בתוכנית הרדיו של קול ישראל, "מוקד", ביום החמישי, 30.12.65, רואיין בני מהרשק על ידי העיתונאים רפאל בשן ושבתי טבת. כמה מדבריו גלויי הלב של בני ראויים היו אולי לתגובה קצרה של ביקורת השידור, אלמלא ייצגו השקפת עולם ציונית סוציאליסטית, שהיא נחלתם של החוגים המקיימים היום את הפונקציות של השלטון הפוליטי בישראל.
ב. מהרשק שירבב בלי הרף את המונח "חלוציות" לתוך דרשותיו. לפי גרסתו של בני, צריך אדם בישראל, שיש בו מטען חלוצי אידיאליסטי, להיות באחד משני המקומות הבאים: בהתיישבות או בצה"ל. בני מוכן היה להיעשות טולרנטי במידה מספקת על מנת להסכים שגם אי אלו תיפקודים במערכת המשקית העירונית עשויים לזכות את בעליהם בתואר של "חלוץ". המיסטיקה החלוצית של אנשי "אחדות העבודה" איננה בבחינת חידוש בזירה הישראלית ואין זה מקרה שאיש מהם ומדומיהם איננו מסוגל להגדיר הגדרה של ממש את המונח "חלוציות" במונח רעיוני המייצג תוכן חברתי כלשהו.
אם לערוך אנלוגיות היסטוריות, יש דמיון בין ההתלהבות ההתיישבותית המושרשת כה עמוק בתודעה של תנועה זו לבין מגמת החזרה אל הכפר של איגודי הפועלים באנגליה בתוך המאה ה-18 וראשית ה-19. ההבדל הוא בכך שהאיגודים האנגליים מלפני 150 שנה לא ניסו לטעון כי הם סוציאליסטיים, בעוד אנשים מסוגו של בני מהרשק (ואין לשכוח שהוא חבר במרכז של "אחדות העבודה") לא חדלים מלנפנף באידיאולוגיה לכאורה סוציאליסטית, בהציגם את הקיבוץ כדרך להגשמת המהפכה הסוציאליסטית.
שלמות הארץ
ובכן, ניחא, מה לנו כי נטפלנו לסוציאליזם המשונה של "אחדות העבודה"?
נזקקים אנו לטפל בו בעטיו של הסיכום של הראיון באותו שידור. כאשר הציגו המראיינים לבני את השאלה – מה היה עושה במדינה לוּ נתנו לוֹ את הסמכות להנהיגה, השיב:
א. היה מעביר להתיישבות רבבות אנשים, בפרט לאזורי ספר ולאזורים שהיישוב היהודי בהם אינו סמיך די הצורך.
ב. היה פועל למען שלמות הארץ. וכדי שלא נטעה בהבנת כוונתו, פירש: אי אפשר לשאת את המצב של הבירה (קרי ירושלים) החצויה וטען שלגבי ברלין קיים לפחות היתרון שמשני צידי המיתרס יושבים גרמנים.
לא היינו נדרשים ל"הגותו" של בני מהרשק אלמלא ידענו שכך חושב בדיוק יגאל אלון וכל שכן אנשי מפא"י, רפ"י, מפד"ל, גח"ל וכיו"ב. האחרים חכמים במידה מספקת כדי לא להרחיב את הדיבור על כך. אבל בכל זאת, לפעמים, זה פורץ, אם באיגרת של בן גוריון לחיילי צה"ל בשארם א-שייח', ביחס למלכות ישראל השלישית ואם בדרשת יום הכיפורים של הרב הראשי לצה"ל ביחס לשחרור העיר העתיקה והכותל המערבי.
מדינה ציונית או מדינה נורמלית
לא אחת באים אנו אל אנשים ומנסים להסביר כי לא קיים כל סיכוי סביר שמדינת ישראל הנוכחית, הציונית, תהא מסוגלת להגיע להסדר מתקבל על הדעת עם הערבים, ורבים האנשים התוהים ובוהים ואינם רוצים להבין מדוע רואים אנו ניגוד יסודי בין הציונות לאפשרות ההסדר הישראלי-ערבי. פיהם של בני ושל בן גוריון ושל הרב הצבאי הראשי מעידים כמאה עדים מה משמעותה של המדינה הציונית.
כלום מעלה מישהו רציני בדעתו שיימצא מנהיג ערבי ראוי לשמו שיילך לשבת למשא ומתן עם אלה השואפים לאלתר לכבוש את כל השטחים עד לירדן (שלא לדבר על מקסימליסטים התובעים גם את עבר הירדן ואף למעלה מזה)?
בהסברה הציונית החדישה שומע הנך, מחד גיסא, על הצורך בעלייה המונית לשם ביסוס ביטחון המדינה (כולל או לא כולל כיבוש שטחים נוספים), ומאידך גיסא את הצורך במדינה ובהרחבתה לשם קליטת העלייה ההמונית.
לשם הגשמת מטרות אלה חייבת המדינה הציונית להיתלות באילנות גבוהים ממנה בהרבה – לכן נשענת היא על המעצמות האימפריאליסטיות ומוכנה להושיט להן סיוע כל אימת שנראה הדבר כמקדם את מטרותיה או הנובע מתלותה המדינית והכלכלית בהן.
כדי להוות כוח מושך ליהודים בכל אתר ואתר רואה המדינה הציונית כחובה לאמץ לעצמה את הדת היהודית על כל המטען המיסטי-ריאקציוני הנובע מכך. כן רואה היא חובה לעצמה לארגן הגירת יהודים לישראל ולהילחם על זיקתם של היהודים לדת כאמצעי למניעת טמיעתם בחברות המסוגלות להיות סביבה דמוקרטית סבירה לקליטתם, שאם לא כן כיצד יכול הנך להסביר את העובדה ש"השומר הצעיר", השולל את הדת בהצהרותיו בישראל, מטיף ליהודים בחו"ל לשמור על המסורת… נכון שמפ"ם היא האגף הציוני הפחות תוקפן והפחות נוטה לכיבושים. כשאחרים יארגנו את הכיבוש הם יברכו עליו בברכה מאופקת, שומרית, ואחר כך יסבירו מדוע אסור לסגת מבחינה "ציונית סוציאליסטית"; ייתכן אפילו שהם יארגנו משלחת מיוחדת לדרום אמריקה כדי לארגן נוער יהודי אשר יבוא ארצה לשם התיישבות על קרקעות שהופקעו מידי פליטים, מטעמי ביטחון. אחרי הדברים הללו ייערך, כמקובל, ב"צוותא", סימפוזיון על הנושא: "היתרונות והחסרונות שבסיפוח יתרת הגדה המערבית", בהשתתפות תת שר הביטחון.
כל זה יכול היה להיות פליטון אלמלא שיקף את המציאות באופן די מדויק. אזרחי הארץ הזאת חייבים לדעת לאן מנווטת מדינתם. כדאי שיידעו אל נכון מי הקברניט ואיזה הנחיות הוצאו לנווט. עליית אונייה זו על השרטון בטוחה במאה אחוזים. אם תתרסק כתוצאה מכך או לא – דבר זה תלוי בכל אחד מאיתנו.
הבעיה היא – אם יקום כוח שיחולל מהפכה על סיפון האונייה וירחיק מעמדות הפיקוד את המפקדים הנוכחיים, ירחיקם מבלי שים לב באיזה צד של גשר הפיקוד שירתו, בשמאל או בימין.
