"שבע השנים השמנות" תמו – ישראל עומדת לפני אחת מתקופותיה הקשות, מבחינת התהליכים הכלכליים.
כאשר בישר שר האוצר, בנאום התקציב השנתי, את בשורת צמצום הפעילות המשקית וכיווץ הצריכה – לא תיאר הוא עצמו ואולי גם אחרים, את פשר תוצאות מדיניות זו. מאידך גיסא – גורמי המשבר, שהחל מתדפק בחוזקה על דלתותינו, חורגים מעבר להחלטות הממשלה בתחום הכלכלי.
הגורמים הבסיסיים להיווצרות התופעה לה אנו עדים, נובעים מרמה גבוהה יחסית של שגשוג כלכלי בענפים בלתי יצרניים, הקשורים בעלייה ברמת החיים ובשינוי נוהגי הצריכה של שכבות נכבדות למדי ברחבי ה"אמצע" של האוכלוסייה הישראלית. העניין הוא בכך שרמה זו הושגה, בעיקרו של דבר, כתוצאה מהזרמת משאבי חוץ למשק הישראלי ולא מגידול אורגני של המשק המקומי.
סיבות אחדות גרמו את הגברת קצב ייבוא ההון לישראל בשנים האחרונות. בצד המגבית, המענקים האמריקאיים והשילומים – נדחפו גורמי הון בחו"ל, יהודיים ולא יהודיים, להשקיע בישראל. הם עשו כן מחמת שער הרווח הגבוה יחסית כאן, שער חליפין נוח לדולר, וכן מחמת זעזועים חברתיים שפשטו וגרמו לכך שיהודים בעלי הון יעדיפו להשקיע חלק מהונם בחו"ל, ובכלל זה בישראל.
מטבע הדברים העדיפו גורמים אלה את ענפי ההשקעה שהבטיחו רווח גבוה מיידי. מעט מאוד מהון יבוא זה פנה להשקעה בתעשיות יסוד ובמחצבים. גורמים אלה פנו בעיקר לעסקי בנקאות, מסחר, מקרקעין, ובניין. נוצר מצב של פרוספריטי יחסי במשק.כמעט ולא נשאר אף בעל מקצוע אחד מחוסר עבודה. הגיע תור של שגשוג לענף הבניין ולכל התעשיות והמלאכות הרבות הקשורות עמו. כתוצאה מכך פרחו גם עסקי המקרקעין. התעסוקה המלאה יחסית, והשפע בעבודה בענפי העבודה השונים, העלו את רמת החיים של שכבות האמצע המסוימות בחברה הישראלית. עלייתן של ההכנסות גרמה את פיתוח ענפי השירות והבידור (מכוניות, מסעדות, מועדוני לילה, מסחר במותרות וכו') שבהם יכלו שכבות עולות אלה לממש את גידול הכנסתן.
פירמידה מפוארת זו החלה עתה להתמוטט. ייתכן כי הממשלה תצליח באיזשהו אופן לבלום, לפחות חלקית, את הנפילה, או לעדן את עוצמתה. לא מן הנמנע כי העצבנות שגילו החוגים הרשמיים סביב המו"מ הכלכלי עם בון, קשורה אף היא עם התופעות במשק.
כי זאת לדעת – במדינה שמשקה בנוי, ביסודו, על שאיבה בלתי פוסקת של משאבים מחו"ל, מועלה על נס לא המדינאי החותר לביסוס המשק על יסודות איתנים לשם יצירת בסיס לגידולו האורגני, אלא דווקא להטוטן השנור, המצליח בתחבולות מתחבולות שונות לארגן לחצים וקנוניות למען הגדלת המענקים, השילומים והמגביות.
אין זו ממשלה של חייטים אלא של מטליאי טלאים, כך בשטחים אחרים וכך גם בשדה הכלכלה. מי שעסק פעם בהטלאת טלאים יודע, כי מגיע רגע בו אין יותר הבד יכול לשאת את הטלאת הטלאי, הבגד מתפורר כל אימת שנוגעת בו המחט. ייתכן כי ישראל לא הגיעה עדיין לשלב חמור זה של תהליך ההטלאה. ברם, אין ספק שהיא מתקדמת אליו בקצב גובר והולך.
מעמד הפועלים
ציבור הפועלים השכירים – חלקו לא נהנה לגמרי מהפרוספריטי, חלקו נהנה במקצת. רק חלק קטן יחסית ממנו השיג גידול הכנסות ניכר כתוצאה מן הגאות הכלכלית. כשם שהשכירים היו האחרונים ומהממעטים ליהנות מהגאות – כן הם הראשונים לספיגת מהלומות השפל. בראשונה מתאכזרת הפגיעה דווקא לאלה אשר לא זכו כמעט ליהנות מפרי הגאות.
ייקור המצרכים החיוניים על ידי הגדלת מיסי העקיפין וביטול סובסידיות ויצירת "אבטלה שולית" – הן תוצאות ישירות חמורות ממדיניות הממשלה. כבר עתה רועמות הן על ראשם של השכירים.
באופן מעשי מתנהלת מערכה קדחתנית לביטול תשלום תוספת היוקר החל מן ה-15 ביולי שנה זו. אין ספק שהמדד יראה עד אז עלייה של יותר מ-3 נקודות.
