ד"ר משה סנה, בעת שפעל כמייסד ומנהיג תנועת "השמאל הסוציאליסטי", אשר פרשה ממפ"ם על רקע משפטי פראג, נהג לקיים ימי עיון במרכסיזם.
באחת ההרצאות הללו התעכב – אגב דיון בנציונליזם היהודי – על המונח "עלייה".
"מאי משמע 'עלייה'? – האם הטריטוריה הישראלית כה גבוהה מעל פני הים עד שכל הבא אליה מחויב לטפס אליה וכל היוצא ממנה נאלץ לרדת?"
כך שאל ד"ר סנה בשעתו, ואף השיב על השאלה, באומרו:
"עצם השימוש במונח 'עלייה' לצורך הגדרת הגירה לארץ מסוימת, ובמונח 'ירידה' לצורך תיאור ההגירה מאותה ארץ, מלמד על הלך מחשבה נציונליסטי מובהק. רק אדם שהטריטוריה הלאומית מהווה ערך עליון בכל השקפתו הפוליטית והחברתית מסוגל להתייחס לטריטוריה זו כאל מקום מורם מארץ, גבוה יותר מכל מקום אחר על פני כוכב הלכת ארץ".
נכונים הדברים. והם נשארים נכונים גם אם דוקטור סנה עצמו נמצא עתה בדרכו חזרה אל הציונות.
אנגליה יקרה לאנגלים לא פחות מאשר ישראל לישראלים, ובכל זאת הם מדברים על הגירה מאנגליה או אליה, מבלי להשתמש במינוח של הבדלי גובה.
דברים דומים ניתן לומר כמעט על כל מדינה אחרת בעולם. במקרים הבודדים בהם קיים דמיון, הרי ההשוואה מעלה הרהורים קודרים. ההמנון הלאומי הגרמני, למשל, פותח במלים "גרמניה, גרמניה מעל לכל, מעל לכל בעולם".
ייתכן שבעת חיבור ההמנון היתה הכוונה למדינה גרמנית מאוחדת מעל להבדלים שבין הנסיכויות הנפרדות, אך ב-50 השנים האחרונות קיבלו המלים את המשמעות הרגילה של "גרמניה מעל אנגליה, מעל צרפת, וכו'…". הנציונליזם הגרמני – ותוצאותיו – אינם סוד.
אם המונח "עלייה" מצביע על מבנה רעיוני שבסיסו הנציונליזם (חסידי השקפה זו קוראים לה בעברית "לאומיות" על מנת לשוות לה אופי חיובי, ומגנים בשמחה את "הלאומנות". אך החלפת היו"ד בנו"ן אינה משנה כמלוא הנימה מערך רעיוני זהה במהותו), הרי "מדיניות העלייה" וביצועה מתרגמים רעיונות נציונליסטיים אלה לשפת המעשה.
כשמבצעים את מדיניות ה"עלייה" אין מסתפקים רק במתן מינוח מפלה לטריטוריה הישראלית, אלא מפעילים אפליה זו על בני אדם.
"מדיניות העלייה" אין פירושה מתן רשות כניסה למהגרים הבאים לישראל – לכל דכפין.
אין פירושה מתן מקלט ליהודים הנרדפים על יהדותם, כפי שסבורים (בטעות) רבים.
אין פירושה גם מתן רשות לכל מי שנולד בטריטוריה הישראלית – לחזור אליה.
פירושה הוא אירגון ועידוד הגירת יהודים לישראל (ללא כל קשר לשאלה אם הם נרדפים על יהדותם, או לאו).
מהגר סתם, לא יהודי, יתקשה לקבל רשיון להגר לישראל. מערבי פלשתינאי שנולד בטריטוריה הישראלית נשללת עקרונית הזכות לשוב למולדתו; לא בניגוד למדיניות ה"עלייה", אלא בהתאם לה, כחלק בלתי נפרד ממנה. שהרי "אם הם יחזרו – לא יהיה מקום ליהודים".
מדיניות ה"עלייה" מפלה במפורש את היהודים לטובה; מכאן נובעת בהכרח אפליה לרעה של כל מי אשר אינו יהודי.
