למערכת "מצפן" הגיע גילוי-דעת על השאלה הכורדית של קבוצה מרכסיסטית עיראקית. גילוי-דעת זה התפרסם באביב זה בביטאון "דגל הפועלים" שמוציאה קבוצה זו בעיראק, וכן בביטאון "המהפכה הערבית" היוצא לאור בשפה הערבית בבריטניה. להלן תרגום המסמך לעברית:
הסוציאליזם מכיר בזכות ההגדרה העצמית של האומות המגיעות לשלב ההתעוררות הלאומית. העם הכורדי מהווה ללא ספק אומה נבדלת, ולפיכך זכאי הוא להגדרה עצמית.
התנועה הלאומית הכורדית נכנסת לשלב חשוב בהתפתחותה. דבר זה מחייב כל תנועה מהפכנית ודמוקרטית להתקדם מעבר לתמיכה כללית בדרישות העם הכורדי ולקבוע עמדות ביחס לצדדים מיוחדים של הבעיה.
עמדתם של היסודות הבורגניים בעיראק כלפי בעיה זו היא עמדה של שנאה מוחלטת הגובלת בפאשיזם, או של חוסר יציבות וטשטוש. לפיכך אין להשיג ולהבטיח את פתרונה הרדיקלי של השאלה הכורדית ללא ניצחון ההמונים המהפכניים בעיראק כולה, באמצעות מאבק לכיבוש השלטון והגשמת דמוקרטיה עממית. עם זאת, הכרח הוא שהתנועה הלאומית הכורדית תשתף פעולה באורח איתן עם כוחות השמאל המהפכני העיראקי.
שיתוף זה חייב להיות הציר של מדיניותה. (כאן ראוי לציין את עמדת המנהיגות הנאצרית במצרים: היא חושבת לפתור את השאלה הכורדית על יסודות דומים לאלה הקיימים בפדרציה היוגוסלבית. הרוב הגדול של העיראקים התומכים ב"נאצריזם" אינו מסכים לזה. המנהיגות המצרית חייבת לתת פרסום פומבי לדעותיה ולהשתמש בהשפעתה כדי ללחוץ על הממשלה העיראקית למען הגשמת האוטונומיה של הכורדים).
ההכרה בזכות הכורדים להגדרה עצמית מחייבת תמיכה ללא תנאי בתנועה הלאומית הכורדית – תהי הביקורת ביחס לארגונה ומדיניותה כאשר תהיה. אך אין פירוש הדבר שצריך להימנע מביקורת על עמדות מוטעות, שמגמות מסוימות בתוך התנועה עלולות לנקוט בהן.
דרישת ההגדרה העצמית אינה כוללת בהכרח את ההיפרדות בכל מחיר. השלב הנוכחי במהפכה הדמוקרטית בעיראק, והצורך לאחד את מאבק ההמונים הכורדים והערבים נגד האימפריאליזם והריאקציה, מחייבים להשאיר את שאלת ההיפרדות פתוחה.
מנקודת-מבט זו יש להציע כפתרון הטוב ביותר של השאלה הכורדית – אוטונומיה של העם הכורדי בתוך הרפובליקה הדמוקרטית העיראקית. מכיוון שהתפתחות המאורעות העמידה על סדר היום ניסוח תוכניות ספציפיות על ידי הממשלה העיראקית והמנהיגות הכורדית, קיים צורך להגדיר בקווים כלליים את אופיה ההכרחי של האוטונומיה.
לדעתנו, צריך הממשל האוטונומי לעסוק בפיתוח כלכלי, שירותים סוציאליים, ביטחון פנימי, משפט, תרבות וחינוך. הוא חייב להיות מונהג על ידי מועצה מייצגת נבחרת, אשר תפקח על התקציב, על ההכנסה הנובעת ממיסים מקומיים ומסיוע הממשלה המרכזית. סיוע זה חייב להיות קבוע בחוקה. אין להתנגד לקיום מיליציה פנימית מקומית לשם קיום הביטחון הפנימי; מצד שני, צריכה להיות לכוחות הביטחון המרכזיים הזכות להתערב אחרי קבלת ייפוי-כוח לכך מאת הממשל המקומי או מאת הרשות המחוקקת המרכזית (שיטה זו פועלת בהודו, יוגוסלביה, ברית המועצות ואף בארצות הברית). תפקידי הממשלה המרכזית יכללו הגנה, מדיניות חוץ, תכנון כלכלי כולל ואת המדיניות הפיננסית והמוניטארית.
שתי הסתייגויות כלפי תוכניות ההנהגה הכורדית:
- הדרישה לחלק את הצבא לפי גזעים – מצד אחד ערבים ומצד שני כורדים – חורגת מעבר לאוטונומיה, פוגעת באחדות הפנימית ובמדינה העיראקית.
- הממדים של אי-התלות הכלכלית והפיננסית הנתבעת מהווים הפרעה לתכנון מרכזי ולהתפתחות הכלכלית של הארץ.
התוכנית הכורדית יכולה לשמש בסיס לאוטונומיה, פרט לשתי הנקודות הנ"ל. התוכנית של הממשלה היא מגוחכת, ויש לשלול אותה בשלמותה.
ההסתייגויות ביחס לתוכנית הכורדית אינן מצדיקות התנהגות עוינת כלפי התנועה הלאומית הכורדית, ואסור להשתמש בהן כבתירוץ להימנעות מהגנה על התנועה מפני התקפות מצד השוביניזם הערבי.
יש לנהל פעולה בקרב התנועה הלאומית הכורדית, בצורת דו-שיח וויכוח לשם שיכנוע למען מימוש הפתרון. העזרה שאנו מציעים לעם הכורדי אינה יכולה להיות מותנית בקבלתו או בדחייתו של הפתרון שלנו על ידי ההנהגה הכורדית. הניסיונות לשלול את התנועה הלאומית הכורדית באמתלה שקיימות בה מגמות ימניות ושוביניסטיות הם למעשה רק היגררות אחר הבורגנות הערבית והשוביניזם הערבי, ומהווים הצדקתו של דיכוי העם הכורדי. השוביניזם הערבי מהווה היום את הסכנה העיקרית בשאלה הכורדית – ובתור שכזה חובה ללחום בו. לכל מגמה שובינית בקרב התנועה הכורדית אפשר להתנגד אך-ורק תוך מאבק פעיל למילוי זכויותיו של העם הכורדי לאוטונומיה במסגרת של רפובליקה דמוקרטית עיראקית – זהו תנאי יסודי לסילוק המגמות השליליות בתנועה הלאומית הכורדית.