העוקב אחרי תיאור הנעשה בקרב האוכלוסייה הערבית בארץ בעיתוני הבוקר והערב מקבל תמונה כדלקמן:
מחד, ערים וכפרים פורחים, התפתחות מתמדת, רמת חיים העולה פי עשרת מונים על רמת חייהם של הערבים החיים מעבר לגבול. ומאידך, ערביי הארץ נהנים מ"עודף" דמוקרטיה והראיה שהם מעיזים להיות כפויי טובה למדינה שהעניקה להם מטובה ולהאזין לתעמולת הארס וההסתה של תחנת סאות-אל-ערב הקהירית וכך הם הופכים בהדרגה ללאומנים מן הסוג הגרוע ביותר. הם מצביעים ותומכים בתנועות לאומניות, קומוניסטיות וחתרניות, שעיקר מטרתן לחתור תחת יסודות המדינה ולזעזע אותה מבפנים. הם נמלטים לארצות ערב וחוזרים משם כמרגלים. בקיצור, מתקבל הרושם כאילו כל היישוב הערבי מהווה "גיס חמישי" במדינת ישראל.
זהו התיאור המסולף והמעוות המוגש בעיתונות הצהובה על ידי כל מיני "מומחים" לענייני ערבים השואבים את השראתם מן המחלקה הערבית שבמשרד ראש הממשלה, מן המחלקה הערבית שבהסתדרות, וממשרד הביטחון.
תיאורים זדוניים אלה מהווים ביטוי למורא ולפחד שנפל על העיתונות הצהובה ובעיקר על אלה העומדים מאחוריה מן השינוי המתחולל בדעת הקהל היהודית ומהתרעמותו הניכרת של מחנה הקידמה. (במערכת הבחירות האחרונה הצטרפו 14 אלף מצביעי "העולם הזה כוח חדש" למחנה הקידמה, המורכב בעיקר מאוהדי וחברי רק"ח, מק"י ומפ"ם). עובדה זו עירערה את ביטחונם של מעצבי המדיניות כלפי היישוב הערבי ולכן גויסו מיד כל עיתוני החצר להתקפת נגד. בין הלוחמים האמיצים יש לציין במיוחד את כתב "מעריב", עמנואל הראובני. כתב זה מסתובב ומרחרח בכפרים הערביים ותר אחרי לאומנות ערבית בכל מקום. הוא מתרגם שירים של משוררים ערבים ותמיד מוצא בהם ביטויי לאומנות והסתה. בין השאר הוא כותב:
"נתפסו 15 רשתות ריגול ב-7 השנים [האחרונות]" וזה מהווה עבורו את "הביטוי האקטיבי של הלאומנות בקרב האוכלוסייה הערבית (ש)קיבל צורה של בריחה לארצות האויב למטרות שונות: ריגול, פגישה עם בני משפחה, בריחה מהורים והברחה" ("מעריב" 6.1.66).
אולם, כתב זריז וחרוץ זה לא אמר נואש מכל הערבים. ישנם עדיין מספר "ערבים טובים"(?!), הקושרים את גורלם עם גורל המדינה. הוא מוצא אותם, בין השאר, בדמותו של סיף-אל-דין זועבי (ח"כ מפא"י וראש עיריית נצרת לשעבר). בחוגי ערבים "טובים" אלה "סבורים כי מקור כל הצרה נעוץ בדמוקרטיה הישראלית. הם חושבים שברחוב הערבי לא (עיכלו) את הדמוקרטיה הישראלית באופן שאצל רבים היא ביטוי של חולשה – וכשקיימת חולשה – אף [אילו] היא מדומה – אין היא גורם מרתיע. דהיינו, קיימות סיבות פסיכולוגיות וסוציולוגיות לקשיות עורפו של היישוב הערבי ולכן מוצדקים צעדי הדיכוי וההפליה בעבר כמו שהם יהיו מוצדקים בעתיד. זהו, ללא ספק, מסך עשן לפני ההסתערות המחודשת על זכויותיהם היסודיות של ערביי ישראל.
בתקופה זו של שקיעת ונפילת שלטון הכוח בעולם ושל השתחררות עמי הקולוניות מן המשעבדים הזרים, עדיין קיימים אנשים כהראובני ושולחיו שלא הסיקו את המסקנות מן המתרחש. לכן הם מרבים לדבר על "כוח והרתעה" למרות הדחתו של אלוף השיטה הזאת, דוד בן גוריון. לכן קובל הראובני על חסרונם של חוקים מתאימים שיבלמו וירסנו את הלאומנים והמסיתים. לכן הוא משבח את הקמתה של נצרת עלית, "קריה שמגמתה הראשונית ואף הבלעדית שבירת האוטונומיה הערבית באזור ובעיר זו וליצור בעיר יותר רוב יהודי". נראה שאמצעים כמו ממשל צבאי, הפקעת קרקעות, רשימות שחורות, צווי הגליה וריתוק אינם יעילים יותר לדעתו.
לסיכום, ייתכן שהראובני אינו רציני, אולם אי אפשר להאשים בכך את שולחיו, מנהיגי המשטר הציוני. מנהיגים אלה אינם מעוניינים כלל להפוך את ערביי הארץ לאזרחים טובים, כי השתלבותם והתמזגותם של האזרחים הערבים בקרב היישוב היהודי תחסל את מסך השנאה שנרקם במשך שנים על ידי מנהיגי הציונות, ואשר ישמש ומשמש קיר מגן בפני הסכנה ששמה "שלום". כי שלום פירושו מוות לציונות. מרחב שקט וגבולות שאננים יפחיתו את הדאגה ואת ההתעניינות של יהדות העולם במדינת ישראל.
רק עם ירידת כוח השפעתו של המיתוס הציוני, ורק עם חיסולו של המשטר הנוכחי, ייפסק הדיכוי של המיעוט הערבי, תיעלם השנאה ותיסלל הדרך לשלום באזור.
