בלשונו המעודכנת, המנומסת, היראה מפני קביעות החלטיות, קבע משה שרת המנוח, בהרצאה ב-1957, כי מידה מסוימת של צדק ישנה אפילו בעמדה הערבית, הרואה את פלשתינה כחלק מן העולם הערבי. כך הוא אמר:
"קשה לשער שיבוא מישהו לארץ כצרפת, או כאנגליה, או כארצות סקנדינביה ויאמר להם, שלמען פתרון בעיה בינלאומית הם צריכים להקריב חלק קטנטן משטחם; שאיזה מחוז קטן בדרום צרפת יחדל להיות צרפתי ויהיה ספרדי; כי זה דרוש לפתרון בינלאומי; כי יש בזה צדק שצרפת תוותר.
"איך היו הצרפתים מגיבים? קשה לשער שמישהו היה רואה את סירובה של צרפת כגילוי חשוך, ריאקציוני, בלתי מתקבל על הדעת".
אילו היה מנסה להקים רשימה, ערב הבחירות האחרונות לכנסת, שבמצעה היו רשומים דברים אלה, ספק אם בית המשפט העליון של ישראל היה מאפשר לו זאת. כבר היו דברים מעולם.
באותה הרצאה גנוזה, שפורסמה לראשונה רק החודש, בביטאון חדש של המערך – "אות" – הובאו גם דברי כפירה אחרים, של מי שהיה שר החוץ הראשון של ישראל, שהתפוטר מן הממשלה לפני הרפתקת סיני-סואץ.
שרת קבע כי לא היה הכרח באותה מלחמה, בנמקו את דבריו להלן:
"אילו לא הלכנו בשיטת קיביה, עזה וכו', כי אז אפשר שההיערכות בצד הנגדי היתה שונה, נאצר אולי לא היה נדחף לעיסקה הצ'כית… כאן היתה התפתחות, שעם כל הצניעות, לא אשלול ממדינת ישראל את הזכות ואת הכבוד של השתתפות פעילה בה. אנחנו היינו גורם פעיל בהתפתחות זאת, מעזה וחאן יונס ועד המשפט במצרים".