בחודשים האחרונים ארעו כמה מאורעות בעלי מכנה משותף, השופכים אור (יותר נכון לומר: חושך) על התפקיד שנטלה על עצמה המדיניות הישראלית במזרח התיכון.

בדיון המדיני בכנסת הבריק ח"כ דוד הכהן, שהוא גם יו"ר ועדת החוץ והביטחון, הברקה רבת משמעות. הוא אמר כי עד כמה שלא ייראה הדבר אבסורד, הרי דווקא צה"ל הוא המשענת הנאמנה לכיסאותיהם של פייסל וחוסיין. דבריו לא נאמרו סתם כך, בעלמא. הוא כיוון לקברניטי המדינה של ארצות הברית, למען הוכיחם עד כמה עדיפה נאמנותה של ממשלת ישראל וצבאה לארצות הברית, על פני אלו של מדינות אחרות באזור.

שגרירות ישראל בארצות הברית הביעה חוסר שביעות רצון מיוזמה של חוגים יהודיים בניו יורק, שנועדה לבטל את קבלת הפנים החגיגית של ראש עירייתה למלך פייסל. העיתונות הישראלית אף ידעה לספר, כי חוגי השגרירות נקטו צעדים למען השפיע בכיוון ביטול החרמת המלך על ידי עיריית ניו יורק.

ראש הממשלה, לוי אשכול, נחת בטהראן שעה שחזר מסיורו באפריקה וקיים שיחות חשובות – שפרטיהן לא פורסמו – עם ראש ממשלת איראן.

לקט זה מהעיתונות של השבועות האחרונים מלמד, כמו הוכחות רבות בעבר, כי בזירת המאבק המתחולל עתה במזרח התיכון מעמידה הממשלה את ישראל, שוב, לימין הכוחות הריאקציוניים ביותר וכנגד היסודות החותרים לקידומה של החברה הערבית.

כשם שבזירה הפנימית מתקשר השלטון עם היסודות המפגרים ביותר של החברה הערבית – מוכתרים, פיאודלים, כוהני דת חשוכים – כך גם בזירה החיצונית של סביבתנו.

אין זה סוד כי הסכסוך הישראלי-ערבי איננו המחלוקת המכרעת בזירה, אם כי הוא מוסיף להיות אחת התופעות המרכזיות במדיניות של חלק זה של העולם.

בעולם הערבי מתגבשות והולכות, זו לעומת זו, חזיתות המאבק בין קידמה חברתית לריאקציה; בין חתירה להקמת חברה תעשייתית מתקדמת על בסיס בעלות החברה על אמצעי הייצור העיקריים, מזה – לבין מגמות תקיפות להקפאת הנחשלות החברתית, לשמירה על יחסי הייצור ואורח החיים הפטריארכליים והפיאודליים, מזה; בין המגמה לביטול בעלות ופיקוח של גורמי הון וגורמים מדיניים וצבאיים של המעצמות האימפריאליסטיות, לבין המגמה לשמור את שלטונם ופיקוחם, ותוך הישענות עליהם למנוע כל ניסיון לחולל תמורות חברתיות מתקדמות ולדכא את אלה העשויים לעמוד בראשו.

בראש הכוחות המתקדמים עומדת הנהגת הרפובליקה הערבית המאוחדת (מצרים). בראש כוחות הריאקציה ניצבים בתי המלוכה של ערב הסעודית וירדן. בשאר המדינות במרחב מתחוללים מאבקים סביב הציר של הצטרפות לאחד מן הכוחות הללו. מאבקים אלו מתחוללים אף הם לאורך חזית המפרידה בין יסודות מתקדמים ומפגרים.

רק באופן זה ניתן להבין את מהות מלחמת תימן, את הסכסוך המצרי-סעודי ואת הניסיון להקים את ברית האיסלאם.

זה לא הניסיון הראשון בהיסטוריה להציב דגל דתי מעל מטרה פוליטית ריאקציונית או מעל ברית של זרזירים ועורבים.

יפה תיאר נשיא רע"ם את הברית הנ"ל באומרו, שהיא מהווה סכנה למהפכה הערבית, הרבה יותר מאשר ישראל

מקומה של ישראל

דומה כי אופן התייצבותה של ישראל בזירת המאבק יקבע את גורל עתידה ההיסטורי יותר מכל דבר אחר.

בהיסטוריה הקצרה שלנו, בעת החדשה, במזרח התיכון, פעלו הנהגותינו לא אחת ולא שתיים בזירת המאבק המדיני והצבאי. האסון המתחולל אינו טמון בעצם ההתערבות, אלא באופיה החברתי-מדיני.

בימי 1948 היה בן גוריון סבור כי ההסכם שהשיג עם האמיר עבדאללה, בדבר חיסול מה שנועד להיות פלסטין העצמאית, וחלוקתה בין ישראל וממלכת עבר הירדן, יהווה יתד ראשונה להסדר לטווח ארוך בין ישראל והעולם הערבי. בן גוריון בנה דוקטרינה מדינית שלמה, לפיה צריכה היתה בעיית הפליטים הערביים להיעלם עם הזמן וישראל היתה כופה את השתלבותה במרחב לפי תנאיה שלה, כפי שהבינם בן גוריון.

התמוטטות דוקטרינה זו היא בעצם הסיבה העיקרית למצב חוסר המוצא בו נמצאת המדיניות הישראלית הרשמית בעצם ימים אלה. הטרגדיה היא בכך שאלו הקובעים את גורלה מוסיפים לחפש "פתרונות" זמניים באותו כיוון, של בן גוריון. נסיעתו של אבא אבן לוורשה אינה צריכה לערפל את החושים. כי עד כמה שהדבר ייראה מוזר, מייצג דיין בנסיעה לווייטנאם את ישראל הרשמית בנאמנות רבה יותר מאשר אבן בנסיעה לוורשה.

בן גוריון לא הבין אז מה שאין אשכול ואבן מבינים היום: את עתיד ישראל אין לבנות על משענות שאבד עליהן כלח. המשטרים של חוסיין ופייסל הם בני חלוף. במוקדם או במאוחר תקומנה שם רפובליקות מתקדמות יותר, דוגמת מצרים. כשם שהשליטה של בריטניה הגדולה מצטמצמת ונעלמת – כך יהיה גם דינה של שליטת ארצות הברית – בנפט ובבסיסי הצבא שם.

מי שבונה את עתיד ישראל וקשריה במזרח על דוקטרינה האומרת כי הנחשלות תשלוט לנצח בחברה הערבית וכי מעצמות זרות יכתיבו לעד את מהלך ההתפתחות המדינית, הכלכלית והצבאית כאן – עשוי רק להמיט חורבן עלינו, כאשר ישראל תזוהה, בתור יחידה שלמה, על ידי מיליוני בני אדם, כחלק בלתי נפרד מן המערך המקומי והעולמי המנסה, באכזריות וללא רחם, להכתיב את נצחיותה של הנחשלות החברתית במרחב.

אין אנו חיים באשליות. אנשים מסוגם של בן גוריון, דוד הכהן ואשכול – לא יביאו לעולם את ישראל לברית עם הצד המתקדם בזירת המאבק בחברה הערבית. כדי שישראל תוכל לפלס לעצמה דרך לשם, היא זקוקה לשינוי יסודי, מהפכני, של המערך המדיני; לגישה שונה באורח יסודי לבעיות המזרח התיכון ולרקמת היחסים עם המעצמות האימפריאליסטיות.

שינוי כזה אם יבוא, יוביל את ישראל לברית, לא עם השאח הפרסי, לא עם חוסיין או פייסל – אלא עם רע"ם ועם הכוחות שעתידים להוליך את עמי ערב כולם, בדורנו ובדור שיבוא אחריו, אל ההמראה הכלכלית, החברתית.

רק שינוי כזה יבטיח השתלבות ממשית, אמיתית, מלאה, של ישראל בקרב עמי ערב, על כל האספקטים שלה.