כאשר קראנו לאירגוננו בשם "האירגון הסוציאליסטי הישראלי" (אס"י), קבענו בכך ביטוי רשמי, חגיגי ופומבי, להתחייבותנו להיות נושאים ומגשימים של הרעיון הסוציאליסטי בישראל. ומכיוון שרבים מאוד הם הרעיונות המנסים להתעטף שלא כדין בעטיפה סוציאליסטית, הרי מוטל עלינו לעמוד על המשמר, להזהיר מפני חיקויים וזיופים ולהתריע על כל ניסיון כזה לגנוב את הדעת או לזרוע מבוכה ובלבול.
לסוג זה של רעיונות המתעטפים באיצטלה לא להם שייך "הסוציאליזם החופשי", המופץ מעל דפי דו-השבועון "אתגר" במאמרים חתומים על ידי ב. עמרי ואריאל רגב.
במאמר תחת הכותרת "סוציאליזם חופשי – מהו" ("אתגר" 127, 20.1.66) נותן אף רגב את ההגדרה הבאה:
"המלה סוציאליזם מחייבת את המדינה לכוון את המשק לפי תכנון ממלכתי. משימות התכנון מבוצעות על ידי: א) קביעת הנפח הכללי של ההשקעות במשק בדרכים מסורתיות, זאת אומרת על ידי מדיניות פיסקאלית ומוניטארית; ב) קביעת חלוקת ההשקעות בין ענפי המשק על ידי אשראי סלקטיבי ועל ידי השקעות ישירות של המדינה…
"אין כאן שום קביעה מחייבת לגבי צורת הבעלות על אמצעי ייצור…
"אין סתירה בין סוציאליזם חופשי למשטר המחייב אך ורק בעלות פרטית על אמצעי הייצור, ובלבד שבעלי המפעלים יודרכו למעשה על ידי המדיניות הכלכלית של הממשלה, הפועלת על סמך תכנון ממלכתי. כדי להגיע לסוציאליזם חופשי בארצות הברית, אין צורך (מבחינה עקרונית; אולי לא מבחינה מעשית) להלאים אף חברת ענק אחת. דרושה 'רק' מדיניות כלכלית של הממשלה אשר תגרום להנהלות החברות לנהוג באופן התואם את התכנון הממלכתי".
כמובן רשאי אדם לצדד בבעלות פרטית על כל אמצעי הייצור. בארצות הרכושניות – וישראל בתוכן – קיימות שכבות חברתיות שלמות של אנשים המתפרנסים מכך שבבעלותם הפרטית נמצאים אמצעי הייצור. אלה הם המעמדות הרכושניים (הקיימים למרות שמר רגב מכחיש קיומם ומכנה את עצם מושג המעמד בתואר "מיסטי"). למעמדות אלה טבעית ההשקפה בדבר נחיצות הבעלות הפרטית – שהרי על כך מבוסס קיומם. אנשים שאינם שייכים למעמד כזה יכולים לקבל או לדחות אותה השקפה, אבל לבוא ולהכריז שהסוציאליזם מתיישב עם בעלות פרטית על כל אמצעי הייצור – זוהי גניבת דעת. המונח סוציאליזם לא הומצא על ידי מר רגב. ולכן אין הוא רשאי לפרש אותו ככל העולה על רוחו. אם הוא מצדד בבעלות פרטית – יבושם לו, אך אל נא ייתמם ויעמיד פנים כאילו לא ידוע לו שהסוציאליזם מתבסס בראש ובראשונה על עקרון הבעלות החברתית על אמצעי הייצור החשובים. העמדת פנים זו אינה מכובדת ומחשידה מראש את כל דבריו.
כידוע, קיימים זרמים סוציאליסטיים שונים הנבדלים זה מזה בשאלות חשובות, ואף עקרוניות, הן בתורה והן במעשה: יש סוציאליזם מרכסיסטי ויש – בלתי מרכסיסטי; קיצוני או מתון; מהפכני או רפורמיסטי. אולם כל הזרמים מצדדים בבעלות חברתית על אמצעי הייצור העיקריים. בעלות חברתית אין פירושה בהכרח בעלות של המדינה; קיימות צורות אחרות של בעלות חברתית, והמרכסיסטים אף מחזיקים בדעה שהמדינה עצמה עתידה להיעלם ולעבור מן העולם ואילו הבעלות החברתית תישאר קיימת ועומדת.
לפיכך מי שמנסה להציג כ"סוציאליזם" מין שיטה העשויה לדור בכפיפה אחת עם "משטר המחייב אך ורק בעלות פרטית על אמצעי הייצור" – חזקה עליו שכוונתו אינה כשרה והוא בא להוליך שולל ולזרוע מבוכה.
לפי הגדרותיו של מר רגב יוצא כאילו מפלגות אנטי סוציאליסטיות מובהקות שייכות בעצם למחנה הסוציאליסטי. אם ניקח לדוגמה את בריטניה, הרי שלא רק מפלגת הלייבור כולה, אלא אף המפלגה הליברלית וחלק נכבד מהמפלגה השמרנית (לרבות מנהיג המפלגה, מר אדוארד הית) – דוגלים ב"סוציאליזם" נוסח מר רגב. שהרי הם מחייבים תכנון והכוונה של התהליכים היסודיים של המשק מטעם המדינה.
למר רגב – שהוא בקי בענייני כלכלה – ודאי ידוע שהשיטה הקפיטליסטית בכמה מדינות הוקמה בדיוק בדרך שהוא מכנה "סוציאליזם חופשי". כך היה ביפן החל מסוף המאה התשע-עשרה; תכנון מפלגתי, הכוונת התהליכים המרכזיים מטעם הממשלה הקיסרית, מדיניות פיסקאלית מוניטארית והשקעות ישירות של המדינה במטרה לקבוע את הנפח הכולל של ההשקעות ואת חלוקתן בין הענפים – כל זה היה כבר ביפן; כך הוקם הקפיטליזם היפני, בעזרת ראשי ממשלה ושרי כלכלה שהיו בוודאי מעדיפים חאראקירי על סוציאליזם. כזהו ה"סוציאליזם" של מר רגב: "סוציאליזם" החופשי מכל סימן היכר סוציאליסטי.
נתאר לעצמנו שבישראל יונהגו תכנון ממלכתי, מדיניות מוניטארית ושיטת מסים וכו' וכו' – כל זה במטרה אחת: לספק לבעלי ההון את מכסימום הרווחים והעושר, ולפועלים השכירים את המינימום של ביטחון סוציאלי וחינוך הנחשבים להוגנים. גם זה יהיה כנראה סוציאליזם אליבא דאריאל רגב.
בעלי השקפה "חופשית" זו נמנעים בכוונה, ותוך הדגשה מיוחדת, מלצדד בצורת בעלות זו או אחרת. אדרבא, הם מלגלגים על הסוציאליזם (ללא מירכאות; מר רגב מוסיף לו את התואר "דוגמטי" כדי להבדיל בינו לבין השקפתו שלו), מפני שמתוך גישתו ה"תיאולוגית" כביכול, המבוססת על "דראמה ורגש" כ"פולחן דתי" ממש, הוא [הסוציאליזם] עומד על הלאמת אמצעי הייצור העיקריים, לפי סברתם, הרי הדבר הקובע הוא – התכנון המרכזי; מבחינה כלכלית אין לצורת הבעלות חשיבות עקרונית, אלא היא שייכת בעיקר לתחום השקפת העולם. הסוציאליזם ה"דוגמטי" מואשם בכך שהוא הופך עניין זה לדבר "קדוש".
האומנם כך הדבר? האם באמת ניתן להפריד בין שאלת התכנון לשאלת הבעלות?
אילו היתה הבעלות על אמצעי הייצור עניין פורמאלי גרידא, כי אז היה הצדק עם בעלי "הסוציאליזם החופשי". מבחינה כלכלית לא היה משנה אם בית חרושת רשום על שמו של אדם פרטי, או חברת מניות, או גוף ממשלתי. אולם למעשה קובעת צורת הבעלות את הגורם הכלכלי החשוב ביותר: את הכוח המניע של המשק כולו. התכנון כשלעצמו אינו כוח מניע; הוא יכול לעודד מפעל זה או אחר, ענף זה או אחר. אבל אנשים אינם עוסקים בפעילות כלכלית רק משום שהמתכנן רוצה בכך. במשטר של בעלות פרטית המניע הכלכלי הוא – הרווח הפרטי. בעל בית חרושת לנעליים אינו מעוניין כלל ברגליהם של בני האדם וגם לא בנעליים עצמן. מטרתו איננה לייצר נעליים רבות או טובות או יפות ככל האפשר – אלא להרוויח הרבה ככל האפשר. במשטר כלכלי כזה, תכנון הוא אפשרי; אבל רק בתנאי אחד: הגשמת התוכנית חייבת להבטיח רווח פרטי יותר גדול מאשר אי הגשמתה. אחרת, התוכנית לא תבוצע, משום שלבעלי ההון לא יהיה הדבר כדאי. לא מספיק שהממשלה תרצה להשיג מטרה זו או אחרת; עליה לדאוג לכך שבעלי ההון יפיקו רווחים מביצועה.
בכך טמונה מגבלה לתכנון כלכלי במשטר של בעלות פרטית: תוכנית ניתנת לביצוע רק אם עצם תהליך ביצועה כדאי לבעלי ההון הנוגעים בדבר.
אבל למעשה קיימת מגבלה אחרת, עוד יותר חמורה. במשטר קפיטליסטי מרכזות בידיהן החברות הכלכליות כוח עצום, המאפשר להן לחבל קשות בכל תוכנית כלכלית, בכל צעד משקי של הממשלה. ממשלת הלייבור גילתה זאת מיד אחרי עלייתה לשלטון כאשר התחולל משבר הסטרלינג כתוצאה מאי האמון שרחשה הסיטי לשליטים החדשים. כמובן, גם הממשלות אינן חסרות אונים והן יכולות "לשכנע" את ההון הפרטי לקבל צעד ממשלתי זה או אחר: ידועות לכל התקריות בין נשיא ארצות הברית וחברות הפלדה, כאשר אלה האחרונות אולצו לבטל העלאות מחירים. אולם אין ספק שאילו היה מדובר בתוכנית שהגשמתה עשויה לפגוע באינטרסים העיקריים וארוכי הטווח של ההון הפרטי, היה מתפתח מאבק איתנים. הכוח הכלכלי – והעוצמה הפוליטית הכרוכה בו – המרוכז בידי ההון הפרטי דיו להבטיח שהתוכנית תושם לאל.
ובכן, תכנון במשטר קפיטליסטי אפשרי, אבל – וזה "אבל" גדול מאוד – רק בתנאי שעצם ביצוע התוכנית יהיה כדאי להון הפרטי ומטרות התוכנית לא יהיו מנוגדות לאינטרסים שלו.
מטרותיהם של הסוציאליסטים הן מנוגדות לאינטרסים של ההון. לכן אין הם יכולים אפילו להתחיל ברצינות בביצוע תוכניותיהם מבלי שיוציאו תחילה את העוצמה הכלכלית והפוליטית מידי ההון הפרטי. לפיכך תנאי מוקדם לתכנון סוציאליסטי הוא הלאמת התעשייה הגדולה, סחר החוץ, הבנקים ושאר עמדות הכוח של ההון הגדול. רק באופן כזה ניתן לסכל את התנגדותם הבלתי נמנעת של בעלי ההון למטרות הנוגדות את אינטרסיהם ותואמות "רק" את האינטרסים של רוב בני האדם העובדים.
אשר להון הקטן והבינוני: אין כל הכרח שביצוע תוכניות סוציאליסטיות יעמוד בטווח הקצר בניגוד לאינטרסים של הרווח הפרטי. לפיכך אין הסוציאליזם מחייב הלאמה מיידית או כוללת של כל אמצעי הייצור. תוכנית סוציאליסטית יכולה להתגשם גם תוך הבטחת רווח פרטי לפירמות קטנות ובינוניות במשך תקופת ביניים ארוכה פחות או יותר.
ובכן ההלאמה של המפעלים הגדולים אינה בגדר "קפריזה", אלא היא תנאי הכרחי לניהול כלכלה סוציאליסטית, ואילו הלאמת מפעלים קטנים איננה כלל בגדר עיקרון אצל הסוציאליסטים, אלא כפופה לשיקולים של תועלת כלכלית, יעילות וכו'. ברור שבטווח הארוך משמיטה התפתחות הטכנולוגיה (שהסוציאליזם נותן לה דחיפה עצומה) את הקרקע מתחת רוב המפעלים הקטנים. לפיכך סופם שיעברו גם הם מן העולם; אבל לא בהכרח בדרך של הלאמה (מפעלים פרטיים יכולים פשוט להיסגר בגלל חוסר אפשרות לעמוד בתחרות עם הסקטור המולאם).
נחזור עתה אצל בעלי "הסוציאליזם החופשי". כשהם באים ואומרים לנו שהם מצדדים בתכנון ממלכתי – עדיין לא אמרו בכך כלום. השאלה היא: תכנון לטובת מי? לא ניתן להם לדחות אותנו בקש ולענות שהם בעד תכנון "לטובת הכלל". גם מי שמתעקש לכפור במציאותם של מעמדות חייב לדעת שטובתו של ראובן יכולה להיות רעתו של שמעון; ובמיוחד, טובתו של הפועל השכיר עלולה להיות רעתו של מעבידו. "טובת הכלל" היא תמימות מופלגת – או דמגוגיה.
כשהם מוסיפים עוד ואומרים שתכנון ממלכתי עשוי לדור בכפיפה אחת עם בעלות חברתית על אמצעי הייצור (בלשון רגילה: סוציאליזם) וגם עם בעלות פרטית על אמצעים אלה (בלשון פשוטה: קפיטליזם) – הרי שבכך הם כאילו מדגישים שהתכנון שלהם הוא מושג מופשט לחלוטין, חסר תוכן ארצי, ולא תמצא אדם (פרט לאנשי הימין הקיצוני) שיתנגד לתכנון סתם. השאלה היא כמובן: תכנון של איזה תוכניות?
כאשר מר רגב מודיע לנו ש"כדי להגיע לסוציאליזם חופשי בארצות הברית אין צורך (מבחינה עקרונית; אולי לא מעשית) להלאים אף חברת ענק אחת", הריהו מכריז בזאת על "הסוציאליזם החופשי" שלו כעל רעיון חסר תוכן "מבחינה עקרונית". ברור שאם מטרת התכנון של "הסוציאליזם החופשי" בארצות הברית היתה להאדיר את הונן ורווחיהן של חברת הענק, לא יהיה שום צורך בהלאמה. מר רגב מרבה דברים שאינם מוסיפים ואינם גורעים – ואת העיקר הוא מסתיר מאחורי המלה הקטנה והיפה "אולי": "אולי לא מבחינה מעשית"… וגם זאת הוא סוגר בסוגריים.
דווקא "אולי" זה הוא החשוב יותר מכל ועליו חייב היה להרחיב את הדיבור. האם מר רגב טרם הגיע לכלל מסקנה אם ביצוע "הסוציאליזם החופשי" יצריך "למעשה" הלאמה של חברות הענק? – אם כך למה הוא מציע למכירה לחם אפוי למחצה? או שמא הוא עצמו כבר הגיע לכלל מסקנה, אבל מסתיר הוא אותה מפנינו כדי שנהיה מתוחים לעקוב אחר המשך פיתוח הרעיון בגיליונות הבאים של "אתגר"? – נחיה ונראה.
