"כוח חדש" סניף חיפה קיים שיחה על מדינה, חוק ודמוקרטיה. המרצה – עורך הדין אמנון זכרוני – אמנם ציין שההשקפה המרכסיסטית היא המדעית, אבל – לפי דעתו – רק במשטרים של העבר מהווה המדינה, על כל מוסדותיה וחוקיה, כלי השתלטות המיעוט על הרוב. אך המדינה המודרנית מייצגת את אינטרס כל האזרחים (?!). כל מה שנחוץ כדי שמדינה תהיה דמוקרטית הוא – חוקה.

מעשה בשבט קניבלי, בו שלטו החוק והסדר: ראש השבט היה מקבל את הלב, סגנו את הכבד וכו'. ומה היה בשבט אחר? – שם היתה הפקרות וכל אחד לקח מה שרצה: האיש בסיר היה אומלל מאוד.

אם במשל שלנו הופיע בכל זאת משטר של ניצול מיעוט (איש אחד בסיר) על ידי רוב (שבט שלם), נראה שבנמשל (אצלנו) המצב הפוך.

לפני כמה שנים, פועלי טכסטיל בנצרת הקיפו את המפעל, כי בעליו, ג'ימי לוי, לא שילם לפועלים את משכורתם מפני שהוא סגר את המפעל. מה היה קורה, במקרה זה, לולא היו בישראל חוק ומשטרה? לפי ה"תיאוריה" המקובלת (בה דוגל גם זכרוני!) היתה "מלחמת הכל בכל". לא מובן לנו מדוע היו צריכים פועלי מפעל הטכסטיל הנזכר להילחם ביניהם (לולא המשטרה)! כשהכסף נמצא – אצל ג'ימי לוי. לפי דעתנו, פועלי המפעל (הרוב) היו מצליחים מיד ובקלות להכריח אותו לשלם להם את המגיע: לשם כך – הם לא היו זקוקים לא לחוקים ולא למשטרה – להם היה זקוק דווקא ג'ימי לוי (המיעוט). ואומנם, כשהפועלים הקיפו את המפעל – קפצה המשטרה וחילצה את המעביד.

יהיו אשר יטענו שבמשפט ייעשה "צדק" ללא הבדל מעמד. יהיה מיותר להיכנס לוויכוח על כך, אך נזכיר שלפועלים ברוב המקרים אין לא הכסף הדרוש למשפטים, לא הפנאי ולא הניסיון, בו בזמן שלמעבידים יש עורכי דין, המנהלים באופן קבוע את ענייניהם ומתמחים בבעיות הנוגעות לעסקיהם.

"עד שתגווע לאלוהים – יאכלו אותך הקדושים", אומר פתגם נוצרי. עד לבית המשפט, פועלת המשטרה תמיד לצד המעביד! עוד לא קרה באף מדינה "דמוקרטית" שהמשטרה תתנפל על מעביד על שהוא עשה עוול לפועל; וברוב המקרים, עשיית עוול לפועל איננה נגד החוק...

נחזור על דברי אחד המשתתפים בוויכוח, אשר ציין שחוקים (וחוקות) "דמוקרטיים" מבטיחים את זכות העובד לבקש עבודה, להירשם בלשכה. אין חוק המפריע למעביד לפטר מהעבודה פועלים רבים, ואין שום חוק הדורש ממנו לנמק את מעשיו. לפי החוק הוא בעל המפעל ורשאי לנהוג כאוות נפשו – גם אם הוא עושה זאת בגלל אינטרס פרטי שלו, תוך גרימת נזק לרבים. הגוף היחידי אשר מרסן אותו קצת הוא ציבור הפועלים עצמו, במידה והוא מאורגן די הצורך.

העקרון הבסיסי, ה"אקסיומה" של כל חוקה, תהיה זאת חוקה כתובה או אפילו חוקה לא כתובה, הוא השמירה על הרכוש הפרטי. על זה שומרים הן במשטר "דמוקרטי" והם משטר "טוטליטרי". אכן זו היא שמירה על האינטרס של קבוצה קטנה על חשבון האוכלוסיה כולה!

מר זכרוני סבור אחרת. לפי דעתו "אקסיומה" היא זכותו של העם לייפות את כוח הכנסת לחוקק חוקים. נזכיר, שאקסיומה מתמטית מקובלת על אנשי המדע – לא בגלל קדושתה, אלא מפני שהם מסכימים לקבלה!... והנה היו גם מתמטיקאים כאלה אשר ערערו על אקסיומות מסוימות וסירבו לקבלן. למזלם, לאינקוויזיציה כבר אין שלטון בעולמנו, והם לא נשרפו חיים. אך בפוליטיקה – לא כמו במתמטיקה – שאלת זכותו של מישהו להחליט ולבצע, או הערעור על זכות זאת – נקבע על ידי כריתת ראשים.

זכותו של העם לגבי החוקה והכנסת היא אשליה. יצירת אשליות מחלישה את הכוח הציבורי. ואין כוח אחר המבטיח דמוקרטיה – אלא רק כוח ציבורי הפועל מלמטה.