ברשימה תחת הכותרת "שקיעה ונפילה" ("אתגר" מס' 126, 6.1.66) מציג מר בועז עברון את השאלה: מה גרם לשקיעת האימפריאליזם האירופי בתקופתנו. בעל הרשימה מעלה כמה סברות בעניין זה – ודוחה את כולן. לבסוף מגיע הוא למסקנה זו, "שהיא אולי התהליך המרכזי של המאה שלנו".
אין ספק שלשאלה אשר העלה מר עברון נודעת חשיבות מרובה – לא תיאורטית בלבד, אלא מעשית ביותר – ומתן תשובה נכונה עליה הוא תנאי קודם לכל פעולה מדינית הרוצה להתבסס לא על רגשות נאצלים בלבד, אלא על הבנה מדויקת של זמננו.
לפני שניגשים לניתוח הבעיה, חשוב לקבוע ש"התמוטטות השיטה הקולוניאלית" הפכה להיות עובדה רק במובן חלקי ומוגבל למדי. אמת: מאז מלחמת העולם השנייה זכו בעצמאות רוב רובן של הארצות שהיו קודם לכן תחת שלטון קולוניאלי ישיר. אך רק מיעוט קטן מהן חרגו בכך מן השיטה האימפריאליסטית ופרקו את עול הניצול הכלכלי והשלטון הפוליטי העקיף של המדינות הקפיטליסטיות המפותחות (ונוסיף כאן בסוגריים: מיעוט זה זהה למעשה – ולא במקרה! – עם אותן מדינות בהן נצטרפה לשחרור הלאומי גם מהפכה חברתית סוציאליסטית). המדינות החדשות מוסיפות להיות קורבן לניצול כלכלי כפול: ראשית, כפי שמר עברון עצמו אומר באופן קולע, "העליונות התעשייתית העצומה של אירופה והפער הענקי והמתרחב בין מחירי מוצרים תעשייתיים מוגמרים לבין מחירי חומרי גלם ותוצרת חקלאית יוצרים מצב שבו היחסים המסחריים עצמם מהווים ניצול של האזורים הקולוניאליים לשעבר, בלי שום צורך בהחזקה פוליטית". נוסף לכך ממשיכות מדינות המערב לשלוט שליטה ישירה על חלק עצום מאוצרות הטבע והמפעלים הכלכליים בארצות ה"מתפתחות".
אחיזת חנק כלכלית כפולה זו מלווה – בדרך הטבע – ב"השפעה" מדינית מכרעת. שליטיהן של רבות מהמדינות ה"עצמאיות" ממונים למעשה על ידי מעצמה זו או אחרת, ושלטונם נמשך רק כל עוד רצוי הדבר לאותה מעצמה. בשעת הצורך אפשר להחליף את השליט-הבובה בשליט-בובה אחר, באמצעות הפיכה צבאית. קיים אפילו אירגון חתרני עצום שאחד מתפקידיו הראשיים הוא סידור אירועים מסוג זה ו"סוכנות הביון המרכזית" שמו.
למערכת זו של ניצול ושליטה קוראים בשם "ניאו-קולוניאליזם"; אבל הקידומת "ניאו" היא בעצם מטעה במקצת: צורה זו של שלטון קולוניאלי היתה מקובלת זה מכבר. כך שלטה – ושולטת עד היום – ארצות הברית על אמריקה הלטינית; כך ניצלה בריטניה את עיראק ומצרים. החידוש העיקרי מאז מלחמת העולם השנייה הוא, שהקולוניות שבאסיה ובאפריקה הועברו ברובן לסטטוס שהיה קודם לכן נחלתן של פנמה, ונצואלה, ברזיל וכיו"ב.
הצורה שהגיעה בימינו לכלל התפוררות היא האימפריה בנוסח הישן מאוד של בריטניה, צרפת, הולנד, פורטוגל וספרד. חשוב להבדיל בין אימפריאליזם ישן נושן זה, שראשיתו לפני מאות שנים, לבין האימפריאליזם המודרני, "השלב העליון של הקפיטליזם", שהוא יציר סוף המאה ה-19 ותחילת המאה שלנו. אלה שתי תופעות שונות ונבדלות. ארצות הברית היא מעצמה אימפריאליסטית במובן המודרני – ומעולם לא היתה אימפריה בנוסח הישן-נושן; והיפוכו בספרד.
