ב"חותם" (26.10.66) כותב דן זקס: "...לפי גלילי, בגבול הסורי הצדק הוא כולו שלנו... מגיע לנו להשיב מכה, זכותנו המוסרית היא להגיב בכוח". דן זקס ממשיך: "...אינני רוצה למות צודק... אני מוותר על הצדק, אני רוצה להיות אופורטוניסט, מחשב כדאיות, רודף תועלת. אני משוכנע שמשתלם לנו לוותר ולהבליג, למחול על זכותנו להכות חזרה, כל עוד יש בכך שמץ סיכוי להציל את השלום, החיים והמפעל הציוני. משום כך אני עונה לדבריו הצודקים של גלילי במילה אחת: נגד!"

נוסיף לריאליזם של דן זקס את הריאליזם שלנו: אנו יכולים בהחלט להגיב במכה, יש לנו צבא חזק ומוכן. ישראל יכולה לכבוש ולהחריב חלקים גדולים בסוריה, אבל אל נשכח: גם לנו בתי זיקוק, חברות חשמל וערינו המאוכלסות נמצאות בטווח פגיעתם של אווירונים וטילים סוריים. אפילו אם נניח שצה"ל יפיל את רוב האווירונים הסוריים, עלולים בודדים להגיע ולהפציץ מטרות חיוניות במשקנו. באיזה כוח ובאיזה אמצעים נמשיך אז לייצר וללחום?

לסורים בעלי ברית רבים: מצרים, אלג'יריה ורוב ארצות ערב. לא נוכל להשמיד את כל מפעליהם והייצור המלחמתי שלהם. לנו אין עורף תעשייתי עמוק. אם ניפגע, יתכן שבעלות בריתנו (ארצות הברית, אנגליה ואחרות) תמשכנה להילחם ולהשמיד כמו בווייטנאם, אבל מה התועלת שתצמח לנו מכך?

רצוננו הוא לחיות! על כן נזעק יחד עם דן זקס: נגד! דן זקס מוכן לוותר על הצדק למען השלום. אנחנו לא נוותר על צדק. אבל מהו אותו "צדק" של דן זקס? גם במבצע סיני דובר רק על צדק ובשמו, כביכול, יצאנו ללחום "להפסיק את עזרתה של מצרים לפידאיון ולאלצה לכרות שלום של קבע". והאמת, מהי? ב"על המשמר" (4.11.66) כותב אמנון קפליוק: "...ישראל... יצאה למלחמה יחד עם בריטניה וצרפת שמטרתן היחידה היתה להחזיר את תעלת סואץ המולאמת לידי בעלי המניות של תעלת סואץ... מטרתה הראשונה (של ישראל) – כעדות מקורות זרים – היתה להפיל את המשטר במצרים..."

עם עלייתם של כוחות סוציאליים חדשים לשלטון בסוריה, עם חימושם של "המשמרות העממיים" בהנהגת ראשי האגודות המקצועיות, האם לא נוצר שם עכשיו מצב הדומה לזה שבמצרים לפני 10 שנים? האם, במסווה הצדק, לא נועד לנו גם הפעם התפקיד למגר משטר זה ולעזור לבעלי המניות להציל את רכושם ועמדתם? למלחמה זאת נגיד, שוב, יחד עם דן זקס: נגד!

אבל ב"נגד" לא נוכל להסתפק. המוקשים וההתנקשויות של "אל-פתח" ו"עאציפה" מסכנים את חייהם ומפעלם של אזרחי ישראל. מצב זה אינו יכול להימשך, עלינו להתגונן. דן זקס מתנגד למלחמה ובצדק. מה אם כן נוכל לעשות?

מי הם "לוחמי השחרור" החודרים לישראל ומסכנים את חיינו?

הפליטים, כמיליון אנשים, שהיו תושבי הארץ עוד לפני כ-20 שנה, הם הלוחמים עתה לחזור למולדתם, לבתיהם, לשדותיהם. הם ולא הסורים ממקשים את הדרכים. הם היו תושבי הארץ במשך דורות. היהודים "חזרו" לארץ מבלי לקחת בחשבון עובדה זו. הפליטים ברחו בגלל זוועות המלחמת ו"עצות ידידים" למיניהם. הם היו מוכנים לחזור לבתיהם עם תום המלחמה. אנחנו התישבנו בבתיהם והחרבנו את כפריהם. הם חיים בתנאי ניוון כלכלי, חברתי ותרבותי. הנוער הערבי, במחנות הפליטים, אין לו כל דרך. הוא מוכרח להילחם לעתידו ולקיומו ובמר יאושו, ימשיך להילחם לחזור למולדתו, גם אם, מכל סיבה שהיא, תיפסק עזרתה של סוריה! מלחמ ה זו מכוונת נגדנו. היא "אינה נעימה" לנו, אך לא לנו לבקרה! הפליטים הערבים לוחמים כל עוד יש להם סיבה ללחום. סיבה זו אינה שנאה גזעית ליהודים – הסיבה היא רצונם לחזור למולדתם ולחיות בה.

אם חפצי חיים אנחנו, עלינו להכיר בזכותם לחזור ולחפש יחד איתם דרך לבצע מזימה זאת.

את השקט בגבולות נשיג לא על ידי נקמה הדדית, כי אם במאמצים לחיים משותפים בשלום.