ממשל צבאי ביחסי עבודה - פ. עודד (עודד פילבסקי)

10 בנובמבר 1966

in גיליון-30: נובמבר 1966, מאמרים

לפני שבועיים אישר הרוב במליאת הוועד הפועל של ההסתדרות מסמך המהווה טיוטת הסכם בין האיגוד המקצועי לבין התאחדות בעלי תעשייה, על חוקת עבודה חדשה.

טיוטה זו, שבניסוחה – מצד ההסתדרות – לקחו חלק נציגי כל המפלגות, פרט לקומוניסטים, מנוסחת בצורה תמימה מאוד ו"קונסטרוקטיבית" מאוד. אלא שאחר תמימות קונסטרוקטיבית זו מסתתר השטן, בדמות המבשרת רגימנטציה של יחסי העבודה. הכל מנוסח כאילו היה זה באמת הסדר בין שני צדדים. לאמיתו של דבר יש כאן קנוניה זועקת לשמים בין המעבידים ועסקני ההסתדרות הבכירים, נגד צד שלא היה מיוצג כלל במשא ומתן – המוני הפועלים במפעלי התעשייה והחרושת.

איסור שביתות

פרק ג' קרוי: "יישוב חילוקי דעות בתקופת תוקפו של ההסכם".

בסעיף 2 של הפרק אנו קוראים: "הצדדים יפעלו ליישוב חילוקי הדעות ביניהם אך ורק בהתאם להוראות ההסכם הקיבוצי ובתקופת תוקפו של ההסכם לא ינקטו הצדדים באמצעי שביתה או השבתה, האטת עבודה, הפסקה חד צדדית של עבודת שעות נוספות, משמרות, נורמות, פרמיות וכו'".

ניסוח זה מדבר מפורשות על איסור הכרזת שביתה במשך תחולת ההסכם. כלומר, נוכח מצב בו המעביד יפר את ההסכם או נוכח היווצרות מצב חדש שאין ההסכם מתייחס אליו – הפועלים יהיו מפורקים מראש מנשק השביתה. מה זה אם לא כפיית בוררות ואיסור שביתה?

וכדי שיהיה ברור מה יקרה לפועלים "סרבנים" שיעזו לשבות, בא סעיף 3 באותו פרק: "צדדים להסכם ינקטו בצעדים ארגוניים-משמעתיים נגד חבריהם שיפרו את ההסכם". שמן זית זך. איזה צדדים יש כאן? מה יש כאן למעבידים להפר את ההסכם; הם צריכים להיות מטומטמים אם לא ירוצו בלב חפץ לגמור עליו את ההלל. הצד היחידי המאוים כאן הוא – ציבור הפועלים.

מתוך פרק ג' יכול להתפרש כי אמנם אסורה תהיה השביתה בזמן תחולת ההסכם, אך תותר במסגרת המאבק על חידוש הסכמי העבודה.

הבה נעיין בסעיף 2 של פרק ד': "הכרזת שביתה מלאה או חלקית במפעל טעונה אישור מועצת הפועלים. עם אישור השביתה על ידי המועצה, מובאת ההצעה לשביתה להחלטת האסיפה הכללית של העובדים במפעל, שתועמד להצבעה חשאית..."

כלומר, האסיפה הכללית של הפועלים לא תהיה רשאית לדון ולהחליט על שביתה אלא אם אושרה קודם לכן על ידי מועצת הפועלים.

מי שמכיר את טיב הצמרת ההסתדרותית במרכז ובמקומות [העבודה], יודע מה פירוש הדבר. זאת אומרת, למעשה, איסור שביתות גם במסגרת המאבק לחידוש הסכמי העבודה.

אבל בכך לא הסתפקו אנשי הצמרת של המנגנון הרקוב המכנה עצמו "המחלקה לאיגוד מקצועי". בסעיף 4 של אותו פרק מדובר על החובה להודיע מראש על הכוונה להכריז שביתה: "סכסוך הנוגע למפעל אחד – 5 ימים לפחות; סכסוך הנוגע לכמה מפעלים – 10 ימים ובענף שלם – 15 יום לפחות".

למי שאינו מתמצא במכניזם של שביתה, אין הדבר אומר כלום. הודעה מראש על מועד השביתה עשויה לעתים קרובות לקבוע את כישלונה מראש. שהות זו תיתן למעבידים את האפשרות להוציא את הסחורה המוגמרת לשוק או למחסנים וכן את מלאי חומרי הגלם למפעלים שיקבלו על עצמם ברצון לסייע לעמיתם שבמפעלו עומדת להיערך שביתה.

מן הראוי להזכיר כאן כי כאשר פועלים ומעבידים הולכים למשא ומתן על תנאי עבודה ושכר, יש למעבידים יתרון נתון מראש במשא ומתן, והוא – עצם בעלותם על אמצעי הייצור וחזקתם המוחלטת על אופן ניהול המפעלים. הפועלים נאלצים למכור את כוח עבודתם למעבידים. יתרונם, הבלעדי כמעט, הוא בכך, שעל ידי ארגון טוב הם יכולים לאיים על המעביד בהפסקת העבודה אם יסרב להיענות לתביעותיהם או להיכנס עימם למשא ומתן על מילויין. זכות השביתה היא אחד הנכסים הממשיים המעטים של מעמד העובדים, במסגרת הדמוקרטיה הבורגנית.

טיוטת הסכם זו באה לגזול מאת העובדים את אחת החרויות היסודיות שהיו להם. גם אם זה נעשה בצורה של הסכם בין שני הצדדים כביכול.

התעללות בפועל

הטיוטה כוללת מספר ניסוחים בענייני פיטורים שמשתמעת מהם הנמכת ההגנה על הפועל מפני סכנת הפיטורים. כן מדובר שם על העלאה ("עידכון" – בלשון המנסחים) מתמדת של הנורמות, מבלי שתועלה הפרמיה.

לעומק של התנכרות לצד אלמנטרי של ההומניזם הגיעו מנסחי הטיוטה בנסחם אצת הפרק: "מניעת היעדרויות מהעבודה". בסעיף א' אנו קוראים: "תעודת מחלה תינתן בהתחלת המחלה ועל העובד להציגה בפני ההנהלה תוך 48 שעות משעת נתינתה. קופת חולים תקפיד שלא לתת תעודות מחלה בעלות תוקף רטרואקטיבי בסוף תקופת המחלה".

זאת אומרת שאם תקופת המחלה תארך יותר מ-48 שעות יצטרך הפועל לדדות במחלתו כדי להוכיח לאדוני המפעל את אמיתות מחלתו? שנית: האם תמיד יכול הרופא בראשית המחלה לקבוע כמה ימי החלמה נחוצים לפועל?

סעיף זה מחזיר אותנו לתקופות הרודנות התעשייתית של המאה הקודמת. נגדו צריכים להתקומם לא רק הפועלים אלא גם הרופאים, הדוגלים בהומניזם פשוט.

ולסיכום: מסמך זה, יותר מאחרים, מבהיר לכל אדם המתעניין בהתפלגות החברתית של השכבות השונות בעם, כי צמרות ההסתדרות והממשלה והצמרת הקפיטליסטית של ההון הפרטי בישראל – עומדות שתיהן בצד האחד של המתרס המעמדי, בעוד המוני הפועלים עומדים בצידו השני כשהם מפורקים מארגון מקצועי וכאשר החרב של איסור השביתה מונפת על צווארם.

הגיעה העת למרוד במבנה ההסתדרות הקיים ולכונן ברית חופשית של איגודים מקצועיים דמוקרטיים בישראל.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: