בעיית היהודים בעולם ובישראל - י.ט.(יעקב טאוט):

10 באוקטובר 1966

in גיליון-29: אוקטובר 1966, מאמרים

אנשים "ליברליים" מכל הגוונים הפוליטיים אוהבים להטיף ל"נון-קונפורמיזם", זאת אומרת לזכותו של כל אדם לבקר "אמיתות" מקובלות בדרך כלל, ואפילו לשלול אמיתות כאלה. אולם המושג הזה מתמוטט אצלם ברגע שהוא נוגע ביסודות המקודשים של המשטר. תופעה זו נראית גם במאמר פולמוסי גדול ב"על המשמר" (14/9/66) מאת עורכו הראשי, יעקב עמית. הוא מתחיל במילים:

"להעביר מוסכמות תחת שבט הביקורת, לבחון אמיתות מקובלות ואף להטיל בהן ספק – זכותו של כל אדם הוגה היא".

תוכן המאמר הוא פולמוס חריף נגד ד"ר שלמה אבינרי, איש מדעי החברה באוניברסיטה העברית, ואחד מתומכי [פנחס] לבון בתקופת משבר "הפרשה". ד"ר אבינרי העיז, בביטאון "מאזניים" (תמוז תשכ"ו), להטיל ספק ב"ערכים עולמיים" של הציונות. ה"נון-קונפורמיזם" של מפ"ם לא היה יכול לעכל זאת, ובמיוחד מפני שכאן המדובר באפיקורס מקרב אנשי המדע הישראליים, איש הקשור עם "תנועת העבודה" הציונית.

לא תפקידי הוא להגן על ד"ר אבינרי; בשאלות יסודיות אני חולק עליו, למרות שהוא מעלה כמה רעיונות הראויים לתשומת לב. המעניין אותנו כאן הוא העובדה שאיש מדע-חברה ציוני מגיע בהרהוריו למסקנות לא-ציוניות; מעניינות גם תגובותיו של העורך הראשי של "על המשמר".

ד"ר שלמה אבינרי אומר: "מבחינת היות מדינת ישראל פתרון לבעיית הקיום של העם היהודי קיימת טראגיות עמוקה, המתבטאת בכמה וכמה מישורים. ראשית, אם יש מקום בו ההוויה היהודית הקולקטיבית מועמדת בסימן של איום ממשי ומתמיד לכיליון פיזי, הרי זה דווקא מדינת ישראל. הקיום הפיזי של יהודי ניו-יורק ולונדון הוא הרבה יותר בטוח מאשר בירושלים או בתל אביב. מבחינה זו אנחנו נושאים את הצלב היהודי ביתר אינטנסיביות מכל קיבוץ אחר".

על האפיקורסיות הזאת, שפירושה הכחשת פתרון בעיית היהודים על ידי המדינה הציונית, יוצא מר יעקב עמית מכליו. הוא טוען שיהודי ניו-יורק ולונדון נמצאים בסכנה גדולה בתור פרטים. מול זה: "לנו בישראל נשקפת סכנה כקיבוץ יהודי. אך כנגד זה אין שום מקום בעולם זולת ישראל, שבו יכולים אנו להגן על חיינו כהגן כל עם על חייו ועל ארצו, על נכסיו ועל ערכיו; בדיבור אחד – על עצם קיומו ועתידו".

מר עמית, כנראה, אינו מרגיש לאיזה ניגוד פנימי טראגי הוא נקלע. לדעתו חייבת המדינה הציונית לפתור את בעיית יהודי העולם; ולכן, על כל יהודי העולם, או רובם, להשתקע בישראל. נשאיר כרגע בצד את השאלה אם ישראל מסוגלת לקלוט את כולם או רובם, האם נפתרת בזה בעיית היהודים, אם – לפי דבריו של מר עמית עצמו – נשקפת סכנת השמדה תמידית ליהודי ישראל?

מר עמית טוען שהעם בישראל יכול ללחום ולהגן "על עצם קיומו ועל עתידו". אבל כל אדם בעל אינטליגנציה מינימלית יודע, שסיכויי המאבק על קיומה ועל עתידה של ישראל בתור מדינה ציונית תלויים מבחינה כלכלית, פוליטית, דיפלומטית וצבאית בחסדי המעצמות הגדולות. אם יהודי ניו-יורק יהיו אי-פעם בסכנת השמדה, אז ינבע הדבר מעלייתו של משטר אנטישמי שם, או משטר שלא יעיז או לא ירצה לפעול נגד הכוחות האנטישמיים. האם יפעל משטר כזנ לטובת ישראל, מדינת היהודים? ואם ישראל תעבור תחת חסות של מעצמה אחרת (צרפת, גרמניה), האם לא תעמוד אותה שאלה? בתנאים מסוימים המעצמות המערביות לא יהיו עוד מעוניינות לתת חסות לישראל; האם באמת מאמינים שהמדינה הקטנה והמבודדת יכולה להחזיק מעמד באופן ממושך נגד העליונות המספרית העצומה של השכנים הערבים בלי ההגנה והעזרה מצד המעצמות? ואולי תהיה מעצמה כזו מעוניינת לתמוך דווקא בארצות ערב?

איננו רוצים לקבוע מי נמצא בסכנה גדולה יותר, יהודי ניו-יורק או לונדון או תל אביב. זה תלוי בנסיבות רבות במצבים קונקרטיים. הטרגדיה היא, שהסכנה קיימת. בעיית היהודים בעולם הקפיטליסטי לא נפתרה ולא תיפתר באופן מוחלט כל זמן שהקפיטליזם קיים. וישראל היא חלק של היהדות הזאת, היא לא חדלה להוות אנומליה חברתית בתוך החברה הכללית.

היהודים בעולם נמצאים במצב פרדוקסאלי. מצד אחד הם נספגים על ידי המשטר הכלכלי המפותח. כתוצאה מכך נתונים הם בתהליך מזורז של אינטגרציה חברתית ותרבותית בתוך החברה הכללית; הייחוד היהודי נעלם אט-אט. מצד שני, כתוצאה מהניגודים העמוקים של שיטת החברה הבורגנית, עולה תמיד מחדש שאלת היהודים ומפריעה לאינטגרציה שלמה. עובדת הקיום של משטר המעמדות מונעת את היעלמותן של שאריות הייחודים היהודיים, ובאופן מחזורי עולה מחדש סכנת השמדה פיזית.

נוסף לזה, קיום הייחודים היהודיים באמריקה ובאירופה המערבית הודגש באופן חלקי אחרי מלחמת העולם על ידי הגירה המונית של יהודים מהארצות המפגרות באירופה המזרחית וצפון-אפריקה. בחברה המפגרת (כלכלית ותרבותית) לא היתה קיימת האפשרות של ספיגה כלכלית וחברתית. במולדתם החדשה מהווים היהודים האלה (לכל הפחות באופן זמני) קהילה נפרדת ומשפיעים בזה נגד התפוררות הקהילות הוותיקות ונגד ספיגתן בחברה הכללית.

והגורם השלישי הוא ההשפעה של מדינת היהודים, ישראל. היא משפיעה באותו כיוון (אולי אפילו משקלה עוד יותר רב) כמו שכבות המהגרים הנ"ל.

גם בקשר לזה פוקעת סבלנותו של מר עמית. הוא מגנה את ד"ר אבינרי, על כך שהלה מאשים את הציונות בזה שאינה דואגת לטובת יהדות העולם, אלא מתייחסת אליה אך ורק מנקודת ראו7ת האינטרסים המדינתיים הצרים שלה. למרות כעסו הגדול של מר עמית נשארת העובדה, שעבור המדינה הציונית מהווה היהדות העולמית לא יותר מרזרבה אנושית להרחבת אוכלוסייתה ומקור לתמיכה פיננסית ופוליטית. לפתירת הבעיה לא מסוגלת המדינה לתרום. להפך, בשטח הזה היא גורם מסַכן.

ישראל עצמה מבטאת באופן מרוכז ביותר את הבעייתיות היהודית. גיאוגרפית, היא נמצאת במזרח הערבי, אבל אין לה עמו שום שותפות כלכלית, פוליטית או חברתית. יותר מזה: הקידמה הערבית דורשת שחרור מהתלות בהון המערבי; לעומת זה, ישראל לא יכולה להתקיים בצורתה הנוכחית, הציונית, בלי עזרת המערב.

בעיית היהודים במזרח-אירופה ובחלקים אחרים בעולם היתה בידודם הכלכלי והחברתי משכניהם. הם חיו בפריפריה ובנקבוביות של החברה הכללית. מזה ניזונה האנטישמיות. ישראל נמצאת באותו מצב, אבל לא בתור אוסף גדול של פרטים, אלא בתור מדינה. היא זרה כלפי שכניה וכלכלתה הקיימת מנסה לחדור לתוך נקבוביותיו של השוק העולמי. אותו דבר נכון ביחס למדיניותה. לפנינו דוגמא קלאסית של בעיית היהודים, ללא פתרון במסגרת המשטר הקיים.

כפי שבכל העולם הפתרון יכול להיות רק אינטגרציה, כך גם הבטחת הקיום הפיזי של יהודי ישראל יכולה להיות רק על ידי אינטגרציה כלכלית ופוליטית לתוך האיזור בו היא קיימת; זאת אומרת, שחרור מהתלות בהון ובחסות המערב, ופדרציה עם המזרח הערבי. הפתרון הזה עומד בניגוד גמור לאינטרסים ולמגמות הבורגנות, והוא מתאים לעתיד הסוציאליסטי, למענו אנו נאבקים.

יתכן שתעלה השאלה: ומה בדבר יהודי ברית המועצות? זהו נושא בפני עצמו. כאן אנו רוצים רק להדגיש: למרות שבעיית היהודים בברית המועצות נשארה עדיין בצורה מסוימת (כמו הרבה בעיות אחרות שטרם נפתרו), לא קיימת שם סכנת השמדה. בלי ספק, ישנם עדיין אלמנטים אנטישמיים בברית המועצות, אבל למשטר אין אינטרס היסטורי אנטי-יהודי. להפך, היסוד הכלכלי-סוציאלי של ברית המועצות דורש אינטגרציה שלמה של כל המיעוטים ובהם היהודים.

המדיניות המוטעה של השלטון הסובייטי כלפי היהודים אינה סותרת קביעה זו אלא רק מוכיחה שבשאלה זו – כמו בעניינים רבים אחרים – קיימת סטייה של מדיניות השלטון בברית המועצות מן התיאוריה הסוציאליסטית.

הפוסט הקודם:

הפוסט הבא: