לפני מאה, מאה-וחמישים שנה, היו מהלכים לתורתו של מאלתוס בדבר הפיגור הבלתי-נמנע של ייצור המזון אחרי קצב גידול האוכלוסיה בעולם. תיאוריה זו היתה אכזרית, אך נראתה ריאליסטית. לא מעט תיאורטיקנים, חסידי הממשלות האימפריאליסטיות, השתמשו בתיאוריה זו למען הצדק מלחמות שבהן הושמדו אוכלוסיות שלמות של הארצות הקולוניאליות. הם הציגו את המלחמה כחיזיון בלתי נמנע, הנובע ממאבק קיום אכזרי על מכסת המזון המוגבלת, בין קבוצות לאומיות או גזעיות שונות.

היום אין צורך להתווכח על נכונותו של המאלתוסיאניזם. התפתחות המדע מוכיחה מעל לכל ספק כי אם יופעל כל הידע האנושי הקיים לשם ניצול המשאבים הכלכליים הטבעיים הקיימים על פני כדור הארץ, בעזרת ההון שנצבר עד כה על ידי החברה האנושית – ניתן, באורח תיאורטי, להגיע לכך כי כל אדם בעולם יזכה לכמות מזון, לבוש ודיור טובים, לפי אמות המידה שחברת זמננו רגילה בהן.

ממילא מתעוררת הקושיה: אם כל כך טוב – מדוע בכל זאת כל כך רע? מדוע חיה כמחצית האנושות בתנאים בלתי-אנושיים, וסובלת מתת-תזונה משווע?

האם נעוצה הסיבה לכך בשלומיאליות ארגונית, או שמא בקוצר תבונתו של האדם?

ניגוד חברתי

שאלות רבות אפשר לשאול על אותו נושא. שאלות אלו יכלו להיות במקומן אילו שררה הרמוניה גמורה בחברה האנושית, אשר היתה מאפשרת ארגון אנושי כלל-עולמי וחלוקת חומרי גלם והון.

האמת היא אחרת לגמרי. התקדמותה של החברה האנושית היתה בעבר, והינה גם בימינו, תהליך הפועל תוך כדי התהוות ניגודים – מהם חריפים מאוד. ניגודים מתפצחים, וההתפתחות עולה לשלב גבוה יותר – ובו נוצרים ניגודים חדשים, המקפלים בהווייתם את המאבק העתיד להוליך לשלב התפתחות גבוה יותר.

אי השוויון בהתפתחות בין מדינות או בין אזורים שונים בעולם נגרם על ידי כמה סיבות. אין ספק שיש בכך יד גם לגורמים הטבעיים (אקלים, מחצבים, מצב גיאוגרפי וכו'). יתרונות טבעיים הנותנים עדיפות לחברה נתונה יכולים לעשותה למקור להאצלה וסיוע לחברות אחרות; ובאותה מידה עלולים גם להפכה לכוח דורסני שידביר תחתיו חברות בעלות תנאי התפתחות טבעיים גרועים יותר, ובכך לגרום להעמקה בלתי משוערת של אי השוויון בחברה האנושית.

מסתבר, אם נתייחס להיסטוריה של עולמנו, כי האפשרות הראשונה היא "תיאורטית" בלבד, בעוד שהשנייה הכתיבה את דברי הימים של בני האדם.

ושוב, לא משום שהאנשים רעים מטבעם נגזרו כך פני הדברים. אלא משום שהצרכים הכלכליים הבנויים על ניגודי האינטרסים בין המעמדות החברתיים בתוך החברות המפותחות יותר – הם שהוליכו, באורח בלתי נמנע, אל דריסתן של החברות בארצות הקולוניאליות.

אין זה סוד כי עיקר אמצעי ההון בעולם מרוכזים בידי המדינות האימפריאליסטיות של המערב. אולם, האם נובע מכך שהמוני האנשים בארצות הקולוניאליות לא השתתפו באורח פעיל ביצירתו של אותו הון? – לא ולא! מי יוכל למנות ולהעריך איזה חלק מהון זה בא לעולם מזיעת אפם של האפריקאים שהובלו כבהמות לעולם החדש; מניצולם המחפיר, הגובל בעבדות, של מיליוני בני אדם באסיה, אפריקה ודרום אמריקה בלטיפונדיות מונו-קולטוריות, באיסוף גלם ובעיבודו לתעשיות של המדינות האימפריאליסטיות; משיעבודם של מיליוני אדם לאינטרסים של חברות מסחריות אשר שלטו שלטון ללא-מצרים בסחר חוץ של הארצות הקולוניאליות.

התעוררות מהפכנית

מהפכת אוקטובר פתחה דף חדש בתולדות העולם. העולם הקולוניאלי החל להתעורר. עמים בני מיליונים החלו לתבוע זכויות אנוש. קמו כוחות שרצו להוביל את העולם הקולוניאלי, מבחינת ההישגים הכלכליים, לאותה רמה של מדינות המערב המפותחות. דבר זה החל לאיים בסתימת הגולל על מקור אדיר של רווחי-יתר של העילית השלטת במעצמות האימפריאליסטיות. מתוך כך קיבל מאבק מהפכני זה אופי אלים, נגד קלגסי מעצמות זרות ובעלי בריתם מבפנים.

הניסיון ההיסטורי, מאז המהפכה הצרפתית, דרך הקומונה הפריסאית, מהפכת אוקטובר, המהפכות ביוגוסלביה, סין, וייטנאם וקובה – מלמד, כי אין לחולל מהפכה מבלי שתהא היכולת לנקוט באלימות מהפכנית כנגד אלימותם של המעמדות השליטים, או כנגד צבאות של מעצמות אימפריאליסטיות, השואפים להחנקת המהפכה. עיקרון זה שריר וקיים גם אחר גילוי הנשק האטומי.

מלחמת וייטנאם מאמתת, מכל לכל ספק, את התיאוריה בדבר המלחמות המהפכניות העממיות.

המחנה הסוציאליסטי וכוחות הקידמה בעולם

המהפכה החברתית לא התנהלה בעבר, וכנראה לא תתנהל גם בעתיד, באורח "חלק" ותוך הליכה מניצחון אלי ניצחון, מארץ אחת לחברתה. על אף הדמיון הקיים בניגודים החברתיים בהרבה ארצות – קיים גם שוני. המאבק המהפכני עשוי לפרוץ שעה שהניגודים מתדרדרים אלי משבר כללי של המבנה הפוליטי ושעה שקיים כוח מהפכני מאורגן הנוטל על עצמו את הסיכון של ניסיון לבצע מהפכה חברתית.

סיטואציות כאלה אינן "מתגלגלות בשוק", אבל הן מופיעות. הנהגות מהפכניות נבונות צריכות לאמן עצמן להבחין בהתקרבות סיטואציות כאלה ולהיכון להתמודד עימן. אי-היענות מצד כוח מהפכני למצב מהפכני עלולה לגרום להשתררות פאשיזם ולדחיית המהפכה לתקופה ממושכת.

על פני חלק נכבד של העולם שוררת שיטה סוציאליסטית. בחמש מדינות מתוך מכלול זה הוקמה שיטה זו כתוצאה ממאבק חברתי פנימי שהתערבו בו גם כוחות זרים: ברית המועצות, יוגוסלביה, סין, וייטנאם הצפונית וקובה. בארצות האחרות של מזרח אירופה הולבשה השיטה הזו מבחוץ, על ידי הצבא הסובייטי, ששיחרר אותן מן העריצות הנאצית. (אכן, גם כאן היו מעורבים בעניין כוחות חברתיים פנימיים, שבהם נסתייע הכוח המשחרר מבחוץ).

ארצות הברית מהווה כיום את מרכז הכוח העיקרי של המערך האימפריאליסטי. בתור שכזו לקחה על עצמה את התפקיד למנוע את המהפכה החברתית בארצות הקולוניאליות לשעבר. המערך התעשייתי-צבאי האדיר של המעצמה המפותחת ביותר בעולם, מבחינה כלכלית וטכנולוגית, עומד לימין כוחות ריאקציוניים הרוצים בפירוש להטיל חתיתם על עולם ומלואו.

כל מהפכן ראוי לשמו יודע כי מהפכה חברתית מוכרחה להיות תוצאה של התפתחות פנימית, במסגרת החברה הנתונה. התפתחויות כאלו אמנם מושפעות על ידי אירועים מדיניים, כלכליים וחברתיים מבחוץ, אך בסופו של דבר המהפכה היא תוצר של מאבקים פנימיים. "יצוא" של מהפכה עלול לגרום, במקרה הטוב, לתהליכים מהפכניים מעוותים; במקרה הגרוע – לכיבוש סתם על ידי מדינה, המקיימת אמנם שיטה סוציאליסטית, אלא שחיידקי הרקב השוביניסטי החלו מכרסמים בה.

