גן העדן לכסילים של כלכלת ישראל מגיע, כמדומה, לקיצו. שבעת מיליארדי הדולרים שזרמו הנה מאז קום המדינה גלגלו את הגלגלים, טוב או רע. באופק נראית כבר תחתית החבית, על אף שעדיה עדיין טרם הגענו. רק חלק קטן מסכום ענק זה (כ-3,000 דולר לגולגולת) הופנה להשקעות יסוד בנות קיימא, העשויות להצמיח ייצור מתרחב של ממש. חלק שקע ומוסיף לשקוע בהוצאות חימוש והחזקת הכוחות המזוינים; חלק לא מבוטל הוצא ומוצא על מימון רמת חיים גבוהה לשכבה מכובדת של עסקנים בסוכנות היהודית, במנגנון המדינה, בהסתדרות ובמפלגות הציוניות; חלק חשוב הופנה להשקעות סרק אשר "שיקמו" מועדון של כ-2,000 מיליונרים במדינה, ואשר אין הן עתידות להיות אתרים כלכליים של ממש.

ישראל נעשתה, כתוצאה מן הגורמים הנ"ל, לתשלובת כלכלית מיוחדת במינה. מן הצד האחד הראו התצלומים הסטטיסטיים מבנה של התפלגות המקצועות והרכב כוח העבודה ההולם מדינות תעשייתיות מפותחות. מאידך – מאזן התשלומים, חובות החוץ והמאזן המסחרי מראים התרחקות גוברת והולכת ממצב בו יהיה משק הארץ עשוי לכלכל את תושביה; של תלות כלכלית מוחלטת במקורות מימון של שתי מדינות של המחנה האימפריאליסטי – ארצות הברית וגרמניה המערבית.

מהות המיתון

עד שלהי תקופת בן גוריון, לא היה ברור אם הנהגת המדינה אמנם מציגה לעצמה כמטרה, ולו לטווח ארוך, את השגת העצמאות הכלכלית (איזון סחר החוץ, פירנוס עצמנו בעבודתנו). סידרת מאמריו של שמעון פרס ב"הארץ" לימדה אותנו, כי ישראל אינה זקוקה כלל לעצמאות כלכלית, וכי ייעודה הוא להיות מדינת רווחה על ידי שתחכיר את שטחה לתצוגת האופנה של המערב, בקידמת אסיה. שמעון פרס, שהיה ללא ספק אחד האנשים הקרובים ביותר לבן גוריון, הציע כי ישראל תהיה חלון הראווה של המערב ובמחיר זה יממן המערב את רווחתה הכלכלית. רפ"י אמנם מזמרת היום זמירות אחרות, אך היא עושה כן לא רק בתחום זה. רפ"י תהא מוכנה לומר היום כל דבר שיקרב אותה שוב למרכז הצלחת של השלטון.

ספיר ואשכול אומרים שצריך להגיע לעצמאות כלכלית. הם סוף סוף, המסכנים, צריכים להמשיך ולנהל את המדינה בשעה שמצטמקים מקורות החוץ; בשעה שצריך להחזיר הרבה קרן וריבית על חובות (חצי מיליארד דולר) עוד מן הימים של אשכול, ספיר, בן גוריון ופרס. הם רוצים לגרום להקטנה הדרגתית בפער במאזן המסחרי על ידי צמצום היבוא מחד גיסא והגברת היצוא, מאידך גיסא. בשביל לעשות זאת צריך לפעול להקטנה של הצריכה. כדי להגיע לשיעורים גבוהים של הגבלת הצריכה אין טעם ללחוץ על השכבה הדקה של הארכי-עשירים, כי מבחינה סטטיסטית מה יתן לך ומה יוסיף אפילו אם תצליח להקטין ב-30% את צריכתה של שכבה בת 10%–20%? לעומת זה, אם יפעלו לגבי הפועלים – כאן אפשר להשיג הישג גדול אפילו אם תצליח במשימתך ב-5%-3%. יחד עם זאת אינך מסתכן בכך שעיתונים מכובדים כמו "היום" ו"הארץ" יעניקו לך תואר של "בולשביק".

מה עוד, שעל ידי הקטנת שכר הפועלים אתה מאפשר לתעשיינים לייצר יותר בזול למען יוכלו להתחרות עם סחורות מקבילות בשוקי חוץ. האמת היא שאת הייצור יכולת להוזיל באופן ניכר על ידי כפיית הגבלה דרסטית של מה שקרוי "הוצאות אדמיניסטרטיביות" במפעלים ועל ידי כפיית הבנקים להעניק אשראי זול לתעשייה. אבל במקרה זה שוב הנך מסתכן בהתנגשות עם הסולתא והשמנא הנתמכת על ידי לא מעט אינטלקטואלים ידועי שם. הניסיון הסוציאל-דמוקרטי הוורוד של האדונים ספיר, אשכול ואלון מלמד, שמוטב להם לנגוש בהמוני השכירים, אותם הם מייצגים כביכול בממשלה, מאשר להיכנס לקונפליקט בלתי נעים עם אישים חשובים כגון פרדר, רקנטי, אוגוסטו לוי ואחרים.

עם מיתון הצריכה יכווץ גם השוק המקומי. דבר זה יגרום, לדעת קברניטי המשק, לשני תהליכים:

  1. לחץ עודף הייצור ידחוף לחיפוש אחר שוקי יצוא ובכך יגרום את הגדלת נפח היצוא הכולל.
  2. צמצום הייצור או מיתון הרחבתו יצור שכבת מובטלים הנאמדת על ידי המתכננים במשהו שינוע סביב 100 אלף. גורם אשר יצור פחד כזה בין המועסקים, שיכריחם לעבוד יותר ויותר בזול. בכך יועלה פריון העבודה, יוזל הייצור ויוגבר כושר התחרות בשוקי חוץ.

כך תיווצר "הבראה כלכלית" וייווצר דחף להשקעה בענפים רנטביליים אשר הם יצטרכו לקלוט חלק מכוח העבודה המובטל, במרוצת הזמן.

המשמעות החברתית

בסעיף יותר מאוחר נעמוד על האבסורד שבתוכנית ובדרכים למימושה. הבולט המרכזי שבתוכנית הוא – ניסיון להגיע להקטנת הפער במאזן המסחרי על חשבון הכנסותיהם של השכבות המקופחות ביותר באוכלוסיה הישראלית ותוך כדי שמירה קפדנית על האינטרסים של הארכי-מיליונרים – הבנקאים, הסיטונאים והתעשיינים הגדולים, לרבות צמרת המשק ההסתדרותי המהווה חלק בלתי נפרד מאותה קבוצת-על פיננסית-כלכלית-חברתית.

יש להדגיש כי כבר היום קיים קיטוב מרחיק לכת בהתפלגות ההכנסות במדינה: 10% של אוכלוסיית הצמרת סופגים רבע מכלל ההכנסות; 20% של הצמרת סופגים כ-40% של ההכנסות; 10% של התחתית מקבלים כ-1.5% ואילו כל המחצית התחתונה – רבע מכלל ההכנסות. מצב זה יחמיר וילך ככל שתצליח הממשלה לממש את תוכניתה.
כן מחובתנו להדגיש כי על אף השלטון "המתקדם" בישראל עדיין אינו קיים בה ביטוח ממלכתי מפני אבטלה; עדיין תקציב הסעד מספיק בקושי להפיכת מיתה ברעה לגסיסה ברעב, של התלויים בו.
המחשבה על תוכנית כזו היתה מושמת לאל אילו היה בישראל איגוד מקצועי הראוי לשם זה. הארץ היתה שובתת נוכח מזימה לפתור את בעיותיה הכלכליות על ידי ביטול תוספת יוקר ועל ידי העלאת נורמות עבודה ללא תמורה.

אין אנו מסוג אגודות דוברי הלחשים העושות מעשיהן במחתרת. אנו אומרים גלויות כי תוכנית זו מוכרחה ליצור רגשי התנגדות נמרצים אצל השכבות מעוטות ההכנסה: שכירים ושכבות ביניים נמוכות.

צריך שיימצא כוח שיהיה מסוגל לארגן את מאבקן של שכבות אלה למען חוק מיידי לביטוח מפני אבטלה; לביטוח בריאות ממלכתי אשר ישחרר את התלות בין האיגוד המקצועי לקופת חולים; להרמת ברית עצמאית של איגודים מקצועיים דמוקרטיים של הפועלים השכירים. מאבק זה צריך להיות נוקשה, חריף וללא פשרות. עליו להוביל לבסוף למאבק ישיר בשלטון הקיים ובמבנה המשטר כולו, למען הפלתו. המאבק הכלכלי-מקצועי צריך למצוא לו יעד פוליטי מוגדר היטב.

היעד הפוליטי

גם כאן נדבר גלויות. ישראל, אם היא חפצה לקיים רמת חיים ההולמת מדינה תעשייתית מפותחת ויחד עם זאת – לפרנס את עצמה – חייבת להשתנות לחלוטין מבחינת המבנה החברתי הפנימי ומבחינת רקמת יחסיה עם סביבתה.

כדי להגיע למצב זה צריכה המדינה להיות באמת מדינה תעשייתית מפותחת. כדי ליצור בסיס כלכלי איתן למדינה יש צורך להשקיע הרבה הון ועבודה באתרים הכלכליים הנכונים, אשר יתחילו להניב פירות מאוחר יותר. לשם כך יש לשלב את ישראל בשוק משותף של המזרח הערבי. משימות אלו מסוגל לבצע רק שלטון המסוגל ללבוש בעצמו בגדי עבודה ולהטיף לעצמו ריסון, לפני שהוא מטיף זאת לאחרים; שלטון אשר ירכז בידיים ציבוריות נאמנות את אמצעי הייצור העיקריים ואת הצמתים המרכזיים של הפעילות הכלכלית (מחצבים, תעשיית יסוד, סחר חוץ, פיננסים, קרקע); שלטון שיוכיח שהוא פועל למעשה לטובת השכבות הרחבות של העם גם כאשר הוא מבקש מהן ריסון; שלטון שיילחם בכל דרך נגד פרזיטים שינסו להפיק רווחים מעמלם של אחרים, מבלי שהם עצמם יטו לו שכם; שלטון שיהיה מסוגל למצוא שפה משותפת עם המשטרים הערביים השואפים לאותה מטרה ועם היסודות בחברה הערבית, הנאבקים לאותם היעדים בארצותיהם.