מן הראוי להדגיש כי הממשלה "הפועלית" הזאת לא היתה אולי מעיזה לעשות כן אילולא היתה אחדות-העבודה ברגל וחצי בתוך מפא"י, ומפ"ם ברגל וחצי בתוך המערך.
בצד זאת, עושה הממשלה כל מאמץ להרוס את שרידיו האחרונים של הסכר שהקימה תנועת הפועלים נגד ההתייקרויות – את הצמדת השכר למדד יוקר המחיה. במשך שנים פעלה הממשלה, בעזרתה האדיבה של הנהגת ההסתדרות, למען הקהיית "עוקצה" של תוספת היוקר. מתוספת רבע-שנתית העבירוה לחצי-שנתית; מתשלום עבור כל נקודה של עלייה במדד הוליכוה לתשלום רק עבור 3 נקודות ומעלה; הוציאו מן החישוב את הירקות והפירות והעבירום לחישוב חד-שנתי בלבד; – באחת: יצרו מצב בו אפשר למעשה לארגן את חישוב תוספת היוקר כך, שתתקבל בדיוק התוצאה שאותה מבקשים המחשבים הרשמיים לקבל.
גם את זה רוצים עתה לבטל ולהעביר את תוספת היוקר לחישוב חד-שנתי בלבד? למעשה רוצים לעשותה לתחליף גלובלי לתשלום תוספות שכר יסוד?
בתחום האבטלה המצב חמור עוד יותר. ישראל, המחשיבה עצמה לאחת מהמתקדמות שבין הארצות התעשייתיות, חסרה עדיין ביטוח מפני אבטלה. העסקנים המעודנים במפלגות הממשלה ובמפלגות הימין נרעשים מאוד כאשר מובטלים מיידים אבנים בשמשות בנייני ציבור – אך מרגישים הם די בנוח כאשר משליכים פועלים ממקומות עבודתם ומשפחותיהם נשארות נטולות פרנסה.
אנו מרשים לעצמנו לומר בפה מלא כי ליידות אבנים בזגוגיות, כתגובה על איבוד הפרנסה – הוא דבר מוסרי פי אלף מאשר להפקיר משפחת פועל אחד לחוסר פרנסה. בפרט, כאשר רק אחר יידוי האבנים מואילים בטובם אנשי הצמרת להבטיח לספק מקורות תעסוקה חדשים.
הממשלה חשה את העלול להתרחש. לכן מנסה היא להקדים "תרופה" ל"מכה". השר ה"סוציאליסטי" יגאל אלון, חביב הקהל, עומד להגיש לכנסת הצעת חוק לאיסור שביתות, שאינן מאושרות על ידי הארגון היציג של העובדים. לשם הבהרה ייאמר כי כ-90 אחוזים מכלל השביתות שפרצו בשנתיים האחרונות משויכות לאותו סוג בלתי חוקי.
מה לעשות?
יותר מאשר בכל זמן אחר, צריך עתה להקים ועדות פעולה מקרב ועדי הפועלים במקומות העבודה. צריך לצאת במאבקים חריפים נגד הכיוון שהסתמן במדיניות הממשלה. המאבק צריך להתנהל, בתקיפות, בשלושה ראשים: נגד המזימה לבטל את תוספת היוקר ביולי, ונגד המזימה לבטל את תוספת היוקר החצי-שנתית; לתבוע חקיקת חוק ביטוח לאומי מפני אבטלה, לאלתר; לצאת נגד המזימה לחוקק חוקים לאיסור שביתות.
הממשלה והמעבידים מוכרחים לחוש כי ועדי הפועלים לא יחששו מלנקוט את הצעד הדראסטי של שביתה ארצית כללית, אם התרעמויותיהם לא ימצאו אוזן קשבת.
ריקבון הסוציאל-דמוקרטיה
שריפת הדגל האדום באשדוד, בשעת הפגנת המובטלים, מסמנת סכנה חמורה לתנועת הפועלים בארץ. הממשלה מורכבת מיסודות פסבדו-סוציאליסטיים. המוני הפועלים, שאינם בעלי הכרה, תולים את קולר סבלותיהם, בצדק, במדיניות הממשלה; אך, שלא בצדק, רואים הם בה "ממשלה סוציאליסטית". כבר קרו מקרים בהיסטוריה של עשרות השנים האחרונות, בהם עלו משטרים פאשיסטיים דווקא על ידי התלבשות על גלים מהפכניים אשר נבעו משורות מעמד הפועלים. באותם מקומות (גרמניה) הבאיש השלטון הסוציאל-דמוקרטי הרקוב את שם הסוציאליזם באורח כה מחמיר – שכאשר בא המשבר והתמוטט המבנה המשטרי, אספו דווקא יסודות הימין הקיצוני את פירות המפולת.
סכנה כזו מאיימת גם בישראל. ברפ"י ובגח"ל משחיזים ציפורניים ומשנסים מותניים לקראת הסתערות לכיבוש השלטון הפוליטי, אם רק יעמיק המשבר וימוטט את המבנה הפוליטי הקיים. מפ"ם שבויה בממשלה. מק"י עסוקה בבניית האימאז' הפטריוטי החדש שלה.
המצב זועק לפעולה! האם יקומו ועדי הפעולה? התקום אלטרנטיבה שמאלית מהפכנית למבנה הפוליטי הקיים?
עדיין מוקדם להשיב על כך.