לפני חודשים אחדים התקיים, כידוע, סימפוזיון בין ד"ר משה סנה, מנהיג הפלג הקומוניסטי היהודי, לבין הרב ד"ר יהודה בן-מאיר, סגן שר הפנים ומנהיג של המפלגה הדתית-לאומית. הפגישה נערכה ביוזמת הצד הקומוניסטי, אשר היה גם המארח והשתמש בהזדמנות זו כדי להכריז על "הקו החדש" של מק"י בייחסה לדת.
הדוקטור סנה הירבה כל כך להדגיש את יחסו המתון אל הדת ולהבליט את המשותף בין שני הצדדים (כלומר בין מק"י החדשה לבין פוליטיקאי הדת) עד שבן-שיחו נאלץ להתערב ולהעיר לו שעדיין קיימים אי-אלה הבדלים מהותיים המפרידים ביניהם.
מסתבר שגישתה החדשה של מק"י אל הדת היהודית קנתה פרסום לא רק בארץ אלא גם מחוץ-לארץ. כידוע, פתחה המפלגה הקומוניסטית האיטלקית כבר לפני שנים אחדות ב"מהלך חדש" כלפי הכנסיה הקאתולית. מנהיגי המפלגה הזו מנהלים דו-שיח עם הוגי הדעות הכנסייתיים, במטרה למצוא ולהבליט את המשותף בין שני הצדדים. ובכן, באחד הגליונות האחרונים של רינאצ'יטה, הביטאון לענייני תרבות ורוח של הקומוניסטים האיטלקיים, נתפרסמו דבריו של הדוקטור סנה בהרחבה ובהבלטה, בצד מאמר של מנהיג המפלגה האיטלקית, הדן ביחס החדש של מפלגתו אל הקאתוליות.
צורת הפרסום אינה משאירה שום מקום לפקפק בכך שהנהגת המפלגה הקומוניסטית האיטלקית משתמשת במנהיג הישראלי בחינת "תנא דמסייע": הנה, לא רק אנו מתחבקים עם הריאקציה הדתית שלנו – גם בישראל מתגפפים הקומוניסטים עם נציגי ימי הביניים שלהם. הנה-כי-כן, ימות המשיח המשמשים ובאים: פעייתו של השה שתעה נשמעה מירושלים עד רומי, ובעוד הוא חוזר ונאסף תחת כנפיה של כנסת ישראל, זכה ונעשה "אור לגויים" ונתקיים בו דבר הנביא: "כי מציון תצא תורה".
פרשה זו, כמה וכמה צדדים מעניינים יש בה. מיותר כמעט להעיר כי בין הסוציאליזם המדעי לבין האידיאולוגיה הדתית לא יתכן שום דו-שיח, אלא רק דו-קרב. היחס השלילי הגמור אל הדת אף אינו מיוחד לשמאל הסוציאליסטי, אלא הוא משותף לו ולזרמים הרדיקליים הבורגניים. מה שמייחד בעניין זה את הסוציאליזם המדעי הוא ההשקפה, שהמאבק הרעיוני נגד הדת אינו מספיק כדי לעקור אותה מן העולם. אחיזתה של הדת בחברה המעמדית אינה נעוצה באורח מחשבה מוטעה סתם. אילו כך היה הדבר, הרי מספיק היה לתקוף ולסתור את הטעות והיא היתה עוברת מאליה מן העולם. אך לאמיתו של דבר יש לדת שורשים עמוקים עד-מאוד, הנעוצים בחיי החברה המעמדית שבה האדם מנוכר מן הטבע ומן החברה האנושית עצמה. לכן, הדת אי-אפשר להעבירה כליל מן העולם ללא שינוי עמוק של סדרי החברה, ללא מהפכה סוציאליסטית אשר בעקבותיה ייעלמו ניגודי המעמדות וניכורו של הפרט מסביבתו הטבעית והחברתית. רק על בסיס חברתי חדש אפשר יהיה לבטל כליל את השפעת הדת.
ובכן, הסוציאליזם המדעי נותן פתרון מהפכני לשאלת הדת, ובזה הוא נבדל מכמה זרמים חילוניים אחרים. אולם ודאי שבזה אין הסוציאליזם הופך לפשרני ביחסו לדת, אלא להיפך. לגבי דידו הדת היא האופיום של ההמונים, סם מרגיע ומשכר הניתן להם בעידוד המעמדות השליטים, בכדי לרכך את התנגדותם לניצול ולפגעי החברה האחרים בעולם הזה ולהחליפה בתקוות-שווא לגאולה בעולם הבא; הפועלים השבויים בכבלי הדת הם, כמובן, קורבנות הסדר החברתי הקיים והאידיאולוגיה שלו – ולכן אין לבוא אליהם במקל-חובלים כי-אם במטה נועם, בהסברה ידידותית וטאקטית. אולם אל סרסורי האופיום הרוחני – כלומר אל מנהיגי הכנסיה ועסקני הדת, שכל מלאכתם אינה אלא טמטום ההמונים – אליהם לא ייתכן שום יחס ידידותי, אלא יחס אחד בלבד: "שקץ תשקצנו". ובמיוחד אמורים הדברים באותם עסקני דת שאינם מסתפקים בהפצת מרידת-האור שלהם בתוך כתלי בית תפילתם, אלא יוצאים לשוק הפוליטי, מתחברים שם עם הריאקציה החילונית ונותנים ידם וברכת אלוהיהם לכל דבר-תועבה. ענני הקטורת שלהם מתערבבים בצחנת הגוויות שנטבחו בכל המלחמות המזוהמות שבכל הדורות.
הפלירט שמנהלות מפלגות קומוניסטיות רבות – בייחוד כאלה הנוהות אחרי מוסקווה, ובתוכן המפלגה האיטלקית – איננו, כמובן, תופעה מבודדת. מפלגות אלה זנחו לגמרי את עניין המהפכה הסוציאליסטית ובתוך כך השליכו מאחורי גוון את כל העמדות הפוליטיות והרעיוניות המתחייבות מעניין זה. במקום להטיף להפיכה-בכוח של כל סדרי החברה שעד-כה, הן מתאמצות בכל-כוחן להשתלב בסדר הקיים ולקחת חלק – בתור אופוזיציה לויאלית – במשחק הפרלמנטרי הבורגני ובכל יתר הצגות הקרקס ה"דמוקרטיות" של המעמדות השליטים. בפרלמנטים הבורגניים אין הן משתמשות בתור במות לקרוא מעליהן תגר, אלא כבשדה פעולה "להשפיע מבפנים" על המשטר הקיים. ל"מהלך חדש" זה נצטרפו כל הגילויים המובהקים של אופורטוניזם פוליטי, כגון טשטוש והחלקת ההבדלים הקיימים עדיין ביניהן לבין הסוציאל-דמוקרטיה בימנית; וכגון חיפוש דרך ל"דו-שיח" ופשרה עם הדת ועם עסקני הדת – בכדי לא להיראות "קיצוניים מדי" בעיני ההמונים, השבויים עדיין בכבלי האמונה.
מי שחדל להיות מהפכן, וכל שאיפתו היא לרכוש תמיכה רחבה בבחירות לפרלמנט – חזרה עליו שימתן את דבריו ויסגל את עצמו להלכי-רוח ודיעות קדומות הנפוצות בקרב החוגים שבהם הוא מבקש למצוא תמיכה לעצמו. כך מתבאר הפלירט של הקומוניסטים האיטלקיים עם הקאתוליות – ונוסיף בדרך-אגב: זהו כנראה מקור העמדה המוזרה שנקטה רק"ח בשאלת המוהר.
במבט ראשון נראה, שחשבונם של סנה וחבריו בהתקרבותם אל הדת ועסקניה דומה לחשבונם של עמיתיו האיטלקים. הרי גם אצלנו – כמו באיטליה – נודעת השפעה רבה לדת. בשתי הארצות חזק הוא הקלריקליזם, והמשטר הקיים בהן הוא מבחינות רבות תיאוקרטי.
אולם התבוננות נוספת תגלה, שכאן נפסק הדמיון בין שני המקרים. באיטליה יש לדת לא רק כוח פוליטי רב, אלא גם השפעה רחבה ועמוקה מאוד על נפש ההמונים. רובם של האיטלקים מן השכבות העממיות מקיימים את מצוות הדת, מבקרים תכופות בכנסיה, נוטלים את הסקרמנטים הקאתוליים מן הטבילה ועד הקבר (וזאת מרצון ולא מאונס) ובעיקר – מתוודים על "חטאיהם" אצל הכומר. (דווקא עניין זה של הווידוי הוא אולי החשוב מכל, משום שבאמצעותו מקבל המאמין את מרותו והדרכתו של הכומר בענייני יום-יום). לפיכך, מפלגה איטלקית שסרה מן הדרך המהפכנית הלוחמת ורוצה להסתגל ולרדת אל הלכי הרוח של ההמונים חייבת ("חייבת" מנקודת ראות אופורטוניסטית, כמובן) למצוא דרך של "דו-קיום" עם הדת והכנסיה.
אולם בישראל המצב שונה עד מאוד. רוב האזרחים היהודיים אינם שומרי מצוות ואינם מקבלים הדרכה יום-יומית מן הרבנים. השפעת עסקני הדת על הנפשות אינה רבה ביותר. להיפך, דומה שרבה מאוד היא ההתנגדות (אם כי בעיקר התנגדות פאסיבית לגמרי) לכפיית מצוות הדת על הציבור. באיטליה נובע הכוח הפוליטי של הכנסיה מן האחיזה שיש לדת בקרב ההמונים, ואילו אצלנו המצב כמעט הפוך: הארגונים הדתיים משתמשים בפריבילגיות שרכשו באמצעים פוליטיים (על ידי ניצול זריז של מעמדם כ"לשון מאזניים") כדי להאדיר את השפעתם הרוחנית על העם (באמצעות רשת החינוך, הרדיו ואמצעי הסברה ממלכתיים אחרים). סנה וחבריו אינם יכולים לקוות אפילו למה שמקווים עמיתיהם האיטלקים – שאם יתנהגו אל הדת ועסקניה בסבר פנים יפות תוגבר התמיכה ההמונית במפלגה הקומוניסטית. כמה "קולות" יביאו למק"י כיווני-החן שעושה הדוקטור סנה לעבר הרב בן-מאיר?
אם מן הבחינה התועלתית-אופורטוניסטית של משיכת קולות, הקו החדש של מק"י ביחס לדת מוצדק פחות מהקו הדומה של המפלגה האיטלקית, הרי מן הבחינה העניינית הפלירט שמנסה מק"י לנהל הוא מגונה יותר מן הפלירט האיטלקי.
כל הדתות גרועות הן בעינינו. אולם יש שאלות מסוימות שבהן "מצטיינת" דת אחת על חברותיה ומגונה יותר מהן. והנה, הדת היהודית "מצטיינת" בשטח אחד, חשוב ביותר, שבו היא גרועה בעיני כל סוציאליסט אמיתי יותר מדתות אחרות: קיים בה מומנט לאומני (שלא לומר גזעני, כביטויו של השופט העליון חיים כהן) חריף ובולט ביותר. ובזה היא נבדלת לרעה (מנקודת ראות אינטרנציונליסטית) מן הנצרות, ואפילו מן האיסלאם (ובוודאי מן הבודהיזם ודתות מזרחיות אחרות). הללו דתות קוסמופוליטיות הן, ואינן מייחדות עם אחד מכל העמים; ואילו הדת היהודית – שהיא עתיקה מחברותיה – נושאת חותם של תקופה קדומה ביותר, שבה לכל עדה ושבט היתה דת נפרדת עם אלים מיוחדים, "לאומיים". הנצרות, למשל, שבתחילה לא היתה אלא פלג יהודי, ביטלה את המומנט הלאומני הזה כבר בדור הראשון אחרי ישוע איש נצרת, ובכך פתחה לעצמה את הדרך לניצחון ברחבי האימפריה הרומית. ואילו ביהדות חל תהליך אחר לגמרי, של הסתגרות והתנשאות לאומנית.
לא כאן המקום לבאר ולנתח את סיבות התופעה: לצורך הדיון הנוכחי די לנו לציין שהיא קיימת – ובכל לא יוכל להטיל ספק שום אדם המכיר את הדת היהודית ואת יחסה לעם ישראל ולעמים נוכריים. זהו דבר שאינו דורש כל הוכחה – ואם בכל זאת מבקש מישהו הוכחות, ילך ויעיין בקונטרס שפרסם ד"ר ישראל שחק אחרי שנתברר לו שהדת היהודית אוסרת חילול שבת לשם הצלת נפשו של נוכרי (משום שלנוכרי אין בכלל נפש…) בעוד שהיא מצווה לעשות זאת כדי להציל יהודי מבלי שים לב להשקפותיו הדתיות אלא רק להשתייכותו הלאומית. נוסיף כאן עוד זאת: גם לנו ידוע שאחדים מנביאי ישראל (בשום פנים לא כולם!) התעלו על ההשקפה הלאומנית הצרה. אך נביאים אלה היו גם בשעתם באופוזיציה לזרם השליט בדת, ובסופו של דבר לא הם שהטביעו את חותמם על שלבי ההתפתחות המאוחרים יותר של היהדות. ואחרי הכל, הפלירט שמנהל הדוקטור סנה אינו עם עמוס או מיכה, אלא עם הרב ד"ר בן-מאיר וחבריו.
אומרים עליו, על משה סנה, שבחוג-בית אחד התבטא בזו הלשון: "אנו איננו דתיים – אבל אם כבר דת, אז הדת היהודית". בהתחשב עם המומנט הנציונליסטי של הדת היהודית אנו חייבים לענות: "שום דת; ובפרט לא הדת היהודית!".
אולם, נדבר גלויות: חושדים אנו בסנה וחבריו ש"מסע ההתעוררות" שלו ביחס לדת היהודית קשור דווקא למומנט הנציונליסטי שבה.
הבה נפרש דברינו. אמרנו לעיל, שלדת אין אחיזה רוחנית על רוב הציבור היהודי בישראל. לכך יש להוסיף הסתייגות חשובה אחת: לרוח הלאומנית של הדת היהודית יש אחיזה רבה ועמוקה בציבור. האידיאולוגיה השלטת והרווחת בארץ היא הציונות. ונהנה, הציונות – למרות היותה תנועה חילונית – אין לה קיום ללא הישענות על הדת, וכמובן: דווקא על המומנט הלאומני שבדת. אחרת, כיצד יכולה הציונות להצדיק ולתרץ את ה"זכות" של יהודי כל העולם על ארץ-ישראל, אשר לפני הקולוניזציה הציונית ישב בה עם אחר במשך מאות שנים? ניתוק גמור בין הציונות לבין הדת היהודית אינו בגדר האפשר; וזוהי, אגב, הסיבה שבני קיבוצי "השומר הצעיר", כשהם נקלעים למוסקווה, רצים להם ישר לבית הכנסת וסידורי תפילה בידיהם, כחסידים גמורים לכל דבר.
דרישת ההגדרה העצמית אינה כוללת בהכרח את ההיפרדות בכל מחיר. השלב הנוכחי במהפכה הדמוקרטית בעיראק, והצורך לאחד את מאבק ההמונים הכורדים והערבים נגד האימפריאליזם והריאקציה, מחייבים להשאיר את שאלת ההיפרדות פתוחה.
מנקודת-מבו זו יש להציעה כפתרון הטוב ביותר של השאלה הכורדית – אוטונומיה של העם הכורדי בתוך הרפובליקה הדמוקרטית העיראקית. מכיוון שהתפתחות המאורעות העמידה על סדר היום ניסוח תוכניות ספציפיות על ידי הממשלה העיראקית והמנהיגות הכורדית, קיים צורך להגדיר בקווים כלליים את אופיה ההכרחי של האוטונומיה.
לדעתנו, צריך הממשל האוטונומי לעסוק בפיתוח כלכלי, שירותים סוציאליים, ביטחון פנימי, משפט, תרבות וחינוך. הוא חייב להיות מונהג על ידי מועצה מייצגת נבחרת, אשר תפקח על התקציב, על ההכנסה הנובעת ממיסים מקומיים ומסיוע הממשלה המרכזית. סיוע זה חייב להיות קבוע בחוקה. אין להתנגד לקיום מיליציה פנימית מקומית לשם קיום הביטחון הפנימי; מצד שני, צריכה להיות לכוחות הביטחון המרכזיים הזכות להתערב אחרי קבלת ייפוי-כוח לכך מאת הממשל המקומי או מאת הרשות המחוקקת המרכזית (שיטה זו פועלת בהודו, יוגוסלביה, ברית המועצות ואף בארצות הברית). תפקידי הממשלה המרכזית יכללו הגנה, מדיניות חוץ, תכנון כלכלי כולל ואת המדיניות הפיננסית והמוניטארית.
שתי הסתייגויות כלפי תוכניות ההנהגה הכורדית:
- הדרישה לחלק את הצבא לפי גזעים – מצד אחד ערבים ומצד שני כורדים – חורגת מעבר לאוטונומיה, פוגעת באחדות הפנימית ובמדינה העיראקית.
- הממדים של אי-התלות הכלכלית והפיננסית הנתבעת מהווים הפרעה לתכנון מרכזי ולהתפתחות הכלכלית של הארץ.
התוכנית הכורדית יכולה לשמש בסיס לאוטונומיה, פרט לשתי הנקודות הנ"ל. התוכנית של הממשלה היא מגוחכת, ויש לשלול אותה בשלמותה.
ההסתייגויות ביחס לתוכנית הכורדית אינן מצדיקות התנהגות עוינת כלפי התנועה הלאומית הכורדית, ואסור להשתמש בהן כבתירוץ להימנעות מהגנה על התנועה מפני התקפות מצד השוביניזם הערבי.
יש לנהל פעולה בקרב התנועה הלאומית הכורדית, בצורת דו-שיח וויכוח לשם שיכנוע למען מימוש הפתרון. העזרה שאנו מציעים לעם הכורדי אינה יכולה להיות מותנית בקבלתו או בדחייתו של הפתרון שלנו על ידי ההנהגה הכורדית. הניסיונות לשלול את התנועה הלאומית הכורדית באמתלה שקיימות בה מגמות ימניות ושוביניסטיות הם למעשה רק היגררות אחר הבורגנות הערבית והשוביניזם הערבי, ומהווים הצדקתו של דיכוי העם הכורדי. השוביניזם הערבי מהווה היום את הסכנה העיקרית בשאלה הכורדית – ובתור שכזה חובה ללחום בו. לכל מגמה שובינית בקרב התנועה הכורדית אפשר להתנגד אך-ורק תוך מאבק פעיל למילוי זכויותיו של העם הכורדי לאוטונומיה במסגרת של רפובליקה דמוקרטית עיראקית – זהו תנאי יסודי לסילוק המגמות השליליות בתנועה הלאומית הכורדית.