שר החוץ, אבא אבן, מספר על הרצון לשלום מצד ישראל עם שכנותיה, בדיוק כמו בן-גוריון בזמנו. שניהם מבטאים מנה הגונה של דמגוגיה. ששניהם "רוצים את השלום" – בזה איננו מפקפקים. אבל שלום, כמו מלחמה, הוא לא תוצאה של איזה רצון דמיוני; הוא תוצאה של התהוות והתפתחות פוליטית. כאן מכריעה השקפה הקובעת את ההתנהגות כלפי המאורעות של המדיניות הבין-לאומית, במיוחד במזרח הערבי, ושימושה במציאות.
טענו, ובצדק, שהתנהגותו של בן-גוריון כלפי שכנינו הערבים התבססה על פוליטיקה הרפתקנית. הקונספציה שלו היתה, שצה"ל מוכרח להוות כוח עצמאי המסוגל להיות יותר ממגן של הגבולות הקיימים. הוא חלם אפילו בזמן מלחמת סיני בשנת 56' על "מלכות ישראל שלישית" שתקיף חלקים של הארצות הערביות. מובן מאליו שגם הוא לא הבין בכוח ה"עצמאי" של צה"ל אי-תלות טוטאלית במעצמות האימפריאליסטיות, מפני שמדינת ישראל תלויה בהם מבחינה כלכלית, פוליטית ודיפלומטית. הוא רצה מדיניות "עצמאית" מסוימת כלפי נותן המימון העיקרי, כלומר ארצות הברית. הוא רצה לנצל את ניגודי האינטרסים בין ארצות הברית לבין בעלות בריתה באירופה. מזה נובעת ה"ידידות" הגדולה עם צרפת במשך תקופה ארוכה, והתלהבותו של בן-גוריון, בשלב מאוחר יותר, מגרמניה, ששיאה היתה ההזמנה הרשמית של אחד מהפוליטיקאים הגרמנים הריאקציונריים ביותר, פרנץ יוזף שטראוס, וביקורו הממשי בארץ.
ארגונים "שמאליים" כמו מק"י ו"הפעולה השמית" פירשו ומפרשים את תוצאות חילופי המשמרות בהנהגת המדינה, את החלפת בן-גוריון-פרס על ידי אשכול-אבן, כשינוי יסודי במדיניות החוץ הישראלית. באמת יש שינוי, אבל לא יסודי ולא מהותי. אשכול ואבן אינם תומכי הקונספציה של הכוונה מודגשת של מדיניות החוץ הישראלית אל אירופה המערבית. הם נמלכים בראש ובראשונה על ידי רצונה ומעשיה של ארצות הברית. וארצות הברית מתערבת היום בתור שוטר ברברי בכל פינות העולם, בהן לוחמי הקידמה הלאומית והסוציאלית מרימים את ראשיהם. לפי הקו הזה מתנהגים אשכול ואבן.
בנאומו בכנסת, בזמן הוויכוח על תקציב משרד החוץ, הופיע אבא אבן בכיוון הזה באופן קיצוני. הוא אמר: "המסע המצרי הכושל בתימן, גיבושי כוח חדשים בחצי האי הערבי ועמידה נמרצת של כל מדינות ערב האחרות נגד השתלטות קהיר עליהן – כל אלה מעידים על מגמה היסטורית המובילה את המזרח התיכון לקראת מבנה מגוון, פלורליסטי, בלתי משועבד למתכונת אחידה כלשהי. במזרח התיכון, בו יכולות מדינות ערביות לחיות כל אחת תחת דגלה העצמאי, יש סיכוי גדול יותר לדו-קיום ישראלי-ערבי מאשר במזרח התיכון הכפוף מאונס לשליטה הגמוניסטית של קהיר, ורק המזרח התיכון שכל מדינותיו שוכנות בשלום זו עם זו יכול להיות חופשי מהתערבות מתמדת של גורמים חיצוניים".
לצערנו מתלהב רוב האוכלוסיה היהודית בישראל לשמיעת מילים יפות כגון: "סיכוי גדול יותר לדו-קיום ישראלי-ערבי", או "מזרח תיכון שכל מדינותיו שוכנות בשלום זו עם זו" וכו'. לאמיתו של דבר המילים הללו הן דברי מליצה ריקים, שמטרתן זריית חול בעיני הבריות. אנו לא באים כאן להעריך את המדיניות של הארצות הערביות והיחסים ביניהן, זהו פרק בשביל עצמו. אנו נוגעים בנושא זה רק במידה שהוא נוגע במדיניות הישראלית ובדבריו של אבא אבן.
אבא אבן רואה ב"גיבושי כוח חדשים בחצי האי הערבי" הצלת האיזור בו אנו חיים, ולכל הפחות פתרון חלקי לבעיות ארצנו באיזור זה. מי הם "הכוחות החדשים" ששר החוץ מהלל אותם?
בראש הכוחות הללו עומד המלך פייסל מסעודיה, נציג אחד המשטרים המפגרים ביותר על כדור הארץ, ובממלכתו קיימים עוד עבדים ומסחר-עבדים. אבל ארצו עשירה באוצרות נפט, השייכים לאמריקאים. המשטר של פייסל מוכרח להתגונן נגד כל קידמה ונגד כל שינוי חברתי, לשם הבטחת שלטונו וחלקו ברווחי חברת הנפט "ערמקו" ובדיוק זה מתאים מאוד למדיניות האמריקאית המכוונת נגד כל אפשרות של חרות סוציאלית ולאומית במזרח התיכון. זה נכון גם כלפי כל היצורים ה"מדינתיים" הזעירים בדרום ערב ובמפרץ הפרסי. וגם אלה שייכים ל"כוחות החדשים" שהשר אבא אבן רוצה לסמוך עליהם. פיגורם ואיבתם לכל התפתחות חברתית ותרבותית, ועושרם העצום באוצרות הנפט, עומדים תחת חסותם של האימפריאליסטים האמריקאיים והבריטיים.
כל הפסולת הזו, כל המפלצות האלו, מהוות עבור המדיניות של ישראל במזרח התיכון "גיבוש כוח חדש" חיובי. לזה מוסיף השר את שמחתו על "המסע המצרי הכושל בתימן". הוא לא רוצה לראות שמצרים תומכת כאן בצד המתקדם, הוא עוצם את עיניו בפני העובדה שתימן נמצאת במאבק על חיים ומוות בין הברבריות הקיצונית של האימאם בדר והמלך פייסל מצד אחד, לבין כוחות שרצונם הוא להתגבר על המצב המפגר והכושל של ארצם האומללה.
באור זה נראות המילים של אבא אבן – "במזרח התיכון, בו יכולות מדינות ערביות לחיות כל אחת תחת דגלה העצמאי" – אחרת לגמרי מאשר געגועים לעצמאות. כאן רואים באופן בולט את רצון המדיניות הישראלית לשמור על הפיגור בארצות ערב בהתאם לאינטרסים האנגלו-אמריקאיים שם. ובאור זה רואים את הגיחוך ברוגז ובמחאה מצד הציונים ה"שמאליים" נגד הטענה שישראל היא קרש קפיצה של האימפריאליזם במזרח התיכון.
בסיכום אפשר לקבוע: באמת קיימים גוונים שונים במדיניות הבין-לאומית של ממשלת בן-גוריון וממשלת אשכול. אבל שתיהן מכוונות את דרכן באופן מהותי על הריאקציה באיזור ועל מדיניותה התוקפנית של ארצות הברית בעולם. שתיהן משמיצות באופן שווה את כוחות הקידמה בעולם הערבי.
מדיניות שלום ישראלית יכולה ומוכרחה להתבסס אך ורק על מדיניות הרצון והמעש הבלתי-פוסק של שילוב עם הכוחות המסתערים לשינוי פני החברה הערבית, המתפתחת כעת בראש ובראשונה במצרים ובסוריה.