אפליה זו במדיניות ההגירה לישראל הינה אחת מאבני היסוד של הציונות. היא פסולה מבחינה מוסרית, ולא פחות – מבחינה פוליטית. אין מדינה ערבית אשר תהיה מוכנה להסדר שלום ונורמליזציה של יחסים עם מדינה שכל מהותה אפליית יהודים לטובה. קרי – אפליית ערבים לרעה.
ביטול אופיה הציוני של מדינת ישראל (וכחלק מזה – ביטול מדיניות "העלייה") הוא תנאי הכרחי לשלום ישראל-ערב.
קשה לדרוש את ביטול "מדיניות העלייה", או אפילו את שינוי המונח "עלייה" למונח הרגיל "הגירה", מן הציונות, המפלגות הציוניות, ההנהגה הישראלית הנוכחית. למעשה פירוש הדבר הוא לדרוש מן הציונים להפוך לבלתי ציונים. יתרה מזו, דרישה זו אינה פופולרית בציבור.
לכן ראוי מר א. אבנרי להערכה על כך שהיה לו האומץ לדרוש מעל במת הכנסת את שינוי "חוק השבות", המשמש ביטוי משפטי למדיניות ה"עלייה" הציונית. בכך לא רק הזמין על עצמו התקפה של קריאות ביניים סוערות בכנסת ונאומים רוויי רגשנות לאומית מנציגי כל הסיעות, החל במיקוניס (!) וגמור ב"חרות", אלא הסתכן בהרגזת רוב הציבור היהודי בישראל, שעם כל בוזו ל"ציונות" הרשמית, הינו עדיין ציוני בהשקפותיו למעשה.
אולם, התביעה לשינוי חוק ההגירה הציוני נומקה בהנמקה מוזרה ביותר.
מדווח אבנרי ב"דו"ח לבוחר (6)" ("העולם הזה" 1477):
"כאן אנו נוגעים באחת הפרות הקדושות של המשטר הקיים: חוק השבות וכל הנובע ממנו. הייתי רוצה להבהיר כאן את עמדת 'העולם הזה – כוח חדש' לגבי חוק השבות: אנו בעד עלייה לישראל, אנו בעד עלייה המונית. אילו היה קם במדינה משטר חדש, ברוח עקרונותינו, הוא היה פותח דרכים חדשות לעלייה, למשל מברית המועצות. אני מקווה שלא ירחק יום זה יותר מדי. אולם חוק השבות אינו דרוש לצורך זה. ייתכן והיה מקום לחוק כזה כהפגנה של השינוי הגדול שחל עם קום המדינה, כהפגנה נגד המשטר הקולוניאלי שקדם לה. אולם האם יש מקום לחוק זה כיום? האם בכלל יש מקום לחוק המפריד בין עמים ודתות, בין יהודי ושאינו יהודי, מה גם שאיננו יודעים מיהו יהודי? מדינה זו שייכת לכל אזרחיה, עברים וערבים ואחרים ואין מקום לשום הבדלה בין אזרחים או מועמדים לאזרחות על פי המוצא, הלאום, הדת והעדה".
האומץ הדרוש כדי לומר דברים אלה מעל במת הכנסת בישראל כיום נמצא ביחס הפוך להגיון הדברים.
אבנרי יוצא בהצהרה למען שינוי חוק השבות וביטול אלמנטים אחדים של אפליה לאומית הטבועים בחוק זה (למעשה הציע רק שינוי בפרוצדורה של קבלת אזרחות, בתבעו לבטל את ההענקה האוטומטית של אזרחות לכל מהגר יהודי) ומיד בהמשך מצהיר שהוא בעד "עלייה" גדולה, ועל מנת שלא תהיינה שום אי הבנות הוא מודיע כי כוונתו למשל ל"עלייה" ללא הבדל מוצא, לאום, דת ועדה – מברית המועצות…
תפאדל – יא אבנרי! הבה נארגן "עלייה" של מוסלמים מהרפובליקה הסובייטית האוזבקית לישראל!
האם לזה התכוונת כשהצהרת שאתה בעד "עלייה" גדולה לישראל ובעד ביטול אפליות הטבועות בחוק ה"שבות"?
טיעון מוזר זה אינו יוצא דופן.
בדו"ח מס' 7 לבוחר ("העולם הזה" 1478) מביא ח"כ אבנרי תשובה מוזרה ביותר שנתן לח"כ אליאב ממפא"י:
"הייתי רוצה להעיר משהו לחה"כ אליאב. הוא אומר שצריכים לרחם על אותם שיש להם העוז לבדוק מחדש את הצורך בחוק השבות. הייתי מציע לחה"כ אליאב לשמור את רחמיו לאותם שרוממות חוק השבות בפיהם ולמעשה הם מרוקנים צעד אחרי צעד את חוק השבות מתוכנו (!). והרי הצעת חוק זו (חוק הכניסה לישראל), היא צעד נוסף בכיוון זה. יותר מכובד להתאים את ההלכה למעשה ואת הסיסמאות למציאות מאשר ליצור פער גובר והולך בין מלים לבין מעשים. זה נקרא בפי בני דורי 'להרביץ ציונות' – ואינכם משרתים את הציונות" (!).
מדוע צריך אנטי ציוני מוצהר כאבנרי לטעון כלפי הציונים טיעון על "אתם מרוקנים את חוק השבות מתוכנו", "אתם אינכם משרתים את הציונות"?
ישאיר נא את הדאגה לאינטרסים הציוניים – לציונים עצמם.
מטיעון כזה והטחת האשמות כאלה כנגד הציונים, ועד לטיעון של "מימוש המדיניות שלנו יביא ל'עלייה' גדולה לישראל" מתוחה שרשרת עקבית.
קשה מאוד להתייחס להצהרות הללו כאל פליטות פה, דברים שנאמרו בלהט הוויכוח, או שיקולים של "לא להרגיז את הבוחרים על דברים שאינם חשובים כרגע".
ברגע שאבנרי הצהיר בכנסת "אנחנו בעד עלייה המונית לישראל!" נשמה הכנסת לרווחה.
אין ספק, ויכוחים סוערים עוד יהיו, רעש גדול יהיה, התקפות הדדיות עוד תתפתחנה סביב כל מיני בעיות חשובות – כפייה דתית, דמוקרטיה, חוקה, ספורט, וכו' – אבל הצעיר הזועם הזה הוא "בכל זאת בתוך המשפחה", ולא נתפלא אם יוסיפו לו במשך הזמן גם את התואר "יש לו, בכל זאת, לב יהודי חם".
אין זה סוד כי כל חברי הכנסת חששו מאוד מהאפשרות שיהודי ישראלי בודד המייצג דעות אנטי ציוניות (פרט לסיעת וילנר-חביבי, ממנה אין המשטר חושש) יצליח להיכנס לכנסת.
אדם כזה היה מסוגל לפוצץ כמו בסיכה את הבלון העצום של כל מערכת ההסברה הציונית בחו"ל, מערכת ללא אח ודוגמה בעולם כולו, המהווה את אחת המשענות העיקריות של המשטר הציוני. אולם מרגע שקרא בעוז: "אנחנו בעד עלייה גדולה" – נרגעו הרוחות. מה שיבוא מעתה הוא ריב, לעתים חריף ביותר, אך בתוך המשפחה, כשכולם, כולל האופוזיציה הקיצונית ביותר, ניצבים על בסיס האקסיומה הציונית היסודית של "עלייה" המונית.
שאלת ה"עלייה" היא בעלת משמעות עקרונית לא רק לגבי הציונות, "סיעת העולם הזה – כוח חדש", והעולם הערבי על כל גווניו, אלא גם לגבי "הפעולה השמית".
סעיף 7 של "המנשר העברי" – עקרונות הפעולה השמית" – קובע:
"תוך שאיפה לגידול אורגני (!), תעודד (!) מדינת ישראל עלייה רבת ממדים ותקל על העולים את הקליטה בארץ, וכאומה עברית, מדיניות העלייה תהיה כפופה לאינטרס הבלעדי של המדינה".
"עלייה" – איננה בחזקת גידול "אורגני" של האוכלוסייה; גידול אורגני הוא הריבוי הטבעי של אזרחי המדינה, לא ההגירה אליה מבחוץ. זאת רק בדרך אגב.
שנית, סיפא עלולה להתנגש ברישא.
אם מדיניות ההגירה תהיה כפופה לאינטרס הבלעדי של המדינה, ייתכן למשל מצב שבו יחויב אינטרס המדינה להגביל את זרם המהגרים לתוכה, להפסיקו לחלוטין, וייתכן – אף לעודד הגירה אל מחוץ לתחומי המדינה.
אחת מהשתיים – או שקובע האינטרס העצמי של המדינה, או שקובע אינטרס אחר, מסתורי, שהוא חשוב עד כדי כך שהמדינה מוכנה לגרום נזק וסבל לעצמה ובלבד שלא ייפגע אותו אינטרס.
ציוני עונה על השאלה בפשטות ובבהירות: – תמיד, בכל מצב ובכל זמן, עידוד, אירגון, תיכנון, וביצוע הגירה המונית של יהודים מכל ארץ בעולם למדינת ישראל קודמים לכל אינטרס מקומי ישראלי.
אך "המנשר העברי", במקרה הטוב, מתנודד בין "האינטרס היהודי" (כפי שהציונות גורסת אותו) לבין "האינטרס הישראלי".
בנימין עמרי, איש "הפעולה השמית", מרחיק לכת מאבנרי ומה"מנשר". הוא מכריז כי "התנועה השמית לא תיכון על השלמה סבילה של בני עם אחד עם דרישותיו של העם השני. התנועה תיכון על בסיס של מאבק פעיל של חבריה מבני שני העמים בעד המטרות המוסכמות שלה. העברי חייב ללחום בעד שיקומו בישראל של העם הפלשתינאי, הפלשתינאי יילחם (!) בעד עלייה יהודית" ("אתגר" 114, 22.1.65).
שיווי המשקל בניסוח זה הוא ממש מלאכת מחשבת.
איזו נוסחה גואלת, איזה שוויון בחובות.
"העברי חייב ללחום בעד שיקומו בישראל של העם הפלשתינאי" – זאת אומרת בעד מימוש זכויותיהם של הערבים תושביה של הארץ מזה דורות רבים כמיעוט בישראל, לא חלילה בעד מימוש זכויותיהם הפוליטיות כאומה פלשתינאית עצמאית, או לפחות כחלק מהאומה הערבית. והפלשתינאים – שהסכם עבדאללה-בן גוריון השאיר אותם ללא טריטוריה לאומית, שמדיניות ה"עלייה", ה"התיישבות" (של מי?) וה"פיתוח" (של מי? ולטובת מי?) נישלו ומנשלים אותם בהדרגה מעל אדמתם ורכושם בישראל והופכים אותם לחוטבי עצים, שואבי מים ושוטפי כלים במסעדות – חובתם היא ללחום למען "עלייה" של יהודי ברית המועצות! אכן, שוויון למופת בחובות.
מר עמרי הצליח כבר לגייס למאבק פעיל המבוסס על שוויון זה בחובות את מר מחמוד דסוקי (ר' "אתגר", 25 בנובמבר 1965). אנחנו מנבאים לאקטיביות רעיונית זו – המנסה לזווג שני מיני נציונליזם – לא רק כישלון, אלא גם ביזיון.
אולם מעבר להערותינו הסובייקטיביות ברצוננו לשאול את סיעת "העולם הזה – כוח חדש" בכנסת, את מחברי "המנשר העברי" ואנשי "הפעולה השמית", את מר עמרי וגם את מר מחמוד דסוקי, את השאלות הבאות:
- מדוע אתם מקבלים כאקסיומה שאין להרהר אחריה את הנחת היסוד הציונית של טיפוח הגירה המונית מתמדת של יהודים למדינת ישראל? האם זה משום שישראל זקוקה לכוח אדם? האם זה משום שהיהודים הללו נרדפים על יהדותם ואין להם מקום אחר אליו הם רוצים, או יכולים, להגר?
- האם זה מקרב את השלום הישראלי-ערבי?
- איזה אינטרס כלכלי, פוליטי או חברתי של מדינה ישראלית (לא ציונית) משרתת הגירה זו הקרויה בפיכם – "עלייה"?
ולח"כ אבנרי: אתה מוכן לנתץ את הפרה הקדושה של חוק השבות? – מדוע זה תשתחווה לעגל העלייה?
