הקולונל קופס, רווי סמי פנטוטל, אינו יודע שהרופא המנתח קוטע את רגלו. מתחת לאוהל שדה בעיצומו של הקרב בפליי-מא, כשאינו חש בכאבו וכשאין רצונו עמו, גונח הוא: "לא! לא ציוויתי ושרפו את הכפר הזה בפצצות תבערה... הנפאלם מעורר בי חלחלה... הרי זוועתי מדי הדבר... ודרך אגב, נאמר לנו כי היו ילדים בכפר".

הניתוח מתמשך. קופס מייבב עדיין מתחת למסרטות של רשת טלוויזיה אמריקאית ידועה, שהודות לה הוצג מסמך מחריד זה לעשרות מיליוני צופים בארצות הברית, ולאחר זאת גם באירופה. אין מונים את הכפרים, את בתי הספר שהופצצו "בטעות" ברחבי דרום וייטנאם. עינויי שבויי הווייטקונג נעשו חיזיון נדוש. כזאת היא מציאות המלחמה המזוהמת שמנהל עתה האימפריאליזם הכביר והאימתני ביותר שקם אי פעם.

מלחמה בעם גאה וזוועותיה

בינואר 1965 מצא את עצמו טראן וואן הואונג, השליט החמישי מאז נפילתו של דיים, מול תסיסה חדשה בקרב הסטודנטים והבודהיסטים, בעת שפועלי הואה, קואנגטרי ודנאנג פתחו בשביתה כללית. הפעם חרגו ההפגנות מהשיגרה שהיתה ידועה עד כה; לא הסתפקו יותר בהתקפת השחיתות השוררת בקרב הכת השלטת. השלטים שנישאו ברחובות אמרו: "אל יתערבו האמריקאים בעניינים הפנימיים של וייטנאם".

ב-22 לינואר הותקפה השגרירות האמריקאית בסייגון בצעקות "הלאה האמריקאים!" למחרת הפגינו 5,000 סטודנטים בהואה, וב-25 בחודש עלה מספר המפגינים ל-15,000. הם נשאו כרזות הקוראות "טיילור הביתה!" ממשלת הואונג נפלה שוב לידיו של גנרל חאן, ושלושה שבועות מאוחר יותר לידי פאן הואי קואט.

מרגע זה היתה מדיניותה של וושינגטון כפולה: לחזק את משטר סייגון בהכרזת מצב חרום ובהשתקת התנגדות הבודהיסטים, ומאידך גיסא להחליף את צבאות סייגון – בהם הגיעו העריקות לכדי 30%.

ביוני הגיע מספר החיילים האמריקאים ל-50,000, והפקידו אותם על שמירת הסדר בערים הגדולות. ב-14 ליוני, מיגור חדש של הממשלה. המפקד החדש של הכוחות הממשלתיים, גנרל נגויין קאן, התפרסם אז בעולם כולו בשל דבריו לכתב העיתון הבריטי "סנדיי מירור": "אנשים שואלים אותי מי הם הגיבורים שלי. יש לי רק אחד: היטלר".

ההפצצות הראשונות נעשו באופן שיטתי על צפון וייטנאם ב-7 וב-8 לפברואר. העילה היתה ההתקפה על פליי-קו, יום אחד קודם לכן, שהיתה ביטוי לגבורה ולשנינות חסרות תקדים מצד הווייטקונג. ב-15 למרץ הפכו ההפצצות לשיגרה וכללו עד ל-100 מטוסים.

במקביל לאסקלציה הצפונית היתה אסקלציה אחרת, הרבה יותר קטלנית, בתוככי דרום וייטנאם. כתבו של ה"ניו יורק טיימס", ג'ק לאנגות, סיפר בשבוע הראשון של יוני כי "כל 3 אנשים מתוך 4, הבאים לבקש טיפול בבית חולים וייטנאמי לכוויות מנפאלם או גאזולין, הם נשים כפריות". ההפצצות הכבדות ביותר התחילו עם הכנסתם לפעולה של מפציצי בי-52 הענקים, שהגיחו מבסיסים באי גואם. ב-21 לדצמבר מודיע כתבו של ה"ניו יורק טיימס", צ'רלס מור, כי מספר הפליטים הנוהרים אל הערים מגיע ל-700,000, דהיינו כ-10% מהאוכלוסייה הכפרית. יצויין גם, כי האמריקאים החליטו לרסס את מה שהם מכנים "יבולי וייטקונג". כבר הושמדו עד ל-300,000 דונם שדות אורז, לפי צ'רלס מור. התוצאה תהיה גל רעב איום בארץ האומללה הזאת.

המצב בזירת המלחמה די ברור בכללו: ככל שגדל תיגבור הכוחות האמריקאים (אשר יגיעו לכדי 400,000 חייל לקראת סוף האביב), ככל שמשתפר נשקם (הכנסת רובה הסער ב.מ. 7, המצויד בקנה פלסטי, ציוד מודרני לטנקים), ככל שגוברת יעילות חיל האוויר (ואין להטיל ספק בכך שההפצצה השיטתית של מחנות הווייטקונג שינתה את אופי מלחמתו) – כן גובר כוחו המספרי של הווייטקונג וחדירת יסודות צפון וייטנאמיים, כתגובה על הפצצת ארצם. לרשות ארצות הברית עומד מספר כזה של חיילים והם משתמשים בעוצמת אש כה גדולה, שאין הם יכולים יותר להפסיד במלחמה, בטווח קצר, ומבחינה צבאית, גם צבא השחרור וגם ארצות הברית נערכים למלחמה ארוכה ממושכת, ודובר אחד של חזית השחרור הלאומית אמר: "אפילו לעשר שנים". יותר ויותר מסתמן מצב, שבו מתארגנות יחידות קטנות של הווייטקונג בהדרכת אנשי הצפון, כיוון שאין טעם ליחידות גדולות, הפגיעות מדי, כפי שהוכיח הניסיון מחוץ לאזור הרמה המרכזית. הרמה המרכזית נהפכה אחרי שני הניצחונות בפליי-מא ובעמק היא-דראנג למבצר החשוב ביותר של יחידות הגרילה. השאלה הניצבת עתה היא רק באיזו מידה יצליחו האמריקאים לכבוש מחדש את השטח מסביב לבסיסיהם, ויוכלו לשנות לטובתם את המצב הנוכחי, שבו מחזיק הווייטקונג בשני-שלישים של האזורים הכפריים.

הפרשנים האמריקאים (בייחוד ואלטר ליפמן וג'יימס ראסטון) מדברים עתה על מצב של תיקו בזירת הקרבות. דבר אחד בלבד אפשר להשיב: כל הכבוד לאיכר הדרום וייטנאמי, שהצליח להביא את האימפריאליזם הינקי לתיקו הזה, עד כי זה האחרון יודה בכך!

מה הן מטרות המלחמה של ארצות הברית

נוכח הזוועות שמעוללת ארצות הברית עולה השאלה, אם אמנם למאמץ המלחמה אין מטרות החורגות הרחק מממדיה של וייטנאם. וסימן ברור לכך ששאלה זו מוצדקת, נוכל לקבל מפרשת המשא ומתן בין האנוי לוושינגטון.

בחודש אוגוסט האחרון הודיע כתבו של ה"ניו יורק הראלד טריביון" באו"ם, במאמר שתוכנו הודלף מגבוה, כי "אישיות אסייתית בלתי קומוניסטית" הציעה חתימת הסכם עם האנוי לפני הבחירות לנשיאות ולבסוף דחתה את כל העניין עד לאחר הבחירות, הכל בהסכמתה של צפון וייטנאם. האנוי היתה מוכנה אפילו לשגר נציג לראגון, למען ניהול המשא ומתן. כאשר נשאל דובר מיניסטריון החוץ האמריקאי, רוברט מאקלוסקי, למה נדחתה ההצעה, ענה: "לפי כל הסימנים שהיו לרשותנו, לא היה בצד השני רצון לנהל משא ומתן".

חודשים מספר אחר המאורעות המתוארים, ב-8 לאפריל 1965, כמה שעות בלבד לאחר שהנשיא ג'ונסון הגדיר את תנאיו לשלום, מנה ראש הממשל הצפון-וייטנאמי, פאם-וואן-דונג, ארבע נקודות כבסיס להסדר נאות לפי ראות עיניה של האנוי: עצמאות, יעודה של הארץ לאיחודה מחדש, הגדרה עצמית לדרום, פינוי כל הכוחות הזרים וחיסול בסיסיהם. ב-18 למאי, לאחר הפוגה של חמישה ימים, מסר שגריר צפון וייטנאם בפאריס פרטים לקיי-ד'אורסיי, שנועדו לוושינגטון: "ארבע הנקודות" אינן מהוות תנאים מוקדמים מפורשים, אלא עקרונות כלליים, שההכרה בהם תספיק כדי לאפשר ישיבה סביב שולחן דיונים. למחרת היום, אף כי ידעו כבר האמריקאים על צעדו של השגריר מאי וואן בו, נתחדשו ההפצצות על צפון וייטנאם.

ביולי מסר הנציג הקנדי בוועדת הפיקוח הבינלאומית על הסכמי "שביתת הנשק" בווייטנאם לג'ונסון על מגעיו בהאנוי, אותם יזם לפי בקשתו של הנשיא האמריקאי. זה מיהר להדליף לעיתונאים על הנעשה, וכך "שרף" את הנציג הקנדי. ואלה היו התקדימים להדלפות הידועות על פגישותיו של לה-פירה בהאנוי עם הו צ'י-מין. הפרשה הזאת מעורפלת למדי, אך תהיה האמת אשר תהיה, אפשר לקבל כוודאי כמעט, כי הו צ'י-מין אמר: "אלך לכל מקום שהוא כדי לחתום על השכנת השלום", ו"המשא ומתן יכול להתחיל לפני יציאת הכוחות האמריקאיים", אך האמריקאים עצמם לא היו מוכנים ללכת לכל מקום כדי לפתוח במשא ומתן.

אפשר לשאול, בעת "מסע השלום" המרעיש (וזה הפחות מרעיש), מדוע הוכשלו מראש, ובאורח מודע לחלוטין, כל ניסיונות הגישוש שנעשו מצידה של האנוי. מותר גם לתמוה על עצם "מסע השלום" הזה. תשובה ראשונה היא כמובן כי וושינגטון אינה מעוניינת בהשכנת השלום, אלא במסך עשן, אשר בחסותו היא תוכל לומר: "הנה, אתם רואים, הם אינם רוצים לשבת איתנו" ולהכריז על "מצב חרום" שיאפשר הוצאת האופוזיציה הפנימית אל מחוץ לחוק, בעוד שהיא תמשיך, מצד שני, להלום ביתר עריצות בכפרים הווייטנאמיים ולנהל את רצח העם הגלוי, בו היא התחילה.

במקביל לכך, תוסיף ברית המועצות להגדיל את הסיוע שלה לצפון וייטנאם, ואין ספק שהסכם ה-23 לדצמבר יגביר את נוכחותו הצבאית של הקרמלין בשטח, וכן גם את השפעתו הפוליטית והדיפלומטית. כי זאת לדעת: עזרתה של הקאסטה הביורוקרטית הסובייטית אינה באה בחינם. לאחר זמן כה רב בו היא התעלמה כליל מהנעשה בווייטנאם, מטרתה היא לכבוש מחדש את מלוא השפעתה ולהכתיב את מדיניותה להאנוי. מבוקשה אינו שחרור וייטנאם מעול תלייניה, אלא הסדר עם וושינגטון לדיכוי המהפכה. היא שונאת את המהפכה וחוששת מפניה יותר מאשר מפני כל דבר אחר, כי התפרצות מהפכנית באיזו פינה של העולם עלולה לסכן את שלטונה בביתה היא. סכנה ממשית מאיימת על המהפכה הווייטנאמית, והיא באה ממוסקבה. אם לא ניווכח בכך, לא נוכל להבין מה יתרחש, החל מעכשיו, בזירת הקרבות.

מטרת ביקורו של שלפין בהאנוי אף היא ברורה: נראה כי ההנהגה הסובייטית חותרת לקראת מצב שבו היא תוכל לשמש כבורר בסכסוך, כדוגמת תפקידה המוצלח בטשקנט. לפני שהסינים התערבו לטובת פקיסטאן, בסכסוך של זו עם הודו, טענו הם כי סכסוך מזוין זה בא כפעולת הסחה למלחמת וייטנאם, והם היו מאוד קרובים לאמת. העיתוי היה טוב מדי מכדי שלא יעלה החשד כי אי אלה גורמים מעוניינים היו להמציא תקדים אסייתי למה שעשוי להיות יישוב "הסכסוך" בווייטנאם.

אם לא ייאותו האמריקאים ליוזמתם של שליטי הקרמלין, מתכוונים אלה כנראה לערוך מהדורה מחודשת של משבר הטילים, שאירע בים הקאריבי בסתיו 1962, שבה יביאו האסקלציה האמריקאית והטילים הסובייטיים המוצבים מסביב להאנוי להסדר כולל בין וושינגטון לבין הקרמלין, אשר, בין השאר, ינציח את השליטה האמריקאית בדרום הארץ ושאת מחירו יצטרך לשלם העם הווייטנאמי.

אולם מתוכניות אלה, שרחוקות עדיין מלהיות מגובשות, משתמע תנאי שהוא בחזקת ריבוע המעגל בנסיבות הנוכחיות: הכנסת הווייטקונג כשותף לתוך קואליציה ממשלתית זמנית בסייגון. במאמרנו, שהופיע לפני כשנה, אמרנו כי יבוא יום והאמריקאים ייאלצו לקבל את פני הגזירה. ואכן, כאשר יצא ארתור גולדברג מישיבה שנתקיימה ב-7 לינואר ש"ז בבית הלבן, אחר שליחויותיו במסגרת "מסע השלום", הוא הכריז בפני העיתונאים כי ארצות הברית משלימה עתה עם "ארבעת התנאים" של פאם וואן דונג, ובין השאר עם הנקודה השלישית בדבר השתתפות חזית השחרור בממשלת דרום וייטנאם. אולם, שוב, זהו ריבוע המעגל: שני השותפים עדיין לא אמרו את דברם. ובעיקר, מותר לצפות למאבק קשה בין הגורמים השונים המרכיבים את הווייטקונג. האם הדבר ילבש צורה דומה לקרבות שהתחוללו באלג'יריה אחר הכרזת העצמאות, לפני ארבע שנים? או האם נראה פילוג בין היסודות הבורגניים לבין השורה הלוחמת, או בין השלוחה הפוליטית לבין השלוחה הפרטיזנית? ואולי באות שאלות אלה טרם זמנן, כי האינטרסים של ארצות הברית חשובים מדי מכדי שהיא תוכל להשלים עם תנאי ההסדר. וכאן ניצבת השאלה: מהן מטרות המלחמה של ארצות הברית בווייטנאם?

עבור ארצות הברית יש למלחמת וייטנאם השלכות מרחיקות לכת. והראשונה שבה נדון היא, כי וייטנאם מהווה מפתח חשוב להודו, והודו עצמה היא המפתח העיקרי לניצול אימפריאליסטי של היבשת האסייתית כולה. ב-1960 חתם שר החוץ האמריקאי על חוזה עם נהרו, אשר נתן לארצות הברית ולבעלי בריתה הקפיטליסטים קונצסיות על חשבון העם ההודי. מאז נחתם החוזה, עלו וגברו ההשקעות המערב-גרמניות והיפניות והשקעותיה של ארצות הברית בקצב מסחרר. הבעיה הראשונה לפניה ניצבת ארצות הברית היא הקמת מעמד איכרים זעירים בהודו, שימציא מקור זול למזון עבור הפועלים המייצרים את רווחי העל למען האמריקאים. אלא שעשרות שנים של התפתחות כאובה ויקרה נחוצות עד שהאיכר ההודי, בתורת מעמד, יהיה מסוגל להאכיל את עצמו. שנה זו, למשל, תהיה שנת רעב, וחוזים כי כמה מיליוני אנשים ימצאו בה את מותם. לכן, הניצול האימפריאליסטי של הודו בקנה מידה מודרני דורש מקור חיצוני למזון הזול. הפתרון שיאפשר התרחבות אימפריאליסטית תקינה בהודו נמצא, אם כן, ב"קערת האורז", הכוללת את וייטנאם, את קמבודיה, את בורמה, חלקים מסוימים של מאלזיה, את אינדונזיה ואת הפיליפינים. כאן ניתן לייצר בעבודה חקלאית זולה שפע של עודפים אשר יהיו מתחת למחירי השוק.

אבל מדיניות ארצות הברית, זו של "מהפכה חברתית מסויגת" (היינו יצירת מעמד חקלאים זעירים), אינה אפשרית יותר בווייטנאם. אם הכיבוש האמריקאי ייפסק, תעבור המדינה לשלטון חזית השחרור הלאומית, אשר תשתדל, לפחות בתקופה הראשונה, לבנות מחדש את הארץ ההרוסה בעזרת סחר עודפי האורז מדלתת המקונג, עם צפון וייטנאם ועם סין, תמורת מוצרים תעשייתיים. כלומר: כך ייפסקו הזרמים המסחריים בין וייטנאם להודו ויחול בהם שידוד מערכות, וכן תעודד עצמאותה של וייטנאם תנועות מהפכניות בתוך כל "קערת האורז". בתנאים אלה הודו, המהווה כמעט את מחצית הפוטנציאל להתרחבות הכלכלית של האימפריאליזם בתקופה הנוכחית, תופסד בלי שתישמע אף ירייה אחת על אדמת הודו עצמה. מתברר, כי במלחמת וייטנאם תלוי לא רק עתיד מדינה זו, אלא גם עתיד המדיניות אותה מנהל האימפריאליזם האמריקאי למען המשך חייו הכלכליים בעשור הזה. למעשה, מה שעומד להכרעה בווייטנאם הוא היחסים בין "קערת האורז" שבדרום-מזרח אסיה ככלל, לבין עמדתו הבכירה של האימפריאליזם הינקי בהודו.

אם תסולק ארצות הברית מווייטנאם, יורגש הד המפלה גם בקמבודיה, בתאילנד, בבורמה ובפיליפינים. אם תיאלץ ארצות הברית להשמיט מידיה מפתח חיוני זה, ייהפך מהר המשבר הנוכחי במאזן התשלומים של ארצות הברית של אמריקה ל-1929 חדש פוטנציאלי. זהו הרקע האמיתי לוויכוחים מסביב ל"תיאוריית הדומינו" שניסרו בחלל החוגים השליטים בוושינגטון, לפני שישה חודשים.

אולם שורשיה של מלחמת וייטנאם אינם הודיים בלבד. נזכור רק כי שמה של דרום-מזרח אסיה הצרפתית היה הודו-סין, וההתערבות האמריקאית מפנה את חודה בעיקר צפונה. לא לשווא כתב העורך הראשי של ה"ניו יורק טיימס", ג'יימס ראסטון, בימים האחרונים: "הבעיה עתה היא לראות את וייטנאם כפי שהיא – לא כסיבה אלא כתוצאה של אי סדר רחב יותר". וכתבו הדיפלומטי של אותו העיתון, מאכס פראנקל: "בעת שהנשיא ג'ונסון ויועציו הקרובים מכינים תזכיר חדש על המלחמה בווייטנאם, הדאגה גוברת אצל הפקידים שמתחת להם, כי ארצות הברית וסין מתקרבות לקראת התנגשות שאף אחת מהן אינה רוצה בה. פקידים אחדים ומתכנני מדיניות בכירים הזהירו, כי אם סוג הלוחמה הנוכחית יימשך בווייטנאם, עלולות שתי האומות להתנגש ישירות תוך כמה חודשים". באותו יום הופיע העיתון עם כותרת ראשית בעמודו הראשון, האומרת: "כמה עוזרים אמריקאיים רואים סכנה של התנגשות ישירה עם סין – חשש שהאדמיניסטרציה תרחיב את הסכסוך מחמת טעות בחישוב".

אין בזה דבר חדש. מאז 1949 זהו גורם קבוע: האימפריאליזם האמריקאי לא עיכל את עובדת קיומה של סין העממית, וכל רצונו להחזיר את הגלגל אחורה. מלחמת וייטנאם היא הזדמנות נהדרת לכך. מתחילים באסקלציה בתוך השטח הצפון וייטנאמי, יוזמים את הפצצת האיפונג והאנוי, ושולחים את מפציצי הבי-52 מעל למיתקני האטום הסינים.

יש להזהיר את מעמד הפועלים הבינלאומי: סכנת ההתערבות נגד סין היא ממשית הפעם. מלחמה מעין זו תהווה מפלה חסרת תקדים עבור כל פרולטריון ארצי. אין להיתפס לבהלה, כי הניסיון ההיסטורי הוכיח שהאימפריאליזם מסוגל לנהל מלחמה נגד מדינת פועלים רק לאחר שהוא הנחיל תבוסה ניצחת לפרולטריון. אך מגמותיה של ארצות הברית ברורות. נעמוד הכן! נעמוד מוכנים לקום, לאזור את כוחותינו כדי להגיש את העזרה הממשית ביותר למדינת הפועלים המותקפת! הסיסמה היום היא: הגנה בלתי מותנית על מדינת הפועלים הסינית, נגד האימפריאליזם האמריקאי והביורוקרטיה הסובייטית!

בתור סיכום ארעי

מאוד פופולרי היום לדבר בחוגים הרדיקאליים על המלחמה "הבלתי ניצחת" בווייטנאם ובכל אתר ואתר, ולראות את האימפריאליזם בדרום וייטנאם כמובס כבר. הנחה זו אינה רק מוטעית, אלא גם מסוכנת. האימפריאליזם יכול עוד עתה למחוץ את המהפכה הווייטנאמית; גם פה נכון הכלל, כי "אין עבור הקפיטליזם דרך ללא מוצא". עם אינו יכול להילחם לאורך זמן למען מטרות שנראות לו נואשות.

האם ירצה האימפריאליזם האמריקאי להשתמש בכל עוצמתו הצבאית כדי למנוע את שחרורה האמיתי של וייטנאם? כדי למנוע את המהפכה החברתית בה? ברור שהוא ינסה. מדיניותה של ארצות הברית בווייטנאם איננה מקרית, מוטעית, מטורפת; יסודה באינטרסים הכלכליים והחברתיים של המעמד השליט במדינה זו.

אולם ייתכן שהממשלה האמריקאית לא תצטרך ללכת בדרך הצבאית עד סופה, משום שיש לה חזית שנייה בה יכולה היא לפתוח: אחרי הנפאלם, המשא ומתן ודיפלומטיה יכולים להיות לנשק אימפריאליסטי בגלל מהותה של התנועה הסטאליניסטית הבינלאומית, המחזיקה בידיה בשלטון הממלכתי במדינות הלא-קפיטליסטיות, והחולשת על התנועה המהפכנית בווייטנאם.

הסטאליניזם קם על בסיסה של מהפכת אוקטובר, המאורע הכביר ביותר בקורות זמננו, כתוצאה מבדידותה והתנוונותה. הוא מייצג את האינטרסים החברתיים והכלכליים, ואת המנטאליות הפוליטית של קאסטה ביורוקרטית שליטה, שהפריבילגיות שלה תלויות באיזון רופף. מחד גיסא, עליה לקיים את הבעלות המולאמת, שעל יסודה ניצב שלטונה, נגד חתירות הרסטורציה של האימפריאליזם. מאידך גיסא, עליה להיאבק כדי לקיים בעינו את המצב, בו מופקע משלטונו הפוליטי מעמד הפועלים, שבשמו, אך נגד האינטרסים שלו, היא שולטת. בהקשר זה, מדיניותה, כקאסטה לאומית, היא חיפוש מתמיד אחר מודוס ויוונדי עם האימפריאליזם העולמי – הסדר שישמור במהותו על הבסיס הלאומי מהתקפה אימפריאליסטית, על חשבונה של המהפכה בארצות אחרות. ומה שאמרנו ביחס לביורוקרטיה הסובייטית נכון גם לגבי אחותה התאומה הסינית. מדיניות ארוכת טווח זו (המוצאת את ביטויה במה שנקרא "דו-קיום בשלום") עושה מהסטאליניסטים אויב של המהפכה.

השאלה השנייה היא: האם רשאים אנו לדרוש משא ומתן בווייטנאם? את המשא ומתן דורשים האנשים שבאגף הליברלי של האימפריאליזם האמריקאי, כדוגמת וולטר ליפמן והסנטור וויין מורס. אנשים אלה רוצים שההון האמריקאי יוסיף לשלוט בדרום-מזרח אסיה. הבדלי הדעות אינם אלא בקשר לאמצעים. הם מחפשים שפה משותפת עם הביורוקרטיה במוסקבה ובפקין. כיום, בתוך יחס הכוחות הנוכחיים בווייטנאם, לחזור על דרישה זו של מדינאים קפיטליסטים הוא בחזקת בגידה. מה שמוטל עלינו לעשות הוא להילחם באימפריאליזם, לחשוף קבל עם את סיסמתו בדבר משא ומתן ולעזור לחיזוקם של היסודות המהפכניים באמת בתוך וייטנאם לקראת מבחניהם הממשמשים ובאים.

אמרנו שסכנה מאיימת על המהפכה הווייטנאמית מצד הסטאליניזם. הבה נזכור שכוחו של הסטאליניזם בקיום האימפריאליזם. אם כן, בין כך ובין כך, העזרה הרצינית ביותר שאנו יכולים להגיש ללוחמים הווייטנאמיים היא במחיצת הקפיטליזם באשר הוא. משימה זו, שהיא אקטואלית יותר משהיתה זמן רב, נכונה עוד יותר לגבינו, כאן בישראל.

ניצחון למהפכה הווייטנאמית!

יוצאו הכוחות האמריקאיים מווייטנאם!