הזמן – חורף 1969.

העניין – הרכבת הממשלה אחר הבחירות לכנסת השביעית.

עיתוני ישראל יודעים לספר על פגישות קדחתניות בין אנשי המערך (כולל מפ"ם?) עם נציגי המפלגות הדתיות. הנושאים שהועלו לדיון הם תביעות המפד"ל ואגודת ישראל בתחום הסטטוס-קוו של התחיקה הדתית. הוקמו קבוצות דיון בעניינים הבאים:

א) תביעת המפד"ל להתנות מתן רשיונות לבנייני ציבור ובתי מגורים בהעסקת מפקח כשרות צמוד לכל בניין שמספר דירותיו עולה על 6; הצמדת מפקח אחד כזה לכל שני בניינים שבנייתם כבר הושלמה עד למועד חקיקת החוק בכנסת; המפקח ישגיח על צניעות הנשים, כשרות המאכלים, מנוחת השבת, חבישת כיסויי ראש ותפילת שמונה-עשרה לפחות אחת ליום, על ידי כל גבר שמלאו לו 13 שנים; למפקח יותקנו סמכויות בדומה לפקח עירוני. הוא יוסמך לרשום דו"חות על עבירות שאת מניעתן באה השגחתו לממש. העבירות יוכללו, ברובן המכריע, במסגרת ברירת קנס, פרט לעבירות על קדושת השבת. עבירות ממין זה יובאו להכרעת סמכות שיפוטית רבנית מיוחדת, שתוקם לשם כך.

ב) תביעת המפד"ל ו"האגודה" לאסור על בתי החרושת למקררים את ייצור המקררים הגויים הרגילים. המפעלים הנ"ל יְיַצרו רק מקררים המאפשרים את השמירה על תנאי הכשרות שנקבעו בהלכה. דהיינו: המקררים ייבנו בצורה תלת-אחידה, באופן שכל אחד משלושת החלקים יהיה נפרד לגמרי מרעהו, כשלכל חלק יחידת קירור נפרדת ובלעדית. כך יוכל להישמר הבידוד הדרוש בין מאכלי בשר ומאכלי חלב ובין מאכלים נייטרליים (מבלבלים) תמורת מאכלים עם בשר ועם חלב.

ג) תביעת המפלגות הדתיות לגרש לאלתר את הנשים הנוכריות וילדיהן הטמאים השורצים בארץ הקודש. בעלים יהודים שיסרבו לציית להוראת חוק זו יגורשו מן המדינה תוך פרק זמן של שישה חודשים או ייאסרו למשך שנתיים וישלמו קנס עד 2,000 ל"י.

תוצאות המשא ומתן ותגובות העיתונות

המשא ומתן הסתיים, כרגיל, בחיוב, כאשר הקיצוניים שבין הדתיים מתרעמים על הפשרנות היתרה שננקטה ביחס לעמדת המפלגות החילוניות המתייוונות.

עיתוני מפ"ם והמערך העלו על נס את המאבק הגא והעקבי של נציגיהן במשא ומתן, בהציגם את תוצאות המשא ומתן כהישג לרוח הסובלנית היהודית הפועלית, המתקדמת.

ובכן, מה סוכם בעצם?

הנה – לגבי סעיף א': הבתים הישנים יהיו פטורים לפי שעה ממינוי משגיחי דת. גם עבירות השבת ייכללו במסגרת של ברירת קנס.

לסעיף ב': המקררים התלת-אחידים יצוידו ביחידת קירור אחת משותפת לכל שלושת החלקים. לסעיף ג': פרק הזמן שיעבור עד לגירוש או למאסר יהיה שנה שלמה במקום שישה חודשים; הקנס הופחת מ-2,000 ל"י ל-1,000 ל"י בלבד.

ככה הצליחו מפלגות הפועלים החלוציות לשמור אמונים לרציפות המסורת היהודית, תוך הדיפת הסתערות מגמות הכפייה הדתית – כתב אחד מבחירי העיתונאים שצמחו במשתלת "אחדות העבודה"-"פועלי ציון" עליה השלום.

פיליטון ומציאות

רבותי, מה שנראה היום פיליטון מעורר גיחוך סלחני – עשוי להיות מציאות אכזרית בעוד חמש שנים. אנו מציעים להתייחס במלוא הרצינות להצהרות של דוברי המפלגות הדתיות ביחס לכוונתם להשתית את מערכת התחיקה בישראל על בסיס חוקי התורה וההלכה.

אנו מציעים לייחס חשיבות להצהרותיו של הרב הצבאי הראשי, אשר על אף היותו לבוש במדי צה"ל ונושא דרגה של אלוף, אמר במפורש כי מתנגדי הכפייה הדתית משולים למתייוונים שיש להילחם בהם עד חורמה וכי הוא גורס מדינה כזו בישראל, בה לאדם דתי יהיה מותר לעשות כל מה שמותר לבלתי דתי, אך על הבלתי דתי ייאסר כל מה שאוסרת ההלכה על היהודי הדתי.

מטרות אלה, המוצגות בריש גלי על ידי אבירי מסדר חשכת ימי הביניים, עלולות להתגשם אם ימשיך הציבור הבלתי דתי להגיב באדישות יהודית מסורתית כל אימת שהוא מותקף על ידי הכפייה הדתית.

הבה ונהרהר קמעא, אילו לפני חמש שנים היה איזה עיתונאי חצוף מעז לחבר פיליטון, בו מסופר כי במשא ומתן הקואליציוני של שנת 1966-1965 כונסו נציגי המושבים והקיבוצים לדיון על הנושא: איזה מפעלים בתחומיהם יהיו כפופים לחוק השבת ואסורים בהפעלה בה ואיזה מותרים; ואילו מוסיף היה העיתונאי לספר כי סוכם במשא ומתן שמפעלים המשרתים את המשק עצמו יורשו בהפעלה, ואילו אלה העוסקים בייצור לשוק – אסורים. ולשיא חוצפתו היה אותו עיתונאי מגיע כאשר היה מספר שאחר כל הדברים הללו נכנסו לממשלה אנשי מפ"ם ו"אחדות העבודה", אנשי הקיבוץ המאוחד והקיבוץ הארצי. אילו היה נכתב כדבר הזה, כלום לא היינו מתלוצצים ו"על המשמר" לא היה מכנה זאת: הסתה נגד התנועה הקיבוצית ובית מפ"ם?

אבל צאו וראו – כך בדיוק הם פני העניינים. ומי לנו יערוב כי במשא ומתן הקואליציוני הבא לא נהיה עדים למחזות פלצות עוד גרועים מאלו של השתא.

הדת היהודית כופיינית מעצם טבעה

על אף הצהרתו של ד"ר סנה בכנסת כי הדת היהודית איננה גזענית אלא אוניברסלית ועל אף הערתו ערב הבחירות כי אם כבר דת, אז הדת היהודית היא המתקדמת ביותר – על אף כל זאת יורשה לנו לטעון כי הדת היהודית, בתפיסת עולמה היסודית, היא לאומנית, גזענית ובלתי סובלנית לחלוטין.

הדת היהודית גורסת כי העם היהודי הינו יחידה שלמה בעלת סגולות ייחודיות ותיפקודים בלעדיים ביחס לעמים אחרים. היא רואה את העם היהודי כאחראי אחריות קולקטיבית לעשיית המצוות ולביצוע המחדלים המצווים בתורה ובהלכה, על ידי כל פרט ופרט מתוכו. לפי אותה תפיסה, סטייתו של פרט או פרטים מתוך העם היהודי מן הדרך המותווית על ידי התורה וההלכה – מהווה תקלה ומוקש לעם כולו, לעתידו ולמימוש תפקידיו הנעלים והמיוחדים שלשמם נברא על ידי השם. זו, בקיצור נמרץ, התיאוריה המצדיקה והמחייבת את האירגון הדתי היהודי לכוף את ההלכה בכל דרך אפשרית על העם כולו עד לפרט היהודי האחרון. כל זאת אליבא דכולי עלמא. אבל חריפות מיוחדת נודעת בקרב המאמינים העקביים ביחס לכל הנ"ל כאשר המדובר בו על אדמת ארץ ישראל, שלה עצמה מיוחדת קדושה מיוחדת במינה. כלומר – סטיית אדם יהודי כאן, על אדמת הארץ הקדושה, מהווה היא – ביחס למאמין העקבי – עבירה חמורה כפולה ומכופלת מאשר באיזה שהוא מקום אחר בעולם.

בתחום המאבק עם הכפייה הדתית אין מנוס מלכפות על ציבור המאמינים את עקרון הסובלנות ההדדית, כמקובל בעולם המודרני. יש להכריח את המאמינים לראות באמונתם עניין שבינם לבין המקום. רשאים הם להטיף לדרכם ולנסות לשכנע פרט זה או פרט אחר – אבל יש לאסור תכלית איסור כל ניסיון, קטן כגדול, לכפות על אדם אחד או על קבוצת אנשים אורח חיים דתי, אף לא בשטח מוגבל.

ביטול החינוך הממלכתי דתי

וכאן מגיעים אנו ממילא לבעיית החינוך, כי החינוך הוא אחד המפתחות החשובים ליצירת דמותה העתידה של המדינה. אין כאן טעם להיכנס מחדש לבעיית חיסולו של זרם העובדים בחינוך, על ידי בן גוריון, באמתלא של כלליות ממלכתית. זה היה צעד בעל משמעות ריאקציונית, אשר תאם את מדיניותו הכללית של בן גוריון. הראיה, שאת הזרם הדתי בחינוך לא זו בלבד שלא חיסלו אלא אף עודדוהו לעילא ולעילא. עתה נמצאים אנו במצב של העדר זרם עובדים (ויצוין שגם זרם העובדים דאז לא היה שיא הקידמה, והלאומנות לא זרה היתה לו). חינוך פועלי מתקדם ממש יעמוד על הפרק, כנראה, רק עם ניצחון המהפכה הסוציאליסטית בישראל. [עד] אז יש להילחם בכל תוקף על כלליות ממלכתית ממש בתחום החינוך. יש לבטל את מוסדות ההשכלה הממלכתיים דתיים ולעשותם למוסדות השכלה ממלכתיים לכל דבר. הורים שירצו להקנות לבניהם לימודי דת – יוקצו להם לשם כך מקום וזמן לשיעורים שירצו בהם.

על ידי הכנסת מושג התודעה היהודית הוחל בתהליך הפיכת בתי הספר הלא-דתיים לדתיים. זה מתבטא באופי מסוים של חגיגות, בהקניית לימודי תפילות, בהטפה להליכה לבית הכנסת ובכפיית חבישת כיפות בשיעורי תורה ותנ"ך. לא כל בתי הספר נוגעו בכך. זה תלוי בטיב המורים ומידת האומץ שיש להם לשחייה נגד זרם עכור זה. המורים הדתיים בבתי הספר החילוניים אינם מתביישים כלל לצאת למיתקפה דתית מרוכזת, תוך הנחה שההורים לא יסתבכו במאבק נגדי משום טעמי אי נעימות העשויים להיגרם לבניהם.

תהליך זה יש להפסיק. הגיעה השעה לצאת למאבק ציבורי על דמות עתידה של המדינה בתחום החקיקה כבתחום החינוך.

המשמעות החברתית

פה ושם בחוגים המתקדמים, אפילו במק"י, אתה קולט דעות שלפיהן אין צורך להגזים במאבק בתחום הכפייה הדתית. דעות אלה מוצאות להן סימוכין בנימוק שאין זו המערכה המעמדית המכרעת ולא הראשונה בחשיבותה. אין ספק שלגבי עתיד ישראל חשובה יותר שאלת יחסי ישראל-ערב. אבל האם אין קשר בין שתי השאלות? יש ויש!

הדת היהודית היתה והינה אחת המשענות הרעיוניות והמעשיות החשובות ביותר לציונות וללאומנות היהודית בכל אתר ואתר וגם כאן בישראל. היום, כל לאומנות זקוקה לתיאוריה מנחה וכל תיאוריה לאומנית מוכרחה לשלוח את שורשי יניקתה למיסטיקה דתית קדומה, זו או אחרת. טול כל אחת מהתנועות הלאומניות או הגזעניות בעולם ובדוק את תורתה – לא תמצא אחת ששורשיה אינם יונקים מיסודות מיסטיים קדמוניים וכן חשוכים.

אותו דין אף ביחס ללאומנות היהודית (או העברית) המודרנית.

המיתקפה בתחום הדיפת הכפייה הדתית, מלבד היותה חשובה ומתקדמת כשלעצמה, משרתת את עניין הקידמה החברתית בהכותה באחד משורשיה החשובים של הלאומנות. עד כמה מותנה השגת הקידמה החברתית בבלימת הלאומנות – לא כאן המקום להרחיב.

מכל מקום, בעניין המאבק בכפייה הדתית קיים בארץ פוטנציאל רציני של כוח הרוצה לפעול והמגלה נכונות למעשים של ממש. טוב מאוד עושה, לכן, תנועת "העולם הזה כוח חדש", בהוציאה כוח זה אל הפועל.