וייטנאם - צ. פאר (משה מחובר)

10 באוקטובר 1966

in גיליון-29: אוקטובר 1966, מאמרים

שאלת וייטנאם היא ללא ספק השאלה הפוליטית האקטואלית החשובה ביותר בזמן הזה. המלחמה בווייטנאם היא בעלת משמעות כלל עולמית והיסטורית, החורגת הרבה מעבר לגבולות וייטנאם עצמה; תוצאותיה עשויות לקבוע את גורל העולם למשך תקופה היסטורית שלמה. מבחינה זו הדוגמא הקרובה ביותר בזמן המודרני היא מלחמת ספרד. ארצות הברית משתמשת בווייטנאם – כפי שעשו היטלר ומוסוליני בספרד – כבשדה ניסויים צבאי ופוליטי. בודקים שם שיטות לוחמה וכלי נשק חדשים, ובעיקר: נבדקת שם עמדתם של עמי העולם ושל המעצמות.

כידוע, שאב היטלר עידוד רב מתוצאות מלחמת ספרד, מן האדישות שגילו כלפיה מעצמות המערב (אשר, תחת מסווה של נייטראליות, סייעו למעשה לצד הפאשיסטי) ומעמדתה של ברית המועצות, אשר אמנם התייצבה לצד המחנה הרפובליקאי אך היפנתה חלק גדול ממרצה ל"חיסול חשבונות" עם יסודות אנטי סטליניסטיים בתוך מחנה השמאל ובזה תרמה בעקיפין לנצחון האויב. מסקנות הניסיון הספרדי עודדו את היטלר לפתוח במלחמת העולם.

כיום, בווייטנאם, השאלה החשובה ביותר העומדת במבחן היא זו: האם יינתן לאימפריאליזם האמריקאי להשליט בעולם את הטרור שלו, למנוע בכוח הזרוע – ובמקרה הצורך גם בהתערבות צבאית ישירה וגלויה – מהפכה שאינה לרוחו? במילים אחרות: האם יינתן לשלטון האמריקאי ולצבאו לשמש בתפקיד הז'נדארם של העולם? אם יינתן לאמריקאים להצליח במלחמתם המזוהמת כי אז יושם בזאת קץ לתקופה היסטורית שלמה, בה היה קיים בזירה הבינלאומית מעין שיווי משקל בין שתי מעצמות-על (ארצות הברית וברית המועצות) והגושים העולמיים שהן עומדות בראשם, שיווי משקל אשר איפשר – בין היתר – קיומו של גוש שלישי, נייטראלי, בעל חופש תימרון מסוים. תתחיל תקופה חדשה, בה תהיה רק מעצמת-על אחת: ארצות הברית; ויתר מדינות העולם יהיו כפופות במידה זו או אחרת לאימפריאליזם האמריקאי ולתכתיבים הפוליטיים שלו.

בפרט, עומד בווייטנאם למבחן פירושה המעשי של סיסמת הדו-קיום. כידוע, דוגלת ברית המועצות במדיניות של דו-קיום עם המעצמות האימפריאליסטיות. אף שליטי ארצות הברית קיבלו סיסמה זו, וגם הם נשבעים בשמה. אולם מבחינתם אין טעם רב לדו-קיום שבו ייתכנו מהפכות סוציאליסטיות מקומיות אשר יכרסמו נתח נתח את תחום שלטונו של האימפריאליזם. הם מעוניינים בדו-קיום כזה, שבו ברית המועצות לא רק תימנע מלעודד מהפכות נוספות, אלא גם תשב באפס מעשה כאשר סוכנות הביון המרכזית ואף הצבא האמריקאי מתערבים מצידם כדי להנחיל תבוסה למהפכה.

מכל האמור כאן ברור מדוע כה מסעירה וייטנאם את דעת הקהל בכל העולם. מאז מלחמת ספרד לא היתה עוד שאלה כזו, המעסיקה לא רק כל מי שהתעניין קודם לכן בשאלות מדיניות, אלא סוחפת לפעילות נמרצת גם חוגים ושכבות אשר עד כה גילו אדישות פוליטית.

במדינת ישראל, שבה שוררת פרובינציאליות פוליטית מזעזעת, אין הדבר מורגש ביותר; אולם כל מי שעוקב אחר המתרחש בעולם יודע, כי מזה שנים רבות לא היה עניין שעליו נערכו הפגנות, אספות ופעולות מחאה והסברה אחרות, כמו בעניין וייטנאם. במיוחד יש לציין את העובדה, שפעולות ההתנגדות לארצות הברית הולכות ולובשות אופי בינלאומי. מסתמנת בבירור מגמה של הכוחות המתקדמים להגיע לאחדות פעולה ולאחדות אירגונית בנושא זה.

ונוסיף כאן בסוגריים: אין כוונתנו להעמיד פנים שקיימת אחדות דעות מלאה בין הכוחות המתקדמים. בדרך הטבע קיימים כוחות עקביים המביעים הזדהות עם חזית השחרור הלאומית ומקווים לניצחונה במלחמה נגד ארצות הברית ובצידם אחרים המסתפקים רק במחאה נגד ארצות הברית אך אינם מוכנים – או אינם מעיזים – להתייצב בגלוי לצד ה"ווייטקונג".

*  *  *

הגיעה השעה שם בישראל ייחלץ השמאל לעורר את דעת הקהל ולארגן פעולות בעניין וייטנאם, הן פעולות ישראליות עצמאיות והן פעולות משותפות עם כוחות דומים בארצות אחרות.

מובן מאליו, שקודם כל רצוי לברר לעצמנו לאילו מטרות צריכות הפעולות הללו להיות מכוונות ומה הן יכולות להשיג.

שלא כמו במלחמת ספרד, אין מתארגנות הפעם יחידות צבאיות של מתנדבים מכל העולם לשם סיוע בפועל למלחמתו של העם הווייטנאמי. לפיכך הסיוע שאנו יכולים להושיט בשדה המערכה העיקרי – דהיינו בקרבות בווייטנאם עצמה – הוא מצומצם למדי, כגון משלוח ציוד רפואי, ובעיקר מנות דם, ללוחמי השחרור. מובן שגם בזאת אין לזלזל כלל: לסיוע כזה נודע ערך מעשי – ויותר מזה מוסרי – לא מבוטל.

עיקר הפעולה המתנהלת ברחבי העולם היא בעלת מגמה כפולה.

ראשית, ליצור אקלים פוליטי בלתי נוח לארצות הברית. אמנם, השלטון האמריקאי הנוכחי אינו מצטיין ברגישות יתרה לדעת הקהל; אולם גם הוא נאלץ להתחשב בעובדות מסוימות. הידיעה שמעשיו בווייטנאם מעוררים גל אנטי אמריקאי חריף בארצות העולם, משמשת גורם מרתיע עבורו.

שנית – וזהו עניין עדין יותר – להפעיל לחץ על הגוש הסוציאליסטי, ובמיוחד על השלטון הסובייטי, שיגיש סיוע פעיל יותר לעם הווייטנאמי והגנה של ממש למדינה הצפון וייטנאמית הנתונה בהתקפה פראית מצד צבאות ארצות הברית. כל מי שאינו חסיד שוטה של שלטונות ברית המועצות יוכל למנות כמה וכמה מקרים בעבר שבהם המדיניות הסובייטית העדיפה את האינטרס קצר הטווח שלה על פני האינטרס המהפכני העולמי. ידועים מקרים אחדים שבהם ברית המועצות ממש תקעה סכין בגבה של מהפכה או מפלגה מהפכנית בכדי לא להחריף יתר על המידה את היחסים עם מעצמה אימפריאליסטית זו או אחרת. במקרה הנוכחי עומדת ברית המועצות בפני הפיתוי לעמוד מן הצד בכדי להוכיח את אוזלת ידה של סין לעזור ללוחמי החופש, בלי שיהיה לה, לסין, מצידה גיבוי סובייטי (כמו שהיה, למשל, בקוריאה). לפיכך יש לעמוד על המשמר וליצור אקלים פוליטי שישמש משקל נגד לפיתוי זה וימנע בעד ברית המועצות "למכור" את וייטנאם או לשבת באוזלת יד.

*  *  *

עם כל זאת ברור שהזירה החשובה ביותר, אחרי זירת הקרב בווייטנאם עצמה, היא – המערכה הפנימית בתוך ארצות הברית. דומה שאין צורך להרבות דברים על הערך העצום שיש לתנועת ההתנגדות למלחמה שהתעוררה ברחבי ארצות הברית (במיוחד באוניברסיטאות ובתנועת שוויון הזכויות של הכושים).

כאן אנו מגיעים לתפקיד המיוחד שלנו, בישראל. מסתבר כי אנו נמצאים במצב שבו – בניגוד לכוחות הקידמה בארצות אחרות – יש לנו נגיעה למאבק הפנימי בתוך ארצות הברית. חייבים אנו למהר ולהוסיף, כי קשר זה אינו פרי רצוננו או בחירתנו: אולם הוא קיים, וחובה להתחשב בו ולהוציא ממנו את המסקנות המעשיות הנחוצות.

כידוע, רשאית יהדות ארצות הברית להתגאות בכך שרבים מבניה נמצאים בראש מחנה ההתנגדות למלחמה המזוהמת. נביא כאן את דבריו של אלי אייל, שליח "הארץ" בארצות הברית: "עובדה היא כי רבים הם היהודים המנהיגים את המחנה הליברלי ובעת ההפגנות נגד המימשל בעניין וייטנאם בולט חלקם של יהודים בין המארגנים, הנואמים והצועדים בשורות הראשונות. וכשמראיינת הטלוויזיה את מתנגדי המדיניות האמריקאית בווייטנאם, לפחות למחצית המרואיינים שמות כמו פרידמן, רוטנברג ולוין".

והנה, השלטונות האמריקאיים – והנשיא ג'ונסון באופן אישי – מנסים להשתמש בישראל בכדי ללחוץ על יהדות ארצות הברית ולנטרל את הפעילות של חוגים יהודיים בעניין וייטנאם. אין ספק שרק על רקע זה יש להבין את נסיעתו של מר משה דיין לווייטנאם כאורח רוצחי העם הווייטנאמי. תמונות מביקור זה נתפרסמו בעיתונים חשובים – כמו ה"ניו יורק טיימס" שרבים מאוד קוראיו היהודים – ותרמו למסע התעמולה של ממשלת ארצות הברית. אגב, אין להניח שממר דיין עצמו נעלמה משמעות זו של ביקורו, אדרבא, יש מקום לסברה שהוא הלך לאן שהלך בעיניים פקוחות ומתוך כוונה מפורשת לעשות שירות טוב לשליטי ארצות הברית. לא מעטים הם בעולם אנשי צבא בדימוס, אשר נדחקו הצידה מן הזירה הפוליטית ושואפים לחזור למרכזה, ולשם כך הם מעוניינים לשמור על "יחסים טובים" עם מוסדות אמריקאיים שונים שלהם השפעה רבה על המתרחש בתוך מדינות רבות.

על התפקיד שממלאת כאן ממשלת ישראל מעיד שוב שליח "הארץ" בארצות הברית. בגיליון 8.9.66 הוא מדווח כי "המנהיגות היהודית התרשמה כי בעוד שישראל עצמה אינה יכולה לתמוך בגלוי בנשיא ג'ונסון, היא מוכנה לפרוע שטרות בעד מדיניותו האוהדת לישראל על ידי השפעה על היהדות האמריקאית, החשובה מאוד לנשיא ארצות הברית בתקופת בחירות". והוא אף מוסר כי "רבים מן המנהיגים (היהודיים) ביקרו בחודשים האחרונים בישראל, ומסתבר כי נתבקשו על ידי חוגים שונים בממשלת ישראל להנמיך את טון הביקורת נגד הנשיא ג'ונסון".

"חוגים שונים" בממשלת ישראל מתקשים מאוד לסרב לבקשת שלטונות ארצות הברית להפעיל לחץ כזה על יהדות ארצות הברית – וזאת מן הטעם הבא: אחת הסיבות החשובות המביאות את שלטונות ארצות הברית לתת גיבוי למדיניות הישראלית היא ההנחה, שאם לא יעשו כן יעוררו את חמת הבוחרים היהודיים בארצות הברית. אותו אלי אייל עצמו מבשר לנו ("הארץ" 23.9.66) כי "ג'ונסון היה ונשאר משוכנע שאין להפריד בין היהודים (האמריקאיים) לישראל... לגביו של ג'ונסון, ישראל שייכת גם לתחום ענייני הפנים של ארצות הברית; שכן היא חלק מעיצוב דעת הקהל היהודית האמריקאית".

מובן, שבמצב זה שלטונות ישראל מעוניינים להוכיח שוב ושוב שבאמת יש להם השפעה על דעת הקהל היהודית אמריקאית, כי הרי בכך נעוץ הסוד של הגיבוי האמריקאי לישראל. כדברי שליח "הארץ": "אכן, החשש של ישראל יכול להיות פן ישתכנע הנשיא שמדיניותו כלפי ישראל אינה כלל מודד לגבי היהודים אם הוא נשיא 'טוב' או 'רע'".

*  *  *

במיוחד יש לציין את הנושא המשמש בידי שלטונות ארצות הברית לשם לחץ על ישראל בעניין וייטנאם. המדובר הוא, לא פחות ולא יותר, בסכסוך הישראלי-סורי; במאמר ("הארץ", 2.9.66) תחת הכותרת "בין ארצות הברית לווייטנאם ובין ישראל לסוריה" מדווח אלי אייל על הרמזים השקופים המושמעים בפי דוברים רמי מעלה בארצות הברית, אשר לפיהם קיימת הקבלה בין עמדת ארצות הברית וממשלת הבובות בדרום וייטנאם נגד הווייטקונג לבין עמדת ישראל נגד סוריה.

אמנם, מן השפה ולחוץ מנסים פקידים אמריקאיים להזהיר את ישראל מפני נקיטת מעשי תגמול נגד סוריה, אולם אלי אייל מוסיף וקובע כי פקידים אלה עצמם אינם מסתירים שהם עצמם אינם לוקחים אזהרה זו ברצינות: "המעניין הוא שהאמריקאים עצמם מרגישים כי אין טיעונם יכול להניח את דעת הישראלים... (הם) הדגישו כי זה טיעון מדיני דיפלומטי ביסודו ואין הם משוכנעים כי קיבלוהו אף אנשי צבא אמריקאים. נכונות הפילפול הדיפלומטי להסכים כי לא ישוכנע היגיון פשוט מאוסף הנימוקים נגד תגובה ישראלית אם תפתח סוריה במלחמת שיחרור לאומית מלמד, כי קשה לבטל את ההקבלה בין מלחמת וייטנאם לביטחונה של ישראל במזרח התיכון".

אמנם, סוכנות סט"א דיווחה ב-16.9.66 (ראה "הארץ" מיום 18.9.66) כי "שגריר ארצות הברית באו"ם, מר ארתור גולדברג, הכחיש שהנשיא ג'ונסון ניסה או השתדל להגיע ליחס של 'שמור לי ואשמור לך' עם הציבור היהודי, בבקשו תמיכה במדיניות שלו בווייטנאם. ממשלת ג'ונסון לא ביקשה לעשות כל הצמדה שהיא בין מדיניות ארצות הברית בווייטנאם לבין ישראל, אולם" – שימו נא לב ל"אולם" זה שרוחבו כרוחב אולם ריקודים ממש – "אולם קיים משהו משותף בין קיום הביטחון נגד תוקפנות בשביל מדינות קטנות, במזרח התיכון ובמזרח הרחוק, הוסיף מר גולדברג".

רמזים ברורים יותר לא ייתכנו. ארצות הברית מנסה כאן לצוד שתי ציפורים באבן אחת: ראשית, להבטיח לחץ ישראלי על יהודי ארצות הברית בעניין וייטנאם; שנית, להסית (אמנם, בצורה מרומזת) את ישראל לפעולה נמרצת יותר נגד סוריה. והרי ידוע שהממשלה הנוכחית בסוריה היא לצנינים בעיני ארצות הברית ועומדת בראש הרשימה השחורה של "סוכנות הביון המרכזית".

על רקע זה יש לשפוט, אגב, גם את ההכרזה של הרמטכ"ל בראיונו עם כתב "במחנה" אשר ייחד את סוריה בזה, שהסכסוך של ישראל איתה הוא סכסוך עם השלטון שם.

ובכן, הפעולה בישראל בעניין וייטנאם צריכה להיות מכוונת למטרה מיוחדת – נוסף על המטרות האחרות הקיימות ביתר ארצות העולם – והיא: לתת משקל נגדי ללחץ של ממשלת ישראל על יהדות ארצות הברית. מן ההכרח לדאוג לכך שמבצעי מחאה נגד מלחמת וייטנאם יבוצעו בישראל ויקבלו פרסום מתאים. דבר זה יתרום לחיסון אותם יהודים אמריקאים המשתתפים במאבק שם מפני כניעה ללחץ שעליו הרחבנו את הדיבור.

נוסף על כך, משתלבת הפעולה בעניין וייטנאם גם עם הלחץ הציבורי על ממשלת ישראל שלא לנקוט במדיניות הרפתקנית כלפי סוריה.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: