שלושים שנה חלפו מאז פרוץ ההפיכה הפשיסטית בספרד, ושלושים וחמש שנים מאז כוננה בארץ זו הרפובליקה.
במשך שלוש שנים רצופות נלחמו נאמני הרפובליקה בעזרת מתנדבים מכל קצווי תבל, בכוחם העדיף של המתקוממים הפשיסטיים, אשר נתמכו על ידי קלגסי שתי המעצמות הפשיסטיות: איטליה וגרמניה.
מלחמה זו העמידה במבחן נחרץ הן את ממשלות העולם והן את המפלגות הפוליטיות השונות. מלחמת זאת היוותה מעין נייר לקמוס בו יכולת לבחון את מידת נאמנותן של תנועות פוליטיות לסיסמאות ולעקרונות בהם דגלו, מילולית.
אנגליה ה"דמוקרטית" תקעה, ביודעין, סכין בגבה של הרפובליקה הספרדית, על ידי הקמת הוועדה הבינלאומית לאי התערבות, הידועה לשמצה. לגבי הממשלה הבריטית דאז היה זה צעד עקבי במסגרת ההתקרבות הכללית לציר ברלין-רומא, כדי לבלום את "סכנת" הקומוניזם. ממשלת "החזית העממית" בצרפת, בראשות ליאון בלום ה"סוציאליסט", הפקירה את הרפובליקה במנעה ממנה סיוע, אספקה, נשק וכו'. ממשלתה ה"סוציאליסטית" של צרפת הצטרפה לוועדת האי-התערבות. הרפובליקה ניתנה למרמס ולמשיסה לקלגסים הפשיסטיים שנתמכו על ידי מוסוליני והיטלר.
אך לעומת הבגידה המשוועת של הללו – זוהרת באור נגוהות תנועת ההתנדבות שפשטה בקרב כל היסודות השמאליים המתקדמים בעולם, לעזרת הרפובליקה אשר עמדה על נפשה. קומוניסטים, סוציאליסטים שמאליים, טרוצקיסטים והומניסטים אקטיביים זרמו, אם כי בקילוח דק, והצטרפו לצבא המגן של הרפובליקה. הוקמו בריגדות בינלאומיות מקרב המתנדבים מארצות אירופה ואמריקה. עזרה ממלכתית, אם כי צנועה למדי, הגישה לרפובליקה ברית המועצות.
אמנם נכון כי על אף זרם המתנדבים והעזרה הסובייטית לא הצליחו צבאות הרפובליקה לגבור על הצבא הפשיסטי העדיף; הרפובליקה מוגרה.
הלקח
לקח ספרד, ועל אחת כמה וכמה לקח מאורעות מלחמת העולם שבאה אחר כך, ניתן: הומניזם ריאליסטי יכול להיות רק הומניזם לוחם. הומניזם פציפיסטי הוא במקרה הטוב תמימות של חלומות באספמיא ובמקרה הגרוע – צביעות מכשילה. נגד פשיזם או נגד סכנת פשיזם יש לצאת בצבא חמוש לקרב ולא בהפרחת סיסמאות.
לקח נוסף שניתן ללמדו הוא: הזהירות מצביעות היסודות הוורודים המעמידים פנים שהם אדומים. עמדתם ה"נייטרליסטית" של "סוציאליסטים" מבית מדרש מסוים ביחס למלחמת ספרד, גילתה את הערווה השחרחרה-חומה של אלה המתכסים כל ימות השנה בחלוקים אדמדמים-ורדרדים.
לקח שלישי, ואולי החשוב מכולם – חיוניותה של הסולידריות הבינלאומית של כוחות הקידמה.
מפלת הרפובליקה הספרדית וכמה מאורעות אחרים, במיוחד הסטייה של השוביניזם המעצמתי הסובייטי, שגברה ברחבי התנועה הקומוניסטית – גרמו את ייבוש מעיינות הסולידריות הבינלאומית של המעמדות העובדים. בריגדות בינלאומיות לא קמו עוד מאז, לא בעת משבר גואטמלה ולא כעת בווייטנאם.
העולם מוכרח לצעוד לקראת שעה של מהפכות חברתיות במדינות שבהן המשטרים הריאקציוניים אינם מסוגלים עוד לפתור את בעיות המפתח של החברה. מאבקים קשים, ממושכים, חמושים ואלימים עתידים לפרוץ בארצות כמו הודו, רודזיה, דרום אפריקה, פרט למאבקים המנוהלים עדיין בווייטנאם ובאנגולה. ממשלת המעצמה הקפיטליסטית הראשית בימינו, ארצות הברית, הודיעה על כוונתה הברורה לשמש שוטר בינלאומי למניעת קידמה חברתית (בסלנג האמריקאי זה נקרא: הסכנה הקומוניסטית). לא דבר של מה בכך הוא, לעמוד ולהחזיק מעמד נגד עוצמה צבאית אדירה של מעצמה זו. הסולידריות הבינלאומית נעשית גורם חיוני יותר ויותר להצלחת אותם מאבקים.
הבה נקווה כי הניצוצות אשר הודלקו בספרד ושגם היום מרצדים אי-פה אי-שם ברחבי תבל, יתלקחו שוב למדורות גדולות, אשר יחממו את המוני בני האדם הזקוקים לחום, ויזניקו את החברה האנושית לרמות גבוהות יותר.