סן-דומינגו [הרפובליקה הדומיניקנית] היא ארץ (חציו של אי, למעשה), בה מצליחות 14% מהמשפחות לנכס 75% מההכנסה הלאומית. 65% בקירוב מהאיכרים שבה משוללי אדמה ועובדים באחוזות הטבק והסוכר, שהגדולות שבהן, השייכות למאות ספורות של אנשים, מנכסות את מחצית הקרקע המעובדת. החברות האמריקאיות חולשות על קנה הסוכר, על הטלפון, על חברות המים והחשמל, על מתקני הנמלים, על התעבורה הימית והאווירית, על שדות הנפט, על המכרות, על יצוא ויבוא, הבנקים, על מונופול הדלק, על מפעלי העבודה הציבורית וכו'.
כידוע, אמריקה הלטינית אינה מושבתה הפרטית של ארצות הברית, והקולוניאליזם האמריקאי הוא דבר שלא נברא מעולם… מחוץ לתחומים אלה, שבשליטת החברות הצפון אמריקאיות, ערכה של הצמיחה התעשייתית מבוטל, ו-35% עד ל-40% מהאוכלוסייה שרויים באבטלה כרונית. תוצאותיו של מבנה מעין זה של המשק הלאומי ברורות: הכנסתו הממוצעת של העובד היא 0.14 דולר ליום, כאשר יוקר המחיה מגיע לשני דולר ליום; 90% של האוכלוסייה ניזונים מבננות ירוקות בלבד; 50% מהאיכרים הם נגועי שחפת ו-10% מהילדים אינם מגיעים לשנתם העשירית…
כזה היה בסיסו של שלטון טרוחילו במשך 30 שנה, עד שנרצח ב-1961. למעשה, לא הצליח להתבצע שום מעבר למשטר בורגני דמוקרטי. כאשר הנשיא חואן בוש תפס את השלטון אחרי הבחירות ב-1962, לא היה בכוחו לבצע את הרפורמות הרשומות בפרוגרמה שלו. הבורגנות הליברלית, אותה ייצג בוש, הרגישה את עצמה חלשה מול ההמונים המתעוררים מכדי להעיז לנתץ את מנגנון הדיכוי, ירושת הטרוחיליזם; וזה שמר על כל אמצעי הלחץ הדרושים כדי להניא את הדמוקרטיה הבורגנית הרופפת מלפגוע באינטרסים שלו ומלבצע את הרפורמה האגררית. הססנותו של בוש גרמה להתעצמותם של הטרוחיליסטים (בעלי הלטיפונדיות, והקצונה והכמורה הקשורות אליהן), וב-25 לספטמבר 1963 התמוטטה הדמוקרטיה הבורגנית הסן-דומינגנית בפני חייליו של הגנרל וסין אי וסין. ארצות הברית לא פצתה פה וכן לא שלחה "מארינס" לאי – ועובדות אלה די בהן כדי להעיד שהיא סמכה את ידיה על הנעשה, אף כי שבעה חודשים קודם לכן, בטקס השבעתו של חואן בוש לכהונת הנשיא, נכח נציג אמריקאי רשמי, ששמו היה לינדון ג'ונסון, בעוד שמפלגת הפ.ס.פ. (הקומוניסטית) הוסיפה להאמין בסגולות הדמוקרטיה והלגאליות. שתי מפלגות אחרות, "תנועת ה-14 ליוני" הזעיר בורגנית וה.פ.ד. "הפרו סינית" מחליטות כי הדרך היחידה שנותרה להן היא זו של המאבק המזוין, והן פותחות, בחודש נובמבר שבאותה השנה, בשש חזיתות גרילה בהרי סן-דומינגו.
אולם, כדוגמת אחיותיה בוונצואלה, קולומביה, פרו, הונדורס וכו', ההתקוממות ההררית נכשלה: הפרשה הקובנית לא התיישנה עוד באמריקה הלטינית – זהו הלקח המר, אך הנכון, של השנים האחרונות. וכך הוא גם לקחה של הפרשה הדומיניקנית: למחרת יום ההכרזה על מלחמת הגרילה, חיל האוויר, בראשותו של וסין, מרעיש אותה. חודש אחד לאחר מכן לא נותרה אף יחידת גרילה אחת בשטח, והמנהיג מנוטו חוסטו נהרג, כשנשקו בידו. שרידי הפליטים נשבו, גורשו לאחר מכן מהארץ במטוסי בואינג כשהם כפותים למושביהם. לגבי המהפכנים הצעירים היה ניסיון זה עשיר בלקחים. הזמן בו לחמו באזורי הגרילה איפשר להם להיווכח בתודעתם הדלה של האיכרים ההרריים, ש-30 שנות דיקטטורה הטילו עליהם אימה. לעומת זאת, אלה שהסתתרו בקרבת מפעלי הסוכר האמריקאיים נוכחו בתסיסה הגוברת של הפועלים, שתודעתם נעשתה יותר ויותר אנטי קפיטליסטית ואנטי אימפריאליסטית. סערת הרוחות התפשטה בין הפועלים, שביתות, כמו זו של מרכזי הסוכר "רומנו", הצריכה התערבות של חיל האוויר, אלא שהפועלים לא יצאו מנוצחים מן ההתמודדות. מנהיגי הפועלים התאספו בחשאי בחודש מרץ 1965 בתוך עיר הבירה ואיחדו את 74 האיגודים המקצועיים לחזית פועלית אחת, שתוכניתה היתה: חופש עבור האיגודים, שחרור העצורים הפוליטיים, חוקה.
ההתקוממות שמיגרה את הדיקטטורה של וסין, ב-25 לאפריל, היתה בעיקרה ניסיון מחודש של מהפכה בורגנית. אבל מפלגתו של בוש, הפ.ר.ד., והגדודים של נאמניו נאלצו הפעם להישען על התקוממות ההמונים בכדי למוטט את הרודנות. [אלה] כוננו מיליציות פועליות, וכוח המחץ שלהן הוא שניפץ את כוחותיו של וסין. אם נתחשב בחולשתה של הבורגנות הליברלית, ובכניסתם של ההמונים לזירה הפוליטית, הרי ברור כי המהפכה שהתחילה ב-25 לאפריל, דינה היה לכרוע מעבר לתחום הבורגני, ולעלות על פסים פרולטריים: הדבר היה רק תלוי בנוכחותו של אבנגרד, שיאמר ויסביר להמונים את מה שיש לעשות, שימציא את הסיסמאות הנכונות, ההולמות כל מומנט חדש בהתפתחות המהפכה. [ההתקוממות] שמיגרה את וסין בשלבה הראשון, היתה מביאה להקמתה של ממשלה בורגנית שבירה כזאת, שהיא לא היתה מסוגלת להתנגד לבני בריתה הזמניים – המוני העמלים – כאשר אלה ינסו לפתור את השאלה האגררית לפי דרכם הם, או ישתלטו על מפעלי התעשייה האמריקאיים. בתוך ערי האי שלטו ההמונים החמושים. זה היה קלסתרה של המהפכה. מצב של שלטון כפול החל לשרור, כשהצבא של קאמנו והמוסדות האזרחיים, המנסים לקום, מחזיקים בשלטון מדומה, [ואילו] נציגיהם של הפועלים – בשלטון הממשי. ושוב נתגלו אירגוני הפועלים הרשמיים כבלם החזק ביותר על דרך המהפכה.
בספטמבר, לאחר התערבותן הידועה של ארצות הברית ושל מדינות "האירגון הלאטינו-אמריקאי", נחתם הסכם בין הכוחות "החוקתיים" של קאמנו לבין אלה של וסין, שכולו לטובת המשפחות "הטרוחיליסטיות", בתוספת הבטחה בדבר בחירות ב-1 ליוני. כל בר בי רב בסן-דומינגו יודע שקודם לכל תתחולל הפיכה, אשר תעשה את עניין הבחירות למיותר ולבלתי אקטואלי.
השאלה הניצבת עתה לפנינו ולפני כל פועל מהפכני בעולם היא, מדוע כזאת היתה השתלשלותם של העניינים. התשובה היא, כי בעוד שההמונים דחפו את המהפכה קדימה, דאגו מנהיגיהם לבגוד באינטרסים שלהם. קאמנו, המייצג את המסורת העלובה של הבורגנות הליברלית (ר' את התנהגותו הנפחדת והנלוזה של בוש, שהסתתר בפורטו ריקו בעת שההמונים ההרואיים ושיכורי הניצחון הפצירו בו שיתייצב בראשם), נעשה לסמל ההתקוממות העממית באשמתם של מנהיגי הפועלים, שלא השכילו להבהיר את המצב לאמיתו, היינו להעמיד אותו על שורשיו המעמדיים האמיתיים. הם נשענו על הבורגנות מפחד מפני האחריות שנכפתה עליהם. לכן, מסתערים ההמונים לעבר מהפכה חדשה בהעדר הנהגה חדת עין ומטה-כללי מושרש בתוכם. אם לא יקומו כלים אלה בעוד מועד, התוצאה שעלינו לחזות היא נוראה. אולם המלה האחרונה עדיין לא נאמרה.
מכאן גם פחדו השורשי של קאמנו מפני הסערה שהוא העלה מן התהום. תפקידו הוא לייצג את הבורגנות במחנה "החוקתי" ולשמש אמתלה בידי מנהיגי הפועלים הרשמיים, החותרים כמיטב יכולתם כדי להקפיא את המהפכה ולהודפה למישורה המדולדל, המקוטע, הדמוקרטי. אך דא עקא: הבורגנות הדומיניקנית התלכדה רובה ככולה במחנהו של וסין, וקאמנו אינו אלא בחזקת צל של הבורגנות; אלא שהצל הזה חזק מספיק כדי להוביל את המהפכה למפלה. כמו כן, מבטיחה התערבות ארצות הברית אמתלה תמידית לקאמנו, הנוטלת ממנו את כל האחריות לגבי המשך השתלשלותם של הדברים. הסיבה לכישלונה של המהפכה אינה חיצונית, כלומר ההתערבות, אלא פנימית: מנהיגי הפועלים הרשמיים נשענים על קאמנו, וקאמנו עצמו אינו אלא האגף השמאלי של הבורגנות הדומיניקנית, הנמצאת במחנה הלטיפונדיסטי. שרשרת הבגידה ברורה לעין.
מצד שני, ייתכן מאוד – אם לא חריף המשבר החברתי הפוקד את סן-דומינגו (אבל מי יכול לסמוך על כך?) – שיתבסס משטר "חוקתי", בין שיהיה פרי התפתחות טבעית מן השלטון הזמני הנוכחי של הנשיא הקטור גארסיה גודוי ובין שהבחירות הבאות יחזירו את חואן בוש למשרתו המכובדת. אין ספק אפילו, ש"הממונים" על ענייני אמריקה הלטינית בסטייט-דיפרטמנט מעוניינים בהתפתחות שלווה מעין זו. הראינו כי מנהיגי האירגונים הפועליים אף הם שואפים לזה. התוצאה הצפויה היא התמודדות חריפה בין ההמונים לבין המפלגות המייצגות אותם עתה, בין המהפכה הפרולטרית הרכרוכית, המבולבלת עדיין, לבין מהפכת הנגד הדמוקרטית. וכך יוכח, שאם למנהיגות הנוכחית "לא היתה ברירה", כפי שהיא טוענת, אין זה משום שהיא נאלצה למכור את זכויות הפועלים תמורת הפסקת הקרבות, אלא משום שאי אפשר לבצע את תוכנית הקמתו של משטר דמוקרטי בסן-דומינגו, כלומר את התוכנית האנטי סוציאליסטית – אלא דרך דיכוי המהפכה.
ובל לנו לזלזל באפשרות זו: ה"שמאל" הרשמי יכול בהחלט להטיף למען מתינות, בהסתמכו על היד החזקה שמראה עתה הנשיא הנוכחי כלפי קציניו של וסין וקאמנו. ביכולתו של "שמאל" זה לדכא את מיתקפת ההמונים, אבל מחר הוא יימחץ ללא רחמים על ידי מהפכת הנגד, שלא תזדקק לו יותר. בין כך ובין כך האבחנה זהה: מהפכת החצאין של ה-24 לאפריל היתה לנקודת המוצא של מהפכת הנגד המנצחת. הוכח שוב, כי אין אפשרות להגן על הדמוקרטיה (הבורגנית) נגד ההמונים המהפכניים, אלא בשיטות הריאקציה האימפריאליסטית: שקר, הונאה ואלימות דמים. ולהיפך, אי אפשר לנהל מאבק אמיתי נגד האימפריאליזם והריאקציה השחורה אלא בשיטות המהפכה הפרולטרית.
וכך הוא גם הלקח של מאורעות אינדונזיה בקצה השני של כדור הארץ.
* * *
נדמה היה, כי אין אנשים בני מזל יותר מאשר מנהיגי המפלגה הקומוניסטית האינדונזית. הרי הם זקפו לעצמם הישגים כבירים: אם נאמין לדבריהם, מנתה מפלגתם כשלושה מיליון חברים, גם הנוער שלהם מנהל מספר דומה לזה והאירגונים המסונפים למפלגתם – כ-20 מיליון איש. השפעתם חדרה לכל פינה במנגנון הממלכתי, חברים משלהם היו שותפים בקואליציה הממשלתית, והם היו מרכיב מכובד במערכת ה"נזאקום", ברית הלאומנים (נסיונליס), הדתיים (אגמא) והקומוניסטים (קומוניס), ששימשה מסד רשמי לשלטונו של סוקרנו. סוקרנו עצמו חיבב אותם, כששר החוץ שלו היה מקורב להם, ולבסוף, העיתונות הסנסציונית בעולם סיפרה לכל מאן דבעי, כי "אחרי סין, אינדונזיה היא המדינה השמאלית ביותר בעולם". בקיצור, מצב של אידיליה.
ובכל זאת, מפלגה זו התמוטטה כליל לפני כוחות מזוינים שמנו בסך הכל 350,000 איש. והיום שורר משטר של טרור דמים ללא תקדים, המנוהל נגד מעמד הפועלים באינדונזיה.
את הסיבה למצב המחריד הזה, המאיים אף על סן-דומינגו הפועלית, יש למצוא בתהליך מסוים של בגידה, המוכר לנו היטב מתולדות המאבקים הפרולטריים. המוני העמלים באינדונזיה משלמים עתה בדמם-הם בעד בגידתה של הנהגת המפלגה הקומוניסטית האינדונזית, שהיא האשמה העיקרית לגל הטרור הנוכחי. הפועלים, והפעילים המהפכניים בארצות השונות, בייחוד אלה המייחלים מהמפלגה הקומוניסטית הסינית ל"דוגמה מהפכנית" – אסור שיתעלמו מהאזהרה החמורה שבלקח קלאסי זה.
בעזרת התיאוריה של הסינים בדבר "דו הקיום בשלום" עם ידידים קפיטליסטים "מתקדמים", "בלתי מזדהים", למשל הנשיא סוקרנו – עזרה המפלגה הקומוניסטית האינדונזית לניהולו התקין של הקפיטליזם המקומי, תוך דיכוי מאבקי הפועלים האינדונזים וריתוקם למדינת המשטרה של סוקרנו. באותו זמן יצאה העיתונות הסינית בשבח ותהילה על אדם זה, בהתעלמה כליל מהמשק החרב, משליטתם הבלתי מעורערת של בעלי האחוזות על הכפר, מתנאי חייהם האיומים של פועלי אינדונזיה, מהסיוע הצבאי של סוקרנו לאנשי הימין בלאוס וכו'…
ברור היה, כי ערב ההפיכה היתה אינדונזיה שרויה בתוך תהליך של הבשלת מצב מהפכני. בתחילת 1960 תפסו הפועלים והאיכרים העניים את בתי החרושת ואת האחוזות ויצאו בהמונים עצומים לרחובות. אלא שהמפלגה בה הם נתנו את אמונם בגדה בהם שוב ושוב. היא רתמה את עצמה למרכבת הבורגנות האינדונזית, ונשבעה אמונים לחמשת העקרונות שנוסחו על ידי סוקרנו ב-1945, והידועים בשם "פאנטיה סלה". ייאמר רק כי העיקרון החמישי מתכוון "לארגן את אינדונזיה החופשית על בסיס האמונה באלוהים". בהתייחסו לעיקרון נגד-מהפכני זה, הכריז [אחד ממנהיגי המפלגה] איידיט בוועידת מקאיי, ב-20 לאוקטובר 1957, כי מפלגתו מגישה לו את תמיכתה. ב-1 במאי 1958 היא הסכימה לאיסור כל ההפגנות ולצינזור כל הנאומים על ידי המטה הכללי של הצבא. כאשר ביטל סוקרנו את המשטר הפרלמנטרי ב-1959, היא הסכימה לצעד זה ללא ריטונים, בסמכה כך את ידה על טענת הבורגנויות הקולוניאליות וסניגוריהן, כאילו אין מקום בארצות אלה לסיסמאות דמוקרטיות, משום שהאספקלריה הכלכלית מחייבת קיומו של משטר חד-מפלגתי חזק. לאחר זאת, החלה מפלגה זו להחרות ולהחזיק, כמו מטורפת, אחר תעמולתו של סוקרנו, ואפילו לעבור על פניו, בדבר "מחיצת מאלזיה", בשכחה כנראה כי המלחמה היעילה ביותר שהינך יכול לנהל נגד האימפריאליזם היא זו שאתה מנהל נגד סוכניו אצלך – בפנים, ובמיוחד נגד פוליטיקאי כסוקרנו, שבחסותו הוסיפו לשגשג חברות הנפט האמריקאיות. תוצאותיה של מדיניות זו ברורות: הצבא הוא שהרוויח מהמסע נגד מאלזיה ואיריאן המערבית, והוא לא פסק מלקבל נשק מהביורוקרטיה הסובייטית. תמורת מדיניותה "האנטי אימפריאליסטית" הזאת של הבורגנות, הבטיחה לה המפלגה הקומוניסטית את מלוא עזרתה. כאשר המצב הכלכלי הוסיף להתערער, היא הפיצה את הסיסמה: "למען שמירת הסדר הציבורי, לעזור למשטרה". כלומר, שומה היה על חברי המפלגה לעזור למשטרת סוקרנו בדיכוי ההפגנות ולהתייצב לימין כוחות הריאקציה נגד ההפרעות הנוכחיות וכך הקלה ללא ספק על מלאכת [דיכוי] ההמונים.
עזרה זו הוגשה תחת איצטלה של הצטרפות המפלגה הקומוניסטית האינדונזית לחזית ה"נזאקום" מיסודו של סוקרנו, קרי: שיתוף פעולה מעמדי ציני בין הבורגנות האינדונזית לבין הביורוקרטיה הפועלית נגד המוני העמלים. תמורת סיוע נדיב זה חילק סוקרנו תיקים בממשלתו וטובות הנאה אחרות למנהיגי המפלגה, והוציא אל מחוץ לחוק קבוצות אופוזיציה שמאליות מתחרות למפלגה הקומוניסטית, כמו מפלגת "מורבה" (הפרולטר), שנוסדה על ידי טאן מאלאקא, מייסדו המהולל והאגדי למחצה של הקומוניזם האינדונזי, אשר נהרג בידי ההולנדים ב-1949. יחסי סימביוזה אלה הודגמו בעליל בחודש מארס האחרון, כאשר פועלי הנפט השתלטו על בתי הזיקוק של חברת "סטנדרד ואקום" האמריקאית בסונגיי גרונג ובפנדיופו, והניפו מעל לבניינים את דגליהם האדומים. במקום להעמיק את ההישגים האלה, ולהמשיך בפרוגרמה נועזת לקראת שלטון הפועלים במדינה, הפצירה המפלגה הקומוניסטית בפני הפועלים שיאפשרו לממשלה להשיב את המפעלים שנתפסו לידי בעליהם האימפריאליסטיים. שר החוץ סובאנדריו, הידוע כ"ידיד" אחר של המפלגה הקומוניסטית האינדונזית, הוציא תצהיר המשבח את החברות והמבטיח להן כי "לא תיגרמנה יותר הפרעות לאמריקאים" (ראה בנדון את ה"ניו-יורק טיימס" מ-19 למארס 1965). חודשיים לאחר זאת, בחגיגות יום השנה ה-45 לייסודה של המפלגה הקומוניסטית האינדונזית, שיבח כך ג.נ. איידיט את הוד מעלתו: "בינינו נמצא בונג (האח) סוקרנו. עדים לכך השמים הבהירים. אלפי עיניים רואות אותו. ומיליוני אנשים שומעים אותו מדבר על גלי הרדיו ומסתכלים עליו על מסכי הטלוויזיה שלהם… דיוקנו של סוקרנו תלוי ליד אלה של מרכס, אנגלס, לנין וסטאלין".
חמישה חודשים בלבד לאחר הצהרה גאה זו, עדים השמים הבהירים כי סוקרנו נהפך לבובה ביד אלה המנצחים על הטבח של יותר ממאה אלף קומוניסטים, ואין איש יודע אם נושא ההצהרה נמצא עדיין בין החיים.
נוכח איום הקשר המתוכנן נגד סוקרנו על ידי הגנרלים, נמצאה המפלגה הקומוניסטית כבולה לגמרי על ידי מדיניותה לשעבר, ללא אפשרות להניע את הכוחות העצומים שהיו מאורגנים בתוכה, ואשר היא הוליכה שולל שנים כה רבות. כל הסימנים מעידים (ולא רק הסימנים, אלא גם השבועון האמריקאי "ניוזוויק", המקורב לסטייט- דיפרטמנט) כי הגנרלים לא חפצו לסמוך על כוחה של המפלגה הקומוניסטית כדי לשמש סכר בפני גאות ההמונים המהפכנית, ורצו לקדם את פני הרעה בהפיכת מנע, בטרם ייאסף סוקרנו החולה אל עמיו בפתחו [בכך] משבר של המשטר. הגנרל נאסוטיון, רב הטבחים של הפועלים, הודה בשידור רדיו לפני שבועיים, כי אמנם קמה מועצת גנרלים חשאית בספטמבר האחרון, כטענתו של הקולונל אוטונג. נראה גם כי סובאנדריו, אשר חלש עד למאורעות ה-30 לספטמבר על שירותי הביון, הודיע על דבר הקמתה של המועצה להנהגת המפלגה הקומוניסטית. אלא שתורת ה"נזאקום" לא חזתה מראש מצב מעין זה, ואיידיט נשאר אובד עצות בפני ההתפתחויות. בהחלט סביר הוא, כי הקצינים הזוטרים בפיקודו של אוטונג שימשו ביטוי לעצבנות ההמונים בתוך המצב הפוליטי הבלתי ברור וניסו לשמש תחליף להנהגת המפלגה הקומוניסטית הכושלת. ההרפתקה היתה, אם כן, המחיר ששולם עבור שנים של סתגלנות פושעת, של מדיניות נגד-מהפכנית עקבית. הססנותו, פסיחתו על שני הסעיפים של איידיט בלטו לעין כל השבוע המכריע, אשר התחיל עם כישלון ההפיכה. אף קריאה לא הושמעה, שום צו לא פורסם, שום סיסמת פעולה לא יצאה מתחת ידה של הנהגת המפלגה הקומוניסטית. המוני הפועלים והאיכרים הדלים נשארו חשופים בפני האויב, כשהם מבולבלים על ידי סתירות המדיניות בעבר, כשהם נעזבים לנפשם, בשעת הסכנה הגדולה, על ידי מנהיגיהם.
עלינו להיווכח גם, כי מדיניות זו של הישענות על המעמדות הנצלנים ועל "מנהיגים מתקדמים", של הסוואת מהותו המעמדית של המשטר הקיים, של זריית אשליות לאפשרות הקיימת כביכול ליצור "גוש הכוחות החדשים הבוקעים נגד האימפריאליזם" – אינה שונה במהותה מהקו ה"חרושצ'וביסטי" של "התפתחות שלווה" של "מדיניות אנטי אימפריאליסטית" העוזרת לאימפריאליזם, של "צורות התפתחות בלתי קפיטליסטיות" שאינן מתייצבות תחת הנהגה פועלית מהפכנית. איידיט נתגלה באינדונזיה כוואריאנט שמאלי של המדיניות הנגד-מהפכנית מיסודו של הקרמלין. יתרה מזו, המפלגות הקומוניסטיות ה"פרו סיניות" וה"פרו סובייטיות" בארצות התת מפותחות, מתגלות בזו אחר זו כוואריאנט סימטרי למפלגות הסוציאל-דמוקרטיות הפועלות במדינות המתועשות. הן עוסקות במלאכה הקשה של ניהול מדיניות רפורמיסטיות בארצות עשוקות אלה, בהן לא נותר כל רווח שהוא בין הכרישים המתנצחים על השלל, המיוצר על ידי פועליהן. העדר רווח מעין זה הוא שמסביר לנו את אופיים הטראגי ורב הדמים של קורות המפלגות הקומוניסטיות – הניאו-רפורמיסטיות – בעולם השלישי.
שומה על האבנגרד הפועלי באשר הוא להבין עד כמה הרה אסונות הוא העולם האידיאולוגי שנבנה למען מצוא צידוק תמידי למדיניות ניאו-רפורמיסטית זו. מתחלפות בו, לפי צורך השעה, אשליות באשר לאפשרותו של ניצחון מהפכני אוטומטי, בלתי נמנע, דרך לוחמת גרילה (אלג'יריה, וייטנאם) ואשליות לגבי כוחן של בחירות פרלמנטריות (איינדה, צ'ילי); מתקיימות בו בצוותא תקוות שווא לגבי ניצחון דרך טרוריזם (ונצואלה), ליד תקוות שווא אחרות לגבי התפתחותן של ממשלות קפיטליסטיות (גולאר בברזיל, אינדונזיה). עולם רעיוני זה, הנראה כה מפלצתי בשל הסתירות המופרכות – שאין לגשר עליהן לכאורה – שמשמשות בו בערבוביה, היה אופייני למפלגה הקומוניסטית האינדונזית והוא מוסיף להיות מנת חלקן של המפלגות הקומוניסטיות בסין ובברית המועצות. סתירות אלה, זיגזגים מטופשים אלה, מצאו את ביטוים המרוכז, התמציתי והטראגי ביותר במהלכיה של המפלגה הקומוניסטית האינדונזית, כאשר התנדנדה מסתגלנות מפוחדת לעבר תמיכה בחצי פה בהרפתקה חסרת שחר, וחזור לסתגלנותה השורשית, כאשר הסתפקה בהסתייגות סתמית ממעשיו של אוטונג, והשאירה את ההמונים ללא הגנה מפני תלייניהם.
ההיסטוריה החדישה הוכיחה במידה מספקת שהבעיה המכרעת, מולה ניצב מעמד הפועלים הבינלאומי, היא שאלת ההנהגה – היינו הצורך במפלגה מהפכנית בינלאומית אשר, על בסיס הפרוגרמה של המהפכה הפרולטרית, תוכל להוביל את מעמד הפועלים לכיבוש השלטון הממלכתי בכל ארץ וארץ. המאורעות באינדונזיה הוכיחו, מצידם, כי משימה זו היא למעלה מכוחה של הביורוקרטיה הסינית. אם נבקש אחר דוגמה נוספת למהותו הנגד-מהפכנית של המאואיזם, ושל נוסחו המיוחד ל"דו קיום" בשלום, נמצא אותה ללא קושי בתמיכתו הצינית בהפיכת החצר של בומדיין. וכן נזכור, כי בת בריתו לשעבר של מאו, הממשלה ההודית, היא כיום כלי שרת אימפריאליסטי, כפי שהיה "ידידה" החדש של סין, [נשיא פקיסטאן] מוחמד איוב חאן , וכפי שמחר שוב יהיה. מהלכים אלה הביאו את ההנהגה הסינית לכפות הפסקת המאבק בארץ אחת אחר רעותה, בחפשה אחר שיתוף פעולה פוליטי עם שליטים קפיטליסטים או פיאודלים מסוגו של הנסיך סיהאנוק מקמבודיה, או מסוגה של הבורגנות ה"פטריוטית" ביפן. תוצאה אחרת היא שסין נמצאת מבודדת לגמרי, כאשר היא עומדת עתה פנים אל פנים עם האימפריאליזם האמריקאי. ואין אנו יכולים לשמוח כשאנו קובעים שוב כי הן באינדונזיה והן במקרים הנ"ל ההנהגה המאואיסטית בסין, וההנהגה הסובייטית הנוכחית, מחבלות בשיטתיות בהגנת מדינות הפועלים עליהן הן שולטות.
אכן, שומה על המהפכנים ועל כל פועל בעל הכרה לדחות בשאט נפש שיטות מעין אלה ולחתור אל המשימה העיקרית של בניית מפלגה מהפכנית, אשר תוביל את הפרולטריון לתפיסת השלטון, להריסת המנגנון הממלכתי הישן, להקמת שלטון פועלים. זהו לקחם החשוב ביותר של מאורעות אינדונזיה. ואילו הקורבנות והדם שנשפך יכולים היו לעזור לגיבוש תודעה זו בקרב חוגי הפועלים המתקדמים בעולם וכאן בישראל, היינו יוצאים, בחשבון סופי, נשכרים מהפרשה העקובה מדם.
ישוחררו הפועלים הקומוניסטים באינדונזיה!
יוחלפו סוקרנו וכל הממשלות הקפיטליסטיות בממשלות פועלים!
לא שיתוף פעולה בין המנוצלים לבין מנצליהם – אלא מהפכה פרולטרית!
