוב במרחב, אבל בלי התואר המטעה והמוטעה "רב לאומי".

סעיף 62 מדבר על "תמיכה בשאיפת האומות הערביות". רוב הערבים סבורים שיש אומה ערבית אחת. האם חייבים אנו לקבוע קביעה הפוכה "להכעיס"? לדעתי נכון לדבר על "שאיפת האומה הערבית" – ואם איננו רוצים להיכנס לשאלה כמה אומות ערביות ישנן (ובאמת אין כל צורך להיכנס לזה במסגרת הנדונה) אפשר לומר פשוט: "שאיפת העולם הערבי".

סעיף זה לוקה גם בחסר, בכך שאינו מזכיר את השאיפה העיקרית של ההמונים הערביים בדורנו: אחדות ערבית סוציאליסטית.

לפרק י"א

סעיף 73 מפריז בקובעו כי המטרה הכלכלית העליונה של המדינה (עצמאות כלכלית, רווחה, חלוקה צודקת של ההכנסה) תושג במלואה על ידי השתלבות בשוק מרחבי משותף. ההשתלבות הזאת היא תנאי הכרחי להגשמת המטרה, אבל איננה תנאי מספיק.

סעיף 77 דורש לצמצם עד למינימום את ההתערבות הפיסית של המדינה בכלכלה. פירוש הדבר הוא, בין היתר, התנגדות להלאמה ולהרחבת המשק הממלכתי (פרט ל"מינימום ההכרחי" מבחינת ביצוע התוכנית הכלכלית הלאומית).

אדם בעל השקפה סוציאליסטית אינו יכול לקבל דרישה כזאת. הוא יתמוך דווקא במגמה ההפוכה – הלאמת מפעלים והרחבת המשק הממלכתי והציבורי עד למקסימום האפשרי המתיישב עם התועלת הכלכלית. אילו הסעיף היה דורש שהמדינה לא תתערב באופן פיסי בכלכלה במקרה שהתערבות כזאת עלולה להזיק למטרה הכלכלית העליונה (כפי שהוגדרה בסעיף 72) – כי אז היה גם סוציאליסט יכול לקבל זאת. אולם הניסוח המופיע בטיוטה עשוי להרחיק כל סוציאליסט מעל תנועתנו. האם אנו רוצים בכך?

סעיף 78 דורש הלאמת כל מפעל מונופוליסטי. לדעתי זו דרישה מוטעה. גם סוציאליסט מובהק לא יעמוד על  הלאמת מפעלים קואופרטיביים (כמו "אגד" או "המקשר") אפילו אם הם מונופוליסטיים. ברור שמפעלים כאלה חייבים להיות בפיקוח המדינה. אולם לדרוש הלאמת "המקשר", ובאותו זמן לתבוע אי-הלאמת "בנק לאומי לישראל" (כי זו תהיה התערבות פיסית בכלכלה!) – זוהי גישה מוזרה מאוד.

סעיף 81 דורש לא להעדיף מפעלים כלכליים "בגלל צורת ארגון או על פי שיקולים פוליטיים".

כאן יש טעות כפולה. ראשית, אי אפשר לנתק את הכלכלה מן הפוליטיקה. לדרוש שהמדינה לא תעדיף מפעל זה או אחר בגלל שיקולים פוליטיים – זו דרישה אבסורדית, שאינה ניתנת להגשמה בשום משטר ריבוני. נניח למשל שעל מכרז לייבוא חיטה מתחרות שתי חברות יבוא – אחת המייבאת מקנדה ואחת מארצות הברית. נניח שהמדינה מעוניינת מסיבות פוליטיות להרחיב את הסחר עם קנדה. האם אסור לה להתחשב בשיקול זה בשעת מסירת המכרז? ברור שזה יהיה אבסורד. כמובן, אפשר (וצריך) לדרוש שלא תהיה העדפה בגלל שיקולים מפלגתיים.

 שנית, לפי סעיף זה אסור יהיה לממשלה להעדיף מפעלים קואופרטיביים (בחקלאות, למשל) על פני מפעלים פרטיים. נניח שעל שטח קרקע מסויים מתחרה קיבוץ עם חברה פרטית, ונניח ששניהם מסוגלים לעבד אותו באופן יעיל. האם יהיה זה פסול למסור את הזיכיון על השטח לידי הקיבוץ מתוך הרצון לעודד את הקואופרציה בחקלאות?

כפי שאי אפשר להתעלם משיקולים פוליטיים בכלכלה, כך אין גם שום אפשרות או צורך להתעלם משיקולים חברתיים. הניסיון להעמיד את המדיניות הכלכלית על שיקולים של "יעילות כלכלית" גרידא נובע בדרך כלל מהשקפה חברתית מפגרת – ובמקרה הטוב ביותר מתמימות ושטחיות פסבדו מדעית.

בקשר לפרק זה יש להוסיף עוד שיקול כללי: אם רצוננו להשתלב במרחב, עלינו להכיר בכך שהשאיפה לסוציאליזם היכתה שורשים עמוקים מאוד בהמונים הערביים שמסביבנו. כל צעד ממשי לפתרון בעיות המרחב ולאיחודו יהיה בהכרח מופנה בכיוון סוציאליסטי. לכן, גם מבחינת עתידה של ישראל במרחב, יהיה זה חטא בל יכופר אם לעקרונות שלנו בשדה הכלכלה יהיה גוון אנטי סוציאליסטי.