הכול מודים בעובדה שהציונות – ובעקבותיה מדינת ישראל – מעולם לא הצליחה להגיע לעמק השווה עם הערבים והתנועה הלאומית הערבית. רוב הציונים מאשימים בכך את הערבים ומנהיגיהם; אך יש גם ציונים (כגון המומחה המפ"מי אהרון כהן) המייחסים חלק מן האשמה להנהגה הציונית והישראלית, אשר יחסה לערבים היה רצוף טעויות.
אנו איננו מקבלים אף אחד משני הסברים אלה. לשעתנו שורש הדבר נעוץ לא במנהיגי התנועה הלאומית הערבית ואף לא ב"טעויות" ההנהגה הציונית-ישראלית – אלא בטבעה של הציונות עצמה. סבורים אנו כי אין להתקדם אפילו צעד לקראת הבנת העניין, מבלי להבין קודם לכך עובדה יסודית ופשוטה אחת: הציונות היא תנועת קולוניזציה (או, בעברית: תנועת התיישבות, התנחלות). המונח קולוניזציה אינו מציין רק זאת, שהציונות הקימה מושבות ויישובים. העיקר הוא הצד הכללי, הפוליטי, שבדבר: כמו בכל תהליכי הקולוניזציה בעולם כולו במאה ה-19 ובמאה שלנו, כך גם בארץ-ישראל – בטריטוריה שאוכלוסייתה היתה תת-מפותחת מבחינה כלכלית וחסרת עצמאות מדינית, הופיעו מהגרים בני עם אחר, שעמדו על רמת התפתחות כלכלית גבוהה יותר, התיישבו בארץ והפכו אותה לנחלתם.
דומה שאין כל צורך להוכיח שכך היה בארץ-ישראל; וכמו כן, שתהליך דומה חל בארצות הקולוניאליות המובהקות (לדוגמה: אלג'יריה שלפני השחרור, ורודזיה). יתר-על-כן, זהו בדיוק הצד השווה המאפיין את תופעת הקולוניזציה המודרנית (למרות היות הדבר כה ברור ויסודי, אין הציונים נוטים, בדרך כלל, להודות בו; אדרבא, הם מנסים להתעלם ממנו ולטשטשו, וכך קורה שמומחה ובקי כאהרון כהן מגשש באפלה ואינו מסוגל להסביר כהלכה את אי-הצלחת הציונות להשתוות עם הערבים).
אולם ברגע שעומדים על אופיו הקולוניזטורי, ההתנחלותי, של "המפעל הציוני" נפתרת ה"חידה" מאליה; כל מפעל התנחלותי מוכרח מטבעו להיקלע לסתירה מהותית עם שאיפותיהם הלאומיות של התושבים המקומיים. דומה שגם על כך אין צורך להרחיב את הדיבור.
ניצול מול נישול
אכן, ההתנחלות הציונית מצטיינת בכמה קווי אופי מיוחדים, המבדילים אותה מתהליכי קולוניזציה אחרים. ההבדל החשוב ביותר הוא, אולי, זה: במקרים האחרים ביססו המהגרים המתנחלים את כלכלתם על ניצול כוח-עבודתם של האוכלוסין המקומיים, וכך הפכו המתיישבים לשכבה מנצלת, בעוד שהאוכלוסיה המקומית הפכה לשכבה חברתית מנוצלת, והניגוד ה"גזעי" הקולוניאלי קיבל גוון של ניגוד מעמדי; ואילו הציונות חתרה באופן מודע לכך שהמתיישבים בא"י יהפכו לאומה שלמה בפני עצמה, שתיקח לידיה את הריבונות המדינית על הארץ באופן שהניגוד הקולוניאלי נשאר לאומי. במיוחד בלטה מגמה זו אצל "הציונות הסוציאליסטית", אשר הפכה לזרם הדומיננטי בארץ ישראל ולאחר מכן במדינת ישראל. כך, למשל, בעוד שבארץ כרודזיה חיים המתיישבים האירופיים על ניצול עבודת האפריקאים, הרי בארץ נאבקו "הציונים הסוציאליסטים" ממפא"י ועד השומר הצעיר למען עבודה עברית, דהיינו למען נישול הפועלים הערביים מעבודות במפעלים יהודיים. ואותו חיזיון חזר ונשנה בקנה מידה גדול; מדינת ישראל, כפי שהוקמה על ידי הציונות, נוסדה על נישול ערביי פלשתינה – לא רק נישול פוליטי אלא פיזי ממש.