בכל רחבי הקשת של מה שניתן לכנות התנועה הסוציאליסטית המהפכנית – אין הוגה דעות המציע יצוא של מהפכה, כלומר – ביצוע מהפכה בארצות שונות, באמצעות הכוחות המזוינים של המדינות הסוציאליסטיות.

על מה, אם כן, נסוב הוויכוח?

בתנאי ימינו מאיימים על כל מהפכה סוציאליסטית אפשרית, כוחותיה הצבאיים של ארצות הברית. מאידך, איום זה אינו מסוגל למנוע את התהליכים החברתיים ברחבי היבשות של דרום אמריקה, אסיה ואפריקה. כלומר, כל כוח מהפכני, בגשתו לפעולה במצב מהפכני הנראה כבשל, חייב לקחת בחשבון התערבות אמריקאית ישירה ועקיפה להדברתו.

במצב עניינים זה צריך היה המחנה הסוציאליסטי, בעיקר ברית המועצות וסין, לשמש עורף לכוחות המהפכניים. ברית המועצות אינה צריכה לחולל את המהפכה או ליזום אותה. אבל היא צריכה להעמיד את כל אשר לה על כף המאזניים למען מניעת הדברת המהפכה על ידי צבא ארצות הברית. אין כל משמעות למונח "אינטרנציונליזם פרולטרי" אם אינו כולל חובה זו.

האמת הבלתי נעימה היא, שברית המועצות, ובעקבותיה חלק חשוב בתנועה הקומוניסטית, נוטים להתחמק מחובה מהפכנית זו, באמתלה של שמירת שלום העולם ומניעת התדרדרותו לשואה אטומית. התוצאה הישירה מעמדה פציפיסטית זו היא – התגברות חוצפת ארצות הברית והעזתה לא רק לנסות ולהדביר מהפכות חברתיות, אלא גם לפגוע ישירות במדינות סוציאליסטיות ריבוניות (וייטנאם, סין, קובה).

סיני-סואץ הוכיחה מעל לכל ספק כי ניצחון בקרב אינו הופך, אוטומטית, להישג מדיני. על אף היתרון שגילה צה"ל בחלק ניכר של הקרבות, נסתיימה המערכה בנסיגה טוטאלית כמה עשרות שעות אחרי הקראת איגרת בן-גוריון בשארם א-שייח' בדבר הקמת מלכות ישראל השלישית, מדן ועד יטבת.

מלחמת 1956 סימלה שיא של כיוון במדיניות הישראלית, אשר החל לבלוט בחריפות יתרה עוד בפברואר 1955, עם חדירת כוחות צה"ל לעזה. עוד קודם לכן התחולל "עסק הביש" במצרים. אם לגבי כוונות העסק הביש לא היו שליטי מצרים בטוחים בייזומם על ידי ממשלת ישראל ממש, הרי שלגבי פעולת פברואר 1955 לא היו כל ספקות.

פעולת פברואר 1955 נועדה לתרום תרומה ישראלית לשכנועה של מצרים להצטרף לברית בגדד, שהוכנה בקפידה על ידי ג.פ. דאלס. פעילות אוקטובר 1956 נועדה לשבור את הממשל המצרי ולהחזיר את צבאות אנגליה וצרפת לתעלה.

לגבי הכוחות המתקדמים בעולם הוברר לפתע כי "תעמולת הזוועה" האנטי-ישראלית בדבר היותה של ישראל מכשיר בידי מעצמות אימפריאליסטיות, החלה מאמתת את עצמה.

שלטונות ישראל מרבים להדגיש את המוצא הימי מאילת לים סוף כתוצאה מן המלחמה. ברם, שכר פתיחת מצרי טיראן יצא בהפסד כפול ומכופל בדמות שנוצרה לישראל בעולם כולו וברחבי אסיה ואפריקה במיוחד.

מלחמת סיני, יותר משפתחה את מצרי טיראן – סגרה הרבה לבבות, נמלים וקשרי גומלין אחרים בתחום המדינאות, הסחר והתרבות עם הכוחות המדיניים המתקדמים ביבשות אסיה ואפריקה, המנהיגים את עמיהם כיום או עתידים להנהיגם בזמנים הקרובים.

מצדדים שונים מזמזמים על אפשרות של התערבות צבאית ישראלית בסוריה. גם כאן, לכאורה, כדי למנוע הטרדות רצחניות מן התחום של הטריטוריה הסורית – אך למעשה, כדי לסייע לארצות הברית בהפלת המשטר הנוכחי בדמשק.