דת ומוסר
ב"מצפן" האחרון הופיע מאמר על דת, על בית-ספר חילוני ועל יחסם של חילוניים (ומק"י בתוכם) לדת. נראה שיש צורך לעמוד יותר על שאלה זו.
רוב האנשים, בהגיעם לאתאיזם, נשאר בליבם איזה "אבל" גדול. זיכרונות מהילדות עוד קושרים אותם למנהגים ולמסורת. מתוך יחס כבוד להוריהם (או אולי בשל מוסר כליות על "מרד" בהם) מצטיירת הדת בדמיונם עטורת יופי מיוחד, טהורה ומוסרית. זיכרונות הילדות והרגשות הקשורים אליהם הם חלק אינטגרלי מאישיותו של האדם ואין הוא יכול לוותר עליהם. כמו כן אין אדם יכול "להביט אחורה בזעם" ולשלול את כל מעשי הוריו – גם אם אין הוא הולך בדרכם.
השאלה בה אנו רוצים לדון היא של השקפה: כיצד משתקפת הדת בהכרתם של אנשים חילוניים, בהשפעת הרגשות. "אבל", אומרים הם, הדת מבטאת את המוסר. בתקופות קדומות, כשאנשים לא היו תרבותיים, לולא הדת, היו הורגים איש את רעהו. על כן באו אנשים חכמים ויצרו חוקים – וכדי לשכנע את ההמונים לקבלם, עטפו חוקים אלה במיסטיקה דתית. ננסה לבדוק כיצד היו נוהגים אנשים לא תרבותיים (זאת אומרת אנשים שטרם ידעו את סוד אבק השריפה ואת סוד הפצצה האטומית), עם – ובלי – דת. נדפדף בתנ"ך עצמו. נפתח בספר בראשית פרק ל"ד.
שכם בן חמור החיוי, נשיא הארץ, שכב עם דינה בתו של יעקב, ופונה ליעקב ובניו בבקשה שיתנו לו אותה לאשה. "ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה … בזאת ניאות לכם אם תהיו כמונו להימול לכם כל זכר. ונתנו את בנותינו לכם ואת בנותיכם ניקח לנו וישבנו אתכם והיינו לעם אחד… ויטבו דבריהם בעיני חמור ובעיני שכם בן חמור… וימולו כל זכר כל יוצאי שער עירו. ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו ויבואו על העיר בטח ויהרגו כל זכר… את צאנם ואת בקרם ואת חמוריהם ואת אשר בעיר ואת אשר בשדה לקחו. ואת כל חילם ואת כל טפם ואת נשיהם שבו ויבזו את כל אשר בבית".
מתעוררת מיד השאלה: כיצד היו נוהגים אנשים ללא דת כלל, או אם במקומם היו אנשים פחות "צדיקים" מיעקב?! נשאיר שאלה זאת פתוחה לאותם אנשים הטוענים שבלי דת היו האנשים רוצחים זה את זה בצורה נפשעת… הם ימצאו כבר תירוץ! לנו נראה שרק שבט נודד, כמו של יעקב, היה יכול להרשות לעצמו מעשה כזה; שבט כזה היה יכול לברוח מיד, מפחד תושבי יתר הערים – כפי שגם יעקב עשה, לפי המסופר בהמשך הסיפור. לא כן תושבי הערים עצמם, אשר צריכים היו לדאוג ליחסי שכנות של קבע. כמו אברהם אבינו, בתנאים אחרים – כלומר, כאשר מעוניין היה להישאר במקום – מסר את שרה אשתו למיטת אבימלך מלך גרר, מפחד שזה יהרוג אותו (בראשית, פרק כ'). מה יש לאנשי המוסר לומר?
לא האמונה קבעה את צורת החיים והמוסר – אלא להיפך: החיים עצמם נתנו את חותמם על האמונה. "אנשים חכמים", מייצגי "המוסר הטהור", קבעו את הכלל: "עין תחת עין, שן תחת שן"… הנוהג היה כנראה קיים בעת כתיבת ספרי חוקים מסוימים; רישומו בתור "צו אלוהי" בא רק לתת לו הצדקה מוסרית.
החוקים השוללים את שוויון האשה והשוללים ממנה את הזכות לחיי מין חופשיים, כגון: הדרישה שנערה תהיה בתולה עד לנישואין, איסור חיי המין מחוץ למשפחה וכו'; חוקים אלה לא הצליחו באף תקופה לבטל את חוקי הטבע. על אף האמונה, הם לא הצליחו לשכנע את הנשים להפסיק להיות יצורים חיים נורמליים. חוקי הדת באו רק להצדיק את הפעלת החרב – לאו דווקא על ידי איש שומר מצוות!
לא הדת קבעה את אופי החוקים – כי אם החוקים קבעו את אופיה של הדת. החוקים ביטאו, בכל תקופה, את שיווי המשקל בין כוחות סוציאליים שונים. כמו אינטרס היחסים בין ערים שכנות – כפי שדיברנו קודם – כך גם בין אנשים פרטיים: עוד מתקופות קדומות ביותר היה זקוק האדם לשותפים, או לפחות ליחסים אחרים עם אנשים מסוימים, כדי להתפרנס. אינטרס הקיום היה חזק מכל הניגודים והסכסוכים הקטנים. על כן, נאלצו תמיד האנשים למצוא הסדר ביניהם. הדבר התבטא בצורת מנהגים, מוסר, חוקים – אשר מהותם היתה שונה, ואפילו הפוכה, מתקופה לתקופה. הדבר נכון – הן עבור חברה אשר בה היה שוויון בין אנשים והן עבור תקופות אשר בהן "ההסדר" נעשה בין מעמדות שונים, בעלי אינטרסים מנוגדים. במקרה השני הפכו האמונות והמנהגים לדת. האדם משועבד לאל כדוגמת העבד לאדונו.
משום מה, טוענים האתאיסטים המוסריים בצעקת "געוואלט", ובכל זאת, מה עם כל החוקים המוסריים שבתנ"ך – החל בעשרת הדיברות וכלה בחוקים חקלאיים סוציאליים?!
בתערובת זאת, אשר שמה תנ"ך, מוצאים גם מזה וגם מזה. הדבר נכון גם לגבי דתות אחרות, עתיקות כחדשות, אליליות או מונותאיסטיות. הדבר יכול להיות נכון גם באמונות ומנהגים של עמים שונים, ואפילו לגבי אידיאולוגיות שונות ומנוגדות ביניהן. כל כובשי הקולוניות הלכו עם התנ"ך בידיים ועם המוסר על השפתיים (רק על השפתיים).
נציין שבעשרת הדיברות, שלוש הראשונות עוסקות באמונה בלבד. ושם מופיעה טענה לא כל כך מוסרית: יהוה דורש לא לעבוד אלוהים אחרים מתוך קנאה!
החוקים החקלאיים צמחו כנראה מצורה מסוימת של ארגון משק, ובאו כדי לאפשר את המשך קיומו. כדי שנבין את הדבר ניקח דוגמא בת זמננו, אשר קל יותר להסבירה. כי לאמיתו של דבר, בעלי השקפה מוסרית דתית מתייחסים באותו אופן גם להתפתחות האנושות, לאמור: החוקים הסוציאליים בזמננו נולדו מהתפתחות המוסר והתרבות של האנושות.
אין זה נכון!
החוקים הסוציאליים הנהוגים כיום לא הוענקו במתנה! הם הושגו על ידי שביתות והפגנות ולא פעם נורו המפגינים ללא רחמים! יותר מזה: עד לפני מאה שנה בערך, היה יום העבודה כה ארוך עד שלפועלים לא היה זמן לחשוב, להתאושש ולדרוש דבר מה. הדבר הגיע עד כדי כך שבריאות האוכלוסיה נהרסה; מספר האנשים המתאימים לשירות צבאי התחיל לקטון! למצב זה הגיעו מפני שעם התפתחות המוסר והתרבות, התפתח גם התיאבון להגדלת הרוח! וככל שהתרבות התפתחה הנהיגו הממשלות חוקים חדשים, הכריחו את הפועלים לעבוד יותר שעות, ביום השביעי לשבוע, בחגים ובלילות.
אבל, ברגע שהחברה הקפיטליסטית כולה היתה כבר בסכנת כיליון – כי לא היה מובטח לה כוח עבודה לעתיד – נאלצו אותן מדינות קפיטליסטיות, ביוזמת פקחי עבודה ממשלתיים, לחוקק חוקים המקצרים את יום העבודה, עבור ילדים. למשל, לנערים מתחת לגיל 18 – עד 12 שעות עבודה, ולילדים מתחת לגיל 12 – עד 10 שעות עבודה ליום! ומספר קפיטליסטים – אנשים תרבותיים ויראי שמים – אשר צעקו נגד חוקים אלה, לא היה קטן. הם ידעו להוכיח שחור על גבי לבן שהדבר יגרום לאינפלציה – בגלל עליית הוצאות הייצור – או לפשיטת רגל. לא היו חסרים גם נימוקים מוסריים, כגון הטענה שחוקים אלה מחנכים לעצלות, שהילדים יימצאו ברחוב במקום להיות במסגרת יוצרת.
על החינוך החילוני
אזרחים חילוניים, משלמי מיסים, שולחים את ילדיהם לבתי ספר לא דתיים. מסתבר, שבבתי ספר אלה, מוקדש זמן רב ללימודי תנ"ך על חשבון מקצועות אחרים. התנ"ך נחשב למקצוע מרכזי ויוצרים מין "פולחן" סביבו. אין איש גורס שילד חילוני – אשר שפת האם שלו היא עברית – לא צריך ללמוד תנ"ך: אין לתאר לימוד הלשון בלעדיו. ערכו החינוכי גם באוצר הפולקלוריסטי הטמון בו; ערכו ככלי עזר ללימוד ההיסטוריה, עם החומר התעודתי שהוא מכיל, תיאורי צורת החיים, מנהגים עתיקים, מיתוסים וכו'. ערכים אלה אפשר לנצל אם מלמדים את החומר הזה לילדים גדולים המסוגלים לתפוס את משמעותם – הן בגלל הגיל, הן בגלל הבנתם על ידי רכישת ידיעות כלליות.
האסון הוא שמלמדים תנ"ך במקום היסטוריה! רק לאחר מכן, בכיתות גבוהות יותר, מלמדים "מין" היסטוריה, מבוססת על התנ"ך. והאסון הגדול, שמתחילים ללמד תנ"ך כבר בכיתה ב' (ילדים בגיל 7). ילדים אלה עדיין לא יודעים לחבר משפט. אוצר המלים שלהם, בשפה המדוברת יום-יום, הוא דל ביותר. ולפני שמלמדים אותם להתבטא כראוי, מבלבלים אותם בשפה זרה להם ובצורות דיבור שלא אומרות להם כלום.
האם באנגליה מלמדים את שקספיר בכיתה ב'? לא היתה אפילו דאגה לבחור את החומר המתאים יותר לילדים קטנים: משלים, פתגמים, סיפורים קטנים – ולהגיש אותם בתור שכאלה. לימוד התנ"ך בבתי הספר ה"חילוניים" נהוג לפי אותו סדר שהיה נהוג ב"חדר" – הוא סדר ספרי התנ"ך. על כן מתחילים בכיתה ב' בספר "בראשית"! לימוד ספר זה – בגיל הזה – פירושו: חינוך דתי! בעיקר כשהלימוד נעשה תוך אידיאליזציה של הגיבורים. כי – גם כאן – חוזרים על הטענה בדבר "ערכו המוסרי" של הספר.
הבה נדפדף בספר הלימוד המיוחד לבתי הספר החילוניים, נראה מה הלקח המוסרי המתקבל:
- אלוהים רצה להחזיק את האדם בחושך ובבורות – באסרו עליו לאכול מעץ הדעת.
- אלוהים שיקר לאדם, באומרו שימות אם יאכל מפרי העץ.
- העבודה היא עונש!
- אלוהים מעדיף את הקורבן הבשרי של הבל ולא מקבל את זה של קין; כמוהו כן יצחק – אוהב יותר את עשיו המספק לו מאכלים טובים; יעקב "הצדיק" מרמה את אביו העיוור!
- אברהם (סמל האיש הצדיק!) מגרש את הגר שפחתו; זו תועה במדבר, ובייאושה זורקת את הילד כדי שלא תראה במותו.
- אב הולך לרצוח את בנו (עקידת יצחק); רצח בן – בפקודת אלוהים – מצווה היא! ההכנות למעשה מתוארות בפירוט מזעזע!
נדמה לנו שלימוד התנ"ך הוא מעשה מוסרי רק באם לא מציגים את התנ"ך עצמו כ"אוצר המוסר"; אם לא מציגים את כל גיבוריו כ"צדיקים"; אם מציגים אותו כאוסף של כתבים עתיקים אשר מבטאים את התקופות שבהן נכתבו – ותו לא.