קרן הקרנות אשר לציונות - פילב (עודד פילבסקי)

10 בנובמבר 1966

in גיליון-30: נובמבר 1966, מאמרים

זה קרה לפני שמונה שנים. כעיתונאי זוטר, הוזמנתי לטכס חנוכת המפעל למשקאות קלים של חברת "טמפו" ביאזור. בטכס זה, כמקובל ברבים אחרים דומים לו, נכח גם ראש עיריית חולון, שבשטח שיפוטה נבנה המפעל. בהזדמנויות חגיגיות כאלה נוהגים ראשי עיריות לשאת נאומים נמלצים, משעממים וחוצבי להבות. ואמנם נשא פנחס אילון נאום כזה, מבלי שיעורר תשומת לב מיוחדת. ברם, אני, שימי ילדותי עברו עלי בחולון, נדהמתי לשמוע מפי ראש העיר דברי שבח לבעלי המפעל החדש על שסייעו בהפרחת השממה, בהקימם בה את מפעלם החדש. כל ילד בחולון ידע כי יאזור היה כפר ערבי ולא שממה. מן הסתם היה ראש העיריה מספיק אינטליגנטי כדי לדעת עובדה פשוטה זו, מן ההיסטוריה החדישה.

נקפו שנים. וביום מן הימים אחזתי בידי קטע עיתון בו סופר על חנוכת העיר החדשה כרמיאל שבגליל. בטכס לקח חלק שר השיכון והפיתוח יוסף אלמוגי. בנאומו הנלהב טען כי: "עד לפני שנה ומחצה היה המקום שממה"... כל הארץ ידעה כי כרמיאל היא שלב במפעל יהוד הגליל וכי כדי להקצות שטח להקמתה, נגזלו שטחים מן הכפרים הערביים הסמוכים: בענה, דיר אל-אסד ונחף, מבלי שבני הכפרים יהיו זכאים להתיישב כאזרחים בעיר החדשה.

שני הסיפורים, כמו מאות אחרים שאפשר למצוא בנקל, מלמדים יותר מאלף ספרי לימוד מתחסדים על תוכנה ה"מתקדם" של הציונות ועל מהות מפעל "כיבוש הקרקע".

תפיסה לאומנית זו קובעת בפירוש כי כל כברת אדמה שאינה בידיים יהודיות – שממה היא. שממה היא בעיני המחנה הציוני אפילו אם נעבדה מטר על מטר, עקב בצד אגודל; אפילו שיגשגה ופרחה.

עשרות שנים נושאת עימה התנועה הציונית את עקרון נישול הערבים למען יצירת שטחי התנחלות ליהודים. עיקרון זה הוגשם באמצעות הממון שניתן לארכי-פיאודלים ערביים לשם קניית הקרקעות, שאריסיהן הערביים המרודים גורשו מעליהן בסיוע השלטון העותומני. עיקרון זה המשיך לפעול בימי השלטון הבריטי, ואחרי קום המדינה – על ידי נישול ישיר מטעמי "ביטחון", "פיתוח" וטעמים אחרים ממין זה.

ואחרי כל הדברים האלה מסתבר, כי חלק לא קטן מאדמות אלו, שנקנו מאפנדים ונגזלו באמצעות צווים של מדינת ישראל, חוזרות מחדש ונעשות למקומות עבודה לאותם פלאחים שנושלו, לצאצאיהם, לקרוביהם ולחבריהם-למעמד. הם חוזרים עתה לקרקעותיהם – אם כעובדים שכירים של בעלי קרקע יהודיים, אם כחוכרים המשלמים רנטה פיאודלית של מחצית היבול ומעלה.

מה איפוא הפלא שהתנועה הלאומית הערבית רואה בציונות חלק בלתי-נפרד של התנועה הקולוניאלית; וכי אנו, במקומם, היינו רואים בה משהו אחר?

בתוספת לעיתון "הארץ" מיום 14.10.66 מובאת רפורטז'ה מפורטת המראה בעליל את העובדות שצוינו לעיל. ברם, הכותרת המתנוססת מעליה היא: "קרן קיימת לישמעאל". מבחינת התוכן, זו רפורטז'ה שוביניסטית ארסית. קורבנות הנישול של העבר ואלה שזיעת אפם מאפשרת ל"חקלאים העבריים" לצבור רווחים נאים מאדמותיהם הלאומיות – אלה, הפלאחים הערביים – מתוארים שם כאסון העומד להרוס את הנכס הלאומי האדיר שהקימה הקק"ל.

מזכיר מועצת פועלי בנימינה אינו מצטדק על כך כי, כעסקן פועלים, אינו לוחם נגד הפיאודליזם המודרני הזה ו[אינו]דורש את העברת הקרקע ומסירתה לחזקה למעבדיה. תחת זאת הוא מתנצל שלא עמד לו הכוח, כמו בימים הטובים של העבודה העברית, למנוע העסקת ערבים על קרקע עברית.

הטראגי הוא בכך שמילותיו של מזכיר מועצת פועלי בנימינה הן-הן, בדיוק נמרץ, תמצית נשמתה של תנועת העבודה הציונית. בודדים מתוך תנועה זו מעיזים בכלל להעלות על דל שפתותיהם את ההרהור כי בעצם, לפי העיקרון המוסרי, צריכה האדמה להשתייך למעבדיה. וגם אותם בודדים לא אומרים זאת כאקט של הזדהות עם המנוצלים, אלא מתוך כאב לב על סכנת הינתקותה של הקרקע מן הבעלות היהודית. איזו מהפכנות! איזה סוציאליזם צרוף! שמן זית זך...

* * *

מפלגות השמאל הציוני אינן מפלגות סוציאליסטיות אלא "לאומיות-סוציאליסטיות". המילה האחרונה בהקשר מלמדת רק כי לאומניותן אקטיבית יותר מזו של חוגים "אזרחיים" בישוב. כן היא מלמדת כי בחלוקת השלל ה"לאומית" יעמדו הן על סיפוק דרישותיו של הצד הפועלי, דבר שאף הוא מיטשטש והולך במרוצת הזמן.

סוציאליסט מהפכן ראוי לשמו יכול לנקוט רק עמדה אחת, עקרונית, ביחס לתופעה הנדונה. זו יכולה להיות עמדה היונקת מנקודת מבט על-לאומית, מנקודת מבט חברתית.

לטווח הארוך, יש לתבוע את העברת הקרקע, כמו את אמצעי הייצור העיקריים האחרים, לבעלות החברה. משטר חברתי שיעשה כן יבטל ממילא את כל הקרנות הלאומיות למיניהן ויארגן את עיבוד הקרקע באופן שיבטיח יעילות ופריון עבודה מקסימליים ורמת חיים טובה ועולה בהתמדה לעוסקים בעבודת האדמה ובכל הענפים הקשורים בה, שלא תיפול מזאת של העוסקים בתעשייה ובענפים משקיים אחרים.

אבל אין להסתפק בתוכנית לטווח הארוך. יש לדרוש לאלתר כי כל האדמות שהופקעו ואשר נעבדות עתה על ידם – יוחזרו לבעליהן. כמו כן יוחזרו לבעליהן קרקעות שהופקעו מהם ועומדות בור עד עצם היום הזה.

הקורא ישים לב, כי איננו מציעים לנשל ישובים חקלאיים יהודיים שהוקמו על קרקעות שנגזלו מערבים. לא משום שאנו מזדהים עם הגזילה. להיפך – אנו סבורים כי היה זה גזל חזירי-לאומני. אבל עקרונותינו מלמדים אותנו להסתכל על בעיות החברה מתוך עמדת תצפית אל-לאומית. מתוך גישה זו איננו רשאים לתבוע פתרון בעיות של עם אחד על חשבון חורבנו של עם אחר, גם אם האחר, בשעתו, בנה את חייו על חורבנו של הראשון.

המשטר החברתי שאליו אנו חותרים, ישמיט ממילא את הקרקע מתחת לשיטת הגזל הלאומני כולה, ויפעל לקידומן של שכבות העם הרחבות [בלי] הבדלי השתייכות לאומית, דתית או גזעית.

עד אז, חובתנו לגנות באורח נמרץ את הגזל ומבצעיו ולתבוע את החזרת הגזילה במקום שזה ניתן, או את שוויה בפיצוי-אמת שיענה על גודל הנזק.

אותו עיקרון צריך לחול על הפליטים הערביים שירצו לחזור למולדתם.

עניין ההכרה בזכות הפליטים הערביים לבחור בין שיבה לבין קבלת פיצויים, הוא בשבילנו דבר מובן מאליו שאין צורך להכביר עליו מילים.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: