ביקורו של אדנאור, הקאנצלר של מערב גרמניה לשעבר, עורר גל של הפגנות בכמה מקומות בהם ביקר בארץ.
אף אני באתי להפגנה אחת שנערכה בתל אביב, אולם משהו העיק על מצפוני. מהו הדבר אשר העיק?
המדינה שאנו חיים בה שורצת צביעות בנושא הגרמני, עד בלי די. הרוב המכריע של שכבות העם קיבלו בסיפוק את השילומים שקיבלה המדינה, בתור יורשתם של מיליוני טבוחי הנאציזם; שעה שה"עוזים" נשלחו אל מערב גרמניה כדי להוות, בידם של חיילי הוורמאכט, נשק להכשרתם בעיני העולם – רק קומץ קם להפגין נגד; התאחדות עולי רומניה היתה עסוקה אז בארגון עצרות מחאה על כי יהודים יוצאי רומניה לא קיבלו פיצוי מממשלת גרמניה.
היום גרמניה המערבית אינה זקוקה עוד לרהביליטציה. המצפון האנושי חדל מלהוות גורם חשוב בדיפלומטיה הבינלאומית, סביב שאלת גרמניה. המדיניות העולמית אינה רואה שוב בגרמניה המערבית מדינה מיוחדת במינה. גרמניה זו, שבה הצפע הפאשיסטי החל שוב מרים ראש, שמנגנון המדינה שלה שורץ אין סוף נאצים לשעבר, ניאו נאצים בהווה – גרמניה זו הצליחה לחזור למשפחת המדינות, לא בלי עזרתה של מדינת ישראל. כאשר עזרה זו היתה חיונית מאוד, לפני 20-15 שנה, שילמו עבורה ביוקר, יחסית; כאשר ההכשר כבר הושג, ממילא קטן המחיר המשולם בעבור ה"לא ייחרץ". זה ולא אחר הוא פשר הסיוע הגרמני שמקבלת ישראל מגרמניה המערבית, לשנת 1966.
ועוד דבר מה, כל כמה שיישמע הדבר מוזר בעיני רבים – ישראל וגרמניה המערבית שייכות למחנה בינלאומי אחד, למחנה המערבי, המונהג על ידי ארצות הברית. רק על רקע זה ניתן להבין את התיאוריה של בן-גוריון, בשעתו, ביחס לכך שהמדיניות הישראלית צריכה לפעול עם האויב של אתמול (קרי: גרמניה המערבית) נגד האויב של היום (קרי: נאצר).
מכל הדברים הללו מסקנתי היא שאת חוד ההפגנות צריך היה להפנות נגד הממשלה וחבורת המלווים חסרת האופי ורוויית החנופה של אדנאור.
מארחי אדנאור הם שהחליפו בשוק את מצוות הנרצחים בתקבולים מערב גרמניים; הם יצרו מצב מביך, בו כל הפגנה אנטי נאצית בישראל נעשית למעשה של כפיות טובה מבחינת העיקרון המסחרי.
רק סוג אחד של אנשים רשאי לצאת בגלוי נגד מדיניות הממשלה בנושא הגרמני. אלה שנקטו עמדה עקבית בהתנגדות לעסקות השילומים, עסקות הנשק והסדרי "ולדורף אסטוריה", או אלה המותחים על עצמם ביקורת עצמית על עמדתם הבלתי נכונה בעבר. כל האחרים, יסלחו במחילה, אם אגדירם כצבועים או כמבולבלים.
כמה מלים ביחס למעשי החנופה המשפילים שנעשו בישראל תוך כדי הביקור. התוכניות ברדיו והמאמרים ברוב העיתונים הציגו את האורח כחסיד אומות העולם, אנטי נאצי מושבע משבעת ימי בראשית וגו'. כל זה הוא שקר גס. אמנם נכון כי אדנאור לא היה קצין ס"ס, אך לא היה גם בין מתנגדיו. אף פעם בתולדותיו, כפי שניתן לדעת, לא היה אדנאור אנטי נאצי, גם לא בעצם היום הזה.
המבחן לאנטי נאציזם בימינו אינו מסתכם בכמה אמירות של גנאי ביחס להיטלר (הרי הוא מת). המבחן הוא ביחס לתופעות ניאו נאציות בהווה של גרמניה. מאז קומה, עד לפני כשנה, היה אדנאור הקאנצלר של המדינה.
האם בימיו נערך טיהור המנגנון הממלכתי (משפט, משטרה, אדמיניסטרציה) מיסודות נאציים?
האם רק מקרה הוא שמזכיר המדינה שלו היה גלובקה, הידוע לשמצה מהשתתפותו בחיבור חוקי נירנברג?
האם יצא אדנאור להילחם בהתיישנות פשעי הנאצים? אדנאור לא היה קברניט של מדינה גרמנית חדשה, אחרת – אלא של וריאציה פחות פראית של אותה שיטה ישנה.
הפראות הנאצית בגרמניה המערבית לא דוכאה בחריפות יתרה בימי אדנאור וגם לא עתה. בשם הדמוקרטיה המערבית התירו את פעילותם של הארגונים הניאו נאציים, אך אסרו את המפלגה הקומוניסטית הגרמנית.
אנשים הלוחמים אקטיבית נגד תופעות הניאו נאציזם, נמצאים בגרמניה במצב של דפנסיבה בזירה המדינית ונתונים לרדיפה טורדנית של השלטון.
עם כל זאת, גרמניה המערבית היא תולדה חוקית לחלוטין במשפחת המדינות הקפיטליסטיות המונהגות על ידי ארצות הברית. למרבה הצער, מדינת ישראל חברה אף היא באותה משפחה.
ומלה אחת לד"ר אופיר מ"יד ושם". האם לא מצאת מובאות יותר הולמות לביקורו של אדנאור במוסד מאשר אלה מ-1927, בהן מובאת הערכתו החיובית לסניף התנועה הציונית בקלן? האם לא הרגשת, ד"ר אופיר, הרגשת גועל נפש כתוצאה מהתרפסות זו?
לכן העיק עלי מצפוני.