יש המכנים משטר מעין זה בשם: סוציאליזם. אך לא השם חשוב אלא התוכן.

מק"י והמהפכה

תוכנית ספיר-אשכול-אלון אינה מסוגלת, מעצם טבעה, לפתור איזושהי בעיה יסודית מבעיותיה הכלכליות של ישראל. במקרה הרע בשביל הפועלים והטוב בשביל הממשלה, היא תצליח להנמיך את רמת חייהם של השכירים ושכבות אמצע מסוימות אחרות, מבלי שייגרם משבר פוליטי חמור. במקרה כזה יתכן מאוד שתגדל האבטלה, יוזל קצת הייצור, יגדל קצת היצוא ויקטן קצת היבוא. כל זאת באורח זמני עד להתדרדרות הבאה. כי – התעשייה הישראלית בלתי כשרה ליצוא רחב ממדים, לא בשל השכר ה"גבוה" (שאינו אלא אגדה) אלא בשל יעילותו הנמוכה הנובעת מצעירותו, מנתמכותו הכרונית ומהיעדר שוק פנימי גדול מספיק לשם המראתו ליצוא רב תנופה.

התוכנית הנ"ל אינה שואפת ואינה מסוגלת להתמודד עם בעיות יסוד אלה, שהן פוליטיות בעיקרן וקשורות בטבור לאופיו הבסיסי של המשטר הישראלי.

לגלגל את הרכבת עוד כמה קילומטרים על אותה מסילה מיושנת ובאמצעות אותו שמן שרוף, שהרבה חברות חדלו כבר מזמן מלהשתמש בו – זה כל מה שהממשלה עשויה להפיק מתוכניתה הכלכלית במקרה הטוב (בשבילה). יתכן שאף את זאת לא תשיג.

כאן, אין לנו ברירה אלא לחזור ולטפל שוב במק"י – הפלג הקומוניסטי היהודי המונהג על ידי משה סנה.

בגיליונות "קול העם" של מחצית ספטמבר הופיעו, בהמשכים, קווים לתוכנית כלכלית אלטרנטיבית, מפרי עטם של שניים מחשובי המוחות הצעירים במפלגה: ר. טייטלבאום ואי. פיילר. בתוכנית זו שוב חוזרת על עצמה הגישה שבאה לכלל ביטוי בראשי הפרקים לקראת הוועידה ה-15. בתור תוכנית למאבק על שינויים עכשוויים במאבק היומיומי, אפשר לקבל חלק ניכר של התוכנית, עם הסתייגויות אחדות. ברם, עוקצה הרפורמיסטי של התוכנית מזדקר בסוף, כאשר מגיעים לסעיף המטפל בנושא דמוקרטיה כלכלית, או: דמוקרטיזציה של המשק. בקראך סעיף זה ברור לגמרי למה כיוון סנה בנאומי הפרוגרמטי בוועידה ה-15, ביחס לאיחוי הקרע עם הסוציאל-דמוקרטיה. מחברי התוכנית מדברים שם בפירוש על צמיחת הסוציאליזם מתוך חיקו של הקפיטליזם.

להלן לשון המחברים:

"מאבקם של הפועלים ליתר השפעה על ענייני המדינה מתחיל במקומות בהם הם מבלים חלק גדול משעות חייהם – במקומות עבודתם. המאבק לדעה בדיונים על גורל המפעל, ליתר השפעה על הסדרים במפעל, על ההכרעות הכלכליות, על חלוקת הרווחים ומדיניות ההשקעות, על שיטות העבודה והייצור – במילה אחת: המאבק לדמוקרטיזציה של הכלכלה בכל דרגותיה הוא חלק מתהליך היסטורי הכרחי של השלטת העמלים על הכלכלה. המערכה לדמוקרטיזציה כלכלית, לשיתוף עמלי ישראל בניהול ענייני המשק – מהווה חלק של המערכה הפוליטית הכללית לשינוי פני החברה ולכינון חברת עובדים סוציאליסטית בישראל" ("קול העם" 22.9.66).

אף לא מילה אחת על הצורך בתפיסת השלטון הפוליטי; אף מילה על הצורך להתכונן למאבק אלים כאשר תוכשר הקרקע למהפכה – שום דבר.

אכן – יש יורשים מכובדי-סבר לפרדיננד לאסאל, אדוארד ברנשטיין ודומיהם. בביקורת נאומו של סנה בוועידה ה-15 אמרנו, כי מה שהוא מכנה "איחוי הקרע עם הסוציאל-דמוקרטיה" אינו כלל איחוי של קצוות המתקרבים זה לזה, אלא – הליכה של הקומוניסטים, מבית מדרש מסוים, אל חיק הסוציאל-דמוקרטיה. לא נותר לנו אלא לציין בצער שאמנם צדקנו.