הפליטים הערבים הם תוצאותיו וקורבנותיו של נישול זה. אגב, מבחינה זו אין חשיבות רבה לכך אם הפליטים גורשו בפועל על ידי גורמים ישראליים או שברחו מפני שנקראו לעשות זאת על ידי ההנהגה הערבית, כפי שטוענת התעמולה הישראלית הרשמית. העיקר הוא בכך שההנהגה הציונית-ישראלית שאפה (לפחות לאחר מעשה) להיבנות מנישולם ולהנציח אותו, ומונעת את שובם למולדתם.
סבורים אנו כי אין שום סיכוי שהערבים ישלימו אי-פעם עם הציונות ועם מדינת ישראל בצורתה הנוכחית, הציונית, כפי שהוקמה על ידי הציונות. הסיכוי היחיד לפתרון בעיית יחסי ישראל-ערב טמון בביטולו הגמור של אופיה הציוני של המדינה, ב"דה-ציוניזציה" של ישראל. לא כאן המקום לעמוד בפירוט על מהות השינויים הדרושים; זאת נעשה בהזדמנות אחרת. אולם ודאי שאחד השינויים הנחוצים ביותר הוא ההכרה בזכות הפליטים לחזור למולדתם – כלומר תיקון אחת התוצאות הבולטות והמכאיבות ביותר של הציונות.
זהו סימן היכר ברור, תנאי בל-יעבור, שבלעדיו לא יוכל שום איש או גוף פוליטי להימנות בין הכוחות החותרים לפתרון-אמת של בעיית ארץ-ישראל ויחסי ישראל-ערב: שלילת הציונות בכלל והכרה בזכות הריפטריאציה של הפליטים בפרט.
מדיניות-עלייה ללא ציונות?
שלילת הציונות מחייבת גם שלילת מדיניות העלייה, שהיא חלק בלתי נפרד של הציונות.
כדי למנוע אי-הבנות, צריך להבהיר שאין פירוש הדבר התנגדות מיוחדת או עקרונית לכניסת יהודים נוספים למדינת ישראל. בשום פנים אין לקבל את הדעה הגזענית שבעניין הגירה לישראל יש להפלות לרעה אדם מן הסיבה שהוא יהודי.
מדיניות העלייה פירושה עידוד וארגון של הגירת יהודים לישראל אך-ורק משום שהם יהודים. כאמור, מדיניות זו היא חלק בלתי נפרד של הציונות; עליה נשען כל תהליך הקולוניזציה הציונית. מבחינה רעיונית מתבססת היא על ההנחה שלכל יהודי העולם (לא רק אלה הנמצאים בישראל) יש – בתור קבוצה – זכות מיוחדת על ארץ-ישראל, זכות מיוחדת להגר אליה, וצריך לעודד אותם לממש זכות זו.
יכול אדם לקבל הנחה זו או לדחות אותה. אם הוא מקבל אותה – הרי בזה קיבל את הנחת היסוד של הציונות, ואם הוא בכל-זאת מכריז על עצמו שהוא מתנגד לציונות, אין אמת בפיו.
יש להדגיש: אין אנו עוסקים כאן בשאלות כגון, האם העלייה רצויה מבחינה כלכלית. ייתכן מאוד שבתנאים מסוימים כניסתם של אנשים רבים נוספים ארצה תביא לה תועלת כלכלית רבה. אולם מבחינה זו אין כל הבדל בין עולים (כלומר מהגרים יהודים) לבין מהגרים סתם, לאו דווקא יהודים; ובלבד שהמהגרים יהיו בעלי הכשרה מקצועית מתאימה וכיוצא בזה.
כל מי שמעלה תביעה לעודד את העלייה (להבדיל מהגירה סתם) מעלה בכך תביעה מדינית, שהיא תביעה ציונית מובהקת.
ראינו צורך להתעכב על שאלות אלה משם שלאחרונה מטיפים אי-אלה דוברים ימניים בתנועת "הכוח החדש" לרעיון שיש הקבלה בין שאלת החזרת הפליטים לבין שאלת מדיניות העלייה. הם מוסיפים כי כשם שעל היהודים להכיר בזכות הפליטים לחזור, כך מוטל במקביל על הערבים לקבל את מדיניות עידוד העלייה. עם זאת מכריזים אותם דוברים על עצמם כמתנגדים לציונות!
אנו דוחים בכל תוקף את הניסיון לעשות הקבלה כזאת. אחת מן השתיים: או שאתה מקבל את הציונות – ואז מן היושר להכריז על כך בפה מלא; או שאתה מתנגד לציונות – ואז תאמר כי לפליטים, בתור ערבים פלשתינאים, יש זכויות מדיניות, זכויות מולדת בארץ-ישראל, בעוד שליהודי העולם כקבוצה אין זכויות כאלה. שום התפתלויות לא יועילו כאן, ואת הניסיון לטשטש את הברירה בין שתי האפשרויות יש להוקיע כחוסר-יושר פוליטי.