לקחי התבוסה באינדונזיה – א. מאנדל (ארנסט מאנדל)

מאת א. מנדל (ארנסט מאנדל), תורגם מ-"לה-גוש", בריסל.

תנועת הפועלים הבינלאומית, והמהפכה הקולוניאלית, סבלו תבוסה נוראה באינדונסיה. מאז אוקטובר 1965, אלפי פעילים שהשתייכו למפלגה הקומוניסטית וקבוצות שמאליות אחרות, נרצחו במסע טרור "לבן". על הטבח המקיף הזה כמעט ולא הגיבה עיתונות המערב, אותה עיתונות "הומניסטית" ורגישה כאשר היא באה להגן על "קדושת האנוש", כאשר המהפכה המנצחת מחסלת קצבים שביצעו פשעים בלתי נסבלים, כפי שהיה בזמן ניצחון המהפכה הקובנית בשנת 1959.

קורבנות לאין ספור נפלו בגל הטרור ששטף את אינדונסיה. סוקרנו עצמו הודה רשמית ב-87,000 קורבנות, ומקורות מסוימים אחרים אפילו קבעו את המספר ל-150,000 עד 200 אלפים הרוגים מבין הפועלים והלוחמים.

הדו"ח של הכתב המיוחד של ה"פרנקפורטר אלגמיינה צייטונג" מספר על גופות מוטלות לאורך הדרכים, מעורמות בבורות, על כפרים שרופים למחצה, כאשר איכרים אינם מעיזים לעזוב את שרידי בקתותיהם השרופות.

נוסף להרג נמסר על 250 אלף אוהדי השמאל הקיצוני שהושלכו לכלא.

מאה אלף משפחות באבל, מאות אלפי משפחות שנידונו לחוסר תקווה. זו התוצאה של גל "הטרור הלבן" ששטף את הארכיפלג האינדונסי מאז ה-1 באוקטובר 1965. מול טבח ודיכוי כזה, חובתו הראשונה של כל סוציאליסט, של כל בן אנוש בעל רגש הומני – היא למחות בכל כוחו נגד הרצח הקולקטיבי הנעשה באינדונסיה בקומוניסטים ובאנשי שמאל אחרים.

תגובתנו לנוכח הטרור המפחיד ונטול הרסן, השלוח כנגד תושבי אינדונסיה, אינה יכולה להיות מוגבלת לגינוי אלה האחראים לטבח ובדרישה שישוחררו האסירים ויקבלו הרוצחים את העונש המגיע להם. מוטל עלינו ללמוד את לקח התבוסה המחרידה שספגה תנועת הפועלים הבינלאומית באינדונסיה.

השאלה הראשונה אותה יש לבחון היא, כיצד מפלגה קומוניסטית בת 3 מיליון חברים ויותר מ-10 מיליון אוהדים מאורגנים בכל הסוגים של "ארגונים המוניים" (ארגוני נוער, נשים, איכרים) וכמו כן איגודים מקצועיים מונהגים בידי המפלגה הקומוניסטית האינדונזית, יכולה להיות מובסת בן לילה בידי מתנגד אשר ודאי נפל מהם במספרו.

התשובה כרוכה בעיקר בשתי נקודות: האויב הריאקציוני היה מסוגל להפתיע, כלומר, ההמונים לא היו מוכנים להתנגשות הבלתי נמנעת עם הצבא הריאקציוני.

היוזמה הושארה בידי האויב הריאקציוני. הנהגת המפלגה הקומוניסטית האינדונזית (מק"א) לא ידעה להשתמש בהמוני הארגונים ההמוניים, במשך השנים האחרונות, כדי לארגן אופנסיבה שיטתית במטרה לכבוש עמדות כוח בידי מעמד העובדים והאיכרים העניים. ביסודה של טקטיקה מוטעית זו מונחת אי ההבנה של התנאים לניצחון במהפכה קולוניאלית ושל טבע המדינה שהתפתחה בארצות הקולוניאליות, אשר זכו בעצמאות פוליטית אך עדיין לא השתחררו מניצול.

הארצות אשר קודם היו מושבות ואשר אך זה זכו בעצמאות פוליטית, הינן מוצר של התפתחות היסטורית מיוחדת. בעוד שתעשייה מודרנית ופרולטריון מודרני קיימים, התנאים הקלאסיים ההיסטוריים של המהפכה הבורגנית-לאומית (לדוגמא, המהפכה בארצות השפלה במאה ה-16, המהפכה האנגלית במאה ה-17, המהפכות האמריקאית והצרפתית במאה ה-18) לא התקיימו. אין אחדות לאומית אמיתית, אלא רק ברית של גלילות אם לא שבטים, בעלי השפעה חזקה. האדמה אינה שייכת לאיכרים, אלא נמצאת פחות או יותר בידי מספר חברות מטעים זרות, ובידי בעלי קרקע קפיטליסטים או חצי פיאודליים מקומיים. חלק ניכר של אוכלוסיית הכפר סובל מאבטלה שלמה או חלקית, כך שאין שוק מקומי המאפשר הגשמת תיעוש אקסטנסיבי. הציר של כלכלת הארץ הינו יצוא של מספר חומרי גלם או מוצרים חקלאיים לשוק העולמי; הכרוך בהעברה ניכרת של ערך (ניצול יתר ניכר) מהארץ, לטובת הארצות התעשייתיות.

אך בארצות תת-מפותחות אלה, האדון האמיתי הינו אימפריאליזם נוכרי וסוכניו המקומיים. אין מעמד בורגני "לאומי" המסוגל להנהיג מאבק תקיף לניצחון על האימפריאליזם, להוספת עצמאות כלכלית על עצמאות פוליטית, להבטיח גידול כלכלי אמיתי וליצור תעסוקה מלאה. חולשתם המספרית והכלכלית של מעמדות בעלי רכוש מקומיים, וקשריהם ההדוקים לרכוש קרקעי, הופך אותם לבלתי מסוגלים לבצע מהפכה אגררית. וללא מהפכה אגררית לא ייתכן תיעוש.

ללא יוצא מהכלל, הניסיון של מחצית המאה מביא למסקנות הבאות: או שתנועות השחרור של הארצות האקס-קולוניאליות נישאות תחת הנהגה של מעמדות רכושניים מקומיים, או של קבוצות בורגנים זעירים, שאינן מסוגלות ליהנות מהכלכלה הקפיטליסטית – ובמקרה זה המשימות היסודיות של המהפכה הקולוניאלית, ומעל לכל המהפכה האגררית, נותרות בלתי פתורות והארץ נידונה לדריכה מתמדת במקום, בדלות ומשבר סוציאלי מתמיד – או שתנועת השחרור נכבשת בידי מעמד העובדים בשיתוף עם האיכרים העניים והמהפכה נמשכת עד להבסת האימפריאליזם והמעמדות הרכושניים המקומיים, הרפורמה האגררית מבוצעת בשלמות – ובמקרה זה על המדינה הבורגנית להיות מוחלפת בידי מדינה המבוססת על המעמדות העמלים, המתחילה בבניית כלכלה סוציאליסטית.

בכל מקום בו הנהגת המהפכה נשארה בידי "חזיתות לאומיות" מונהגות למעשה בידי הבורגנות ה"לאומית" או בידי קבוצות זעיר-בורגניות, לא בוצעה מהפכה אגררית קיצונית. המדינה נותרה ביסודו של דבר מדינה בורגנית והריאקציה בסופו של דבר היתה מסוגלת לשבור את החזית בכל רגע, ולהפעיל דיכוי אכזרי כנגד העובדים. בכל מקום בו בוצעה המהפכה בהנהגה פרולטרית, המבססת את עצמה על האיכרות הענייה, הוכח כי הכרחי להרוס את מתקן [מנגנון] המדינה הבורגנית, ליצור מדינה חדשה לחלוטין ולו רק בכדי לבצע רפורמה אגררית קיצונית אמיתית (סין, וייטנאם, קובה). מנהיגי ה-מק"א לא למדו לקחים אלה של ההיסטוריה, בהיותם מושפעים עמוקות מהשגיאות "הפוטשיסטיות" ו"ההרפתקניות" שבוצעו בידי קודמיהם – מנהיגי ה-מק"א של תקופת 1948. הם שאפו בכל מחיר "להידבק" לקבוצת סוקרנו המייצגת את הבורגנות הלאומית. כתוצאה מכך הם הלכו בעקבות המדיניות של "חזית לאומית מאוחדת". הם קיבלו את הדיכוי החלקי של חירויות דמוקרטיות של סוקרנו בתחילת שנות ה-60. הם הצטרפו ל"נאזאקום" (חזית לאומית המורכבת מלאומני סוקרנו, קבוצות מוסלמיות, יצירה ריאקציונית שהיתה חיל חלוץ של הטרור האנטי קומוניסטי מאז אוקטובר 1965). הם הצטרפו לקואליציה ממשלתית שכללה את ההנהגה האולטרה ריאקציונית של הצבא.

הקו הפוליטי שלהם במשך חמש השנים האחרונות היה הגנה על נוסח זה של חזית לאומית, ולא תעמולה למען ממשלת פועלים ואיכרים. עמדתם לא היתה לכבוש כוח בידי ההמונים כי אם כיבוש איטי של המדינה "מבפנים". מדיניות זו התבססה על איפיון מוטעה של מתקן [מנגנון] המדינה, איפיון שנוסח בידי ד"נ איידית, ראש ה-מק"א, כדלקמן:

"בהווה, כוחה של המדינה ברפובליקה של אינדונסיה מכיל שני קצוות נוגדים, האחד של העם (למען העם), והשני מייצג את האינטרסים של אויבי העם (האופוזיציה של העם). הצד התומך בעם נעשה חזק יותר מדי יום ביומו. ממשלת הרפובליקה של אינדונסיה אפילו אימצה לעצמה אמות מידה מהפכניות אנטי-אימפריאליסטיות" (ד"נ איידית, "המהפכה האינדונסית והמשימות המיידיות של המפלגה הקומוניסטית האינדונסית").

עבור מרקסיסט, כל מתקן [מנגנון] מדינה, אין זה משנה מהם קצותיו הנוגדים, תמיד משרת את האינטרסים היסודיים של מעמד אחד המושל באחרים. את איזה מעמד שירתה המדינה האינדונסית והצבא האינדונסי? מאורעות אוקטובר 1965 אינם מותירים ספק באשר לתשובה לשאלה זו: האינטרסים של זו המכונה בורגנות "לאומית".

כמובן, ישנן סתירות בין הבורגנות ה"לאומית", והאיכרים והאימפריאליזם. תנועת הפועלים אינה אדישה לקונפליקטים הנובעים מכך. היא קשורה בקשר הדוק במאבק האנטי-אימפריאליסטי. היה זה נכון מצד ה-מק"א לתמוך תחילה במאבק העם האינדונסי נגד האימפריאליזם ההולנדי ואחר כך נגד מאלזיה גדולה יותר. אך מוטעה להסיק ממאבקים אלה שיש לקיים חזית מאוחדת מתמדת עם הבורגנות, הכרוכה בהשתעבדות להנהגה הבורגנית של סוקרנו, ובהימנעות מלבקרה. היה זה מוטעה להימנע במשך שנים מכל מאבק למען דרישות ההמון של אינדונסיה במישורים הכלכליים והחברתיים מבית, ולשעבדן ביודעין לשליטת "החזית הלאומית" עם אלה האחראים לדלות ההמונים.

עובדה היא, כי המצב הכלכלי הולך מדחי אל דחי, כי בתעשייה אמצעי הייצור מנוצלים רק ב-30% מכושרם, כי קרנות ציבוריות מבוזבזות לרכישת "יוקרה", כי הצבא מנהל את הרכוש הזר כרצונו (זאת אומרת, בדרך כלל כשלל), כי הרפורמה האגררית היא על הנייר בלבד, כי האינפלציה דוהרת, כי היבולים מצטמצמים יותר ויותר. עם קו נכון יכולה היתה ה-מק"א לעורר את מאבק ההמון, על בסיס תביעותיו הצודקות המיידיות, במטרה להנהיגו לכבוש כוח. הפוליטיקה של "חזית לאומית" הותירה את היוזמה בידי האויב, עד שהיה מאוחר מדי.

ללא ספק, נקודות המבט המוטעות של מנהיגי ה-מק"א, השראתן במידה רבה מקורה בתיאוריות שפותחו על ידי ההנהגה הסובייטית מאז זמן סטאלין ועד חרושצ'וב. כל מושגיהם בדבר מוסד-המדינה האינדונסי, החזית הלאומית, הצורך ב"אחדות", מועתקים מן התוכנית של המפלגה הקומוניסטית של ברית המועצות עם התזות שלה בדבר "המדינה הלאומית הדמוקרטית". אפילו לאחר תפיסת השלטון על ידי הגנרלים הריאקציוניים המשיכו המפלגות הקומוניסטיות הפרו-סובייטיות להריע לסוקרנו ולסנגר על כינון מחדש של "נאזאקום" והאחדות הלאומית. הם האשימו את מנהיגי ה-מק"א ב"שגיאות שמאלניות" בעוד שאשמתם האמיתית היתה שגיאות ימניות אופורטוניסטיות.

מכל מקום, בעלת משמעות היא העובדה ש-מק"א, עם הקו האופורטוניסטי שלה, המבוסס על שיתוף פעולה עם הבורגנות "הלאומית", לא היתה חלק מן המחנה הסובייטי אלא מן המחנה הסיני. אך המנהיגים הקומוניסטיים הסינים כיסו על כל שגיאותיהם על ידי אי מתיחת ביקורת פומבית עליהם. על ידי כך מתחלקים מנהיגי סין עם מנהיגי ברית המועצות באחריות לאשר קרה.

במספר רב של מאמרים המוקדשים להיסטוריה של המהפכה הסינית של 1925/7, במספר רב של ביקורות על ה"רוויזיוניזם-החרושצ'ובי", גינו מנהיגי סין בחומרה את התזה לפיה אפשרית בזמננו מדינה שאינה לא בורגנית ולא סוציאליסטית. הם גינו בחומרה את המושג של חזית, עם חיבור האשליה שבורגנות זו מסוגלת להנהיג מאבק עקבי נגד האימפריאליזם. אבל על אף שמנהיגי מק"א היו אשמים בכל השגיאות הגורליות האלה, מנהיגי המפלגה הקומוניסטית הסינית עברו על כך בשתיקה.

מהיכן גישה חסרת עקרונות זו בניגוד בוטה לדעותיהם שלהם?

בראש ובראשונה, בגלל המאבק בתוך התנועה הקומוניסטית העולמית. מנהיגי סין – בחפצם לאגד סביבם מקסימום של תומכים, נוקטים בשיטה של הימנעות מלבקר את מי שנמנע מלבקר אותם. אין לקבל "עיקרון" כזה כאשר בעיות חיוניות של תנועת הפועלים קשורות בחייהם ובמותם של מיליונים.

שנית, ממשלת סין – כמו זאת של ברית המועצות – השתדלה לקבל את תמיכת סוקרנו לצעדיה הדיפלומטיים, בהשתמשה ב"עיקרון" של סטאלין, לפיו על התנועה הקומוניסטית להתאים עצמה לחלוטין לתמרוניה הדיפלומטיים של זו המכונה מדינה סוציאליסטית, "עיקרון" שמשמעותו שואה לתנועות הפועלים והמהווה ניגוד לשיטות שננקטו בזמן לנין.

כשרוסיה הסובייטית חתמה על אמנות עם האימפריאליזם הגרמני – בברסט-ליטובסק ב-1918, וברפאלו ב-1932 – הקומוניסטים הגרמנים לא הסיקו מכך, בימים ההם, ששומה עליהם להקל את לחץ המאבק נגד אותה בורגנות. מנהיגי סין מחקים את סטאלין במובן זה. הקומוניסטים האינדונסים שילמו על כך ביוקר.

כמובן שהמאבק באינדונסיה לא תם. חלק מהקאדר הקומוניסטי ירד למחתרת. התמרמרותם של ההמונים הרעבים גוברת מיום ליום; בטנם הריקה של הפועלים והאיכרים אינה מתמלאת מרציחות. ההתקוממות כנגד המשטר המושחת תתרחב. תור העם יגיע שנית. מאות אלפי ההרוגים לא יחיו מחדש, ומדיניות נכונה יכולה היתה למנוע אבידות כבדות אלה ותבוסה קשה זו.