נכון שכמה מדינות אירופיות – בייחוד בריטניה וצרפת – הרכיבו ו"הלבישו" את האימפריאליזם במובן המודרני על האימפריות הישנות, שכבר היו ברשותן זמן רב קודם לכן. אימפריות אלה הגיעו היום לקיצן, אבל האימפריאליזם הקפיטליסטי המודרני נשאר בתוקפו ועד עצם היום הזה הוא מהווה את המסגרת "הנורמלית" של יחסי הגומלין בין המערב המפותח לבין רוב ארצות אסיה, אפריקה ואמריקה הלאטינית.
כאן שואל מר עברון שאלה שהיא בהחלט במקומה: מדוע ויתרו ארצות אירופה על השליטה הפוליטית הישירה? הרי ברור שמבחינת המטרופולין שליטה ישירה על הקולוניות היא בטוחה יותר; ואם כי ניצול אימפריאליסטי ייתכן גם בלעדיה, ודאי שעדיף השלטון הישיר על העקיף.
התשובה העולה מיד על הדעת היא, שמאבקם הצבאי של עמי הקולוניות הוא שהכריח את המעצמות להעניק להן עצמאות. אך מר עברון דוחה תשובה זו. הוא מצביע על העובדה, שרק במקרים בודדים (מלחמת האינדונזים בשליטים ההולנדים, והמאבק האנטי צרפתי בהודו-סין היו דוגמאות בולטות – אך מבוססות) התנהל מאבק מזוין כזה "ברצינות" ו"עד הסוף". אפילו באלג'יריה לא הגיעו הדברים עד כדי תבוסה מוחצת לצרפתים, וברוב המקרים נסוגה המעצמה האימפריאליסטית ללא קרב רציני.
נימוק זה לקוי במקצת. ידוע וברור, שמטרת צד המנהל מלחמה נגד יריבו אינה דווקא להביס כליל את צבא היריב. בכלל, הניצחון הצבאי במלחמה איננו מטרה בפני עצמה. אמת פשוטה זו צריך לזכור כשדנים במלחמות קולוניאליות. כשמעצמה מנהלת מלחמה קולוניאלית, הרי שמטרתה הסופית היא לא עצם הניצחון, אלא המשכת שליטתה בקולוניה, ושליטה זו – גם היא אינה מטרה כשלעצמה, אלא משמשת אמצעי להשגת מטרה כלכלית או אסטרטגית.
אם ההחזקה בקולוניה נחוצה בעיקר מטעמי תועלת כלכלית, הרי ניצחון המטרופולין על העם הקולוניאלי המתקומם יכול להיות ניצחון פירוס. הדיכוי עלול להיות עסק יקר מאוד – וגם הוא אינו סוף פסוק, כי אחרי זמן מה תפרוץ בוודאי עוד התקוממות…
נניח שצרפת היתה "מנצחת" את הפ.ל.ן וממשיכה להחזיק באלג'יריה, מה תועלת היתה צומחת לה מזה? בריטניה הצליחה לדכא את מרד המאו-מאו. אילו היתה נשארת בקניה, היה בוודאי פורץ עוד מרד. השאלה איננה אם אפשר לדכא מרד אחרי מרד, אלא כמה הדבר היה עולה.
זו הסיבה שמלחמת הגרילה היא מכשיר כה יעיל בשטחים קולוניאליים. בשיטה זו כמעט שאי אפשר להנחיל תבוסה צבאית שלמה למעצמה השלטת, אבל אפשר ואפשר למרר את חייה ולעשות את העסק לבלתי משתלם עבורה. לבסוף תיאלץ לסגת.
בתנאים כאלה מחליטה לעתים המעצמה השלטת שמוטב לה להסתלק בעוד מועד, לפני שהמאבק יחריף יותר מדי. ככל שהנסיגה מוקדמת יותר, כך יותר קל יהיה לשמור על מירב האינטרסים הכלכליים ולהשאיר בשלטון הארץ המשתחררת שליטי בובה מ"אנשי שלומנו". מאבק צבאי ממושך לא רק עולה ביוקר, אלא עלול גם להשמיט מפיה של המטרופולין את כל הנתח כולו ולדחוף את העם המתקומם לדרכים "קיצוניות" מבחינה פוליטית.
לקח זה ברור למעצמות המערב גם מבלי שיהיה צורך לכתוב אותו כל פעם מחדש בדם ובבוץ. איזהו חכם? – הלומד מן הניסיון; וחכם שבחכמים לומד מניסיונם של אחרים. האימפריאליזם הבריטי לקה בתכונות שליליות רבות – אך הטיפשות לא נמנתה ביניהן. גם הצרפתים אינם כה טיפשים והמלחמה האלג'ירית, שהיתה בשבילם לקח מיותר לחלוטין, נכפתה עליהם על ידי המתיישבים הצרפתים באלג'יריה ועל ידי הכנופיה הצבאית שחשפה שיניה מול הממשלות החלשות והפחדניות של הרפובליקה הרביעית (מבחינתם של סגני אלופים של חטיבות הצנחנים, מטרת המלחמה היא באמת – ניצחון, ולו גם ניצחון פירוס. הללו אינם חזקים בחוכמת חשבון הרווח וההפסד).
האדונים האימפריאליסטים, שהם בביתם-שלהם אנשי עסקים בקיאים ומנוסים, העניקו איפוא "עצמאות" לקולוניות – אבל לפני זה דאגו להעלות שם מנהיגים מקומיים "מתונים" ולכבול את העבדים לשעבר בחוטי זהב של גושי שטרלינג וקומונוולתים.
מדינה ענייה ומפגרת כפורטוגל לא תוכל להמשיך ולנצל את מושבותיה ללא שלטון ישיר. ברור שברגע שמושבות אלה יקבלו "עצמאות" יחטפו מדינות מערביות חזקות ומפותחות יותר את כל היתרונות הכלכליים והמסחריים. לפורטוגזים אין איפוא דרך אלא להמשיך ולשלוט באנגולה ובמוזמביק – כל עוד הדבר אפשרי ומשתלם. פורטוגל חלשה מכדי לגלות "רוחב לב" נוסח בריטניה.
שונה הוא המצב במושבות שערכן לגבי המטרופולין הוא סטרטגי בעיקרו. על מושבה כזו מוכנים להפסיד – כי ערכה אינו מתבטא דווקא ביתרונות כלכליים ישירים. מי שסבור שאת הבריטים אחז בולמוס של מתן עצמאות, או שנתקפו בושה לשלוט בעמים אחרים – ילך נא לדרום הערבי וייווכח שעולם כמנהגו נוהג. הם אוחזים בעדן בשיניהם ובציפורניהם וכך יעשו כל עוד סבורים יהיו שיש להם צורך בבסיס הצבאי שם. האמריקאים אינם טיפשים מהצרפתים, והם מוכנים להשקיע הון תועפות במלחמת התועבה בהודו-סין רק משום שלאחיזה שלהם שם יש אופי סטרטגי עולמי, בעוד שהצרפתים היו מעוניינים רק בעושרה של המושבה. מסיבה זו מלחמת הודו-סין מסוכנת, אכזרית וממושכת יותר ממלחמות קולוניאליות רגילות.
במקרים מסוימים פעל גורם נוסף שכפה על המעצמות האירופיות לתת "עצמאות" למושבותיהן: לחץ מצד ארצות הברית. מפאת כוחה הכלכלי, הצבאי והמדיני העדיף, יש לארצות הברית יתרון יחסי בניצול ניאו-קולוניאלי. מושבה הנמצאת בשלטון ישיר של אנגליה או צרפת, סגורה כמעט לפני ההון האמריקאי. למדינה "עצמאית" יכולה ההשפעה האמריקאית לחדור ביתר קלות, אפילו אם המטרופולין הקודמת שמרה לעצמה כמה עמדות מונופוליות. לכן במקרים מסוימים מתן העצמאות לקולוניה נכפה על ידי ארצות הברית ומהווה צורה מוסווית לחלוקה מחדש של עמדות והשפעה לטובת המעצמה החזקה יותר. גורם זה פעל בארץ ישראל; בכך מתבארת העובדה שהבריטים הסתלקו מכאן למרות רצונם ומבלי שהשאירו לעצמם דריסת רגל כלכלית.
ובכן, השאלה ששאל מר עברון – במקומה היא; אבל דומה שהתשובה אינה כה קשה כפי שמשתמע מדבריו.
