תמונת השער: סאלח בראנסי, המועמד מס' 1 של הרשימה הסוציאליסטית
להיטותן של המפלגות הקיימות בישראל להחניק כל ניסיון התארגנות מצד קבוצת אל-ארד, באה לאחרונה לכלל ביטוי קיצוני בפסילת "הרשימה הסוציאליסטית" לכנסת. גישה זו, הנושאת עמה סממנים ברורים של מדיניות בת-יענה, מהווה ניסיון גלוי להתחמק מהבעיות החמורות הנוגעות לשאלת המיעוט הערבי בישראל בפרט ולשאלת גורלה של האומה הפלשתינאית בכלל (קשרן של בעיות אלו לעתידה של ישראל אינו טעון הסבר). עד כה התעוררו שאלות אלו רק בפורומים בינלאומיים שלא היה בכוחם לכפות החלטותיהם על מדינת ישראל. אולם עם הופעתה של קבוצת אל-ארד מתחילה הבעיה להציק מבית וההתעלמות ממנה עלולה להיות גורלית ומסוכנת יותר.
בעיית גורלה של האומה הפלשתינאית כפי שהיא משתקפת בשאלת הפליטים או הממשל הצבאי תתגלה במוקדם או במאוחר כבעיית יסוד לעתידה של מדינת ישראל. ההתחמקות ממנה איננה אלא השהיה שרירותית שעלולה, לדעתנו, להחמיר את הבעיה.
מזה שבע-עשרה שנה מתחדש מדי שנה הדיון בשאלת הפליטים. מזה שבע-עשרה שנה עומד הממשל הצבאי על כנו. ולמרות כל אלה, עולות ומתחזקות התביעות הלאומיות של ערביי ישראל.
האם לא הגיעה השעה לגשת לפתרון בעיות אלו?
כל אדם או מדינה, אשר מתוך שיקולים רציונליים דוחים פתרונן של בעיות, מצפים כי הזמן יפעל לטובתם. האם פעולות ההשהיה של מדינת ישראל מבוססות אף הן על טעמים דומים?
כשהתהוו בעיית הפליטים ובעייתה של האומה הפלשתינאית, היו עדיין שכנותיה של ישראל בחזקת ממלכות פיאודליות מפגרות תחת שלטון קולוניאלי. מאז ועד היום חלו באזור תמורות קיצוניות. ארצות ערב השתחררו מעול הקולוניאליזם; רובן עלו על פסים של תיעוש מוגבר; מצבן המדיני בזירה הבינלאומית הפכן לגורם לא מבוטל.
מה צופן העתיד לארצות ערב? האם יימשך תהליך זה או ייעצר? האם משקלן הסגולי של ארצות ערב יעלה או יירד? ונחזור לשאלה המכריעה: האם גם בעתיד ימשיך מאזן הכוחות לנטות לצידה של מדינת ישראל בת שני מיליון התושבים, או שיעבור לצד ארבעים מיליון הערבים המקיפים אותה? האם דחיית הפתרון תביא טובה למדינת ישראל או למדינות ערב?
לנו נראה החשבון פשוט. למשטר הקיים נראה החשבון כמיותר. מדינת ישראל חייבת, לדעתנו, להזדרז ולקבוע קו פעולה לפתרון הבעיות שיחרצו את גורלה.
יודעים אנו, כי הצעת הפתרון שלנו, כפי שהיא באה לביטוי מעל דפי "מצפן", אינה מתקבלת כיום אלא על דעתו של מיעוט מבוטל. אולם, האם לא מפתיע הדבר, שלכל מפלגות המשטר הישן אין שום הצעה אלטרנטיבית לפתרון המצב מלבד ההתחמקות הנצחית?
שאלה חמורה לא פחות שמעוררת פסילת הרשימה הסוציאליסטית על ידי ועדת הבחירות המרכזית היא שאלת גורלה של הדמוקרטיה הישראלית.
חוק הבחירות לכנסת קובע סייגים מסוימים להגשת רשימות מועמדים לכנסת. אלה הם סייגים פורמליים, שכוונתם למנוע הופעת רשימות קיקיוניות. בשום מקום בחוק הבחירות לא נזכרת הגבלה על השקפה פוליטית זו או אחרת הפסולה להופיע בבחירות לכנסת.
אנשי הרשימה הסוציאליסטית מילאו אחר כל הדרישות המפורטות בחוק לגבי הגשת רשימה. למרות הלחצים וההגליות מצד הממשל הצבאי, הם הצליחו לאסוף למעלה מאלף חתימות (דרושות רק 750 חתימות) של ממליצים על הרשימה.
למחרת הגשת הרשימה לוועדת הבחירות המרכזית, עברו אנשי הממשל הצבאי בכפרי המשולש והגליל עם צילומים של הרשימות המקוריות שהוגשו לוועדה. הם ניסו ללחוץ על החותמים לחתום על טפסי ביטול חתימה שהוכנו מבעוד מועד. למרות כל זאת, כשש-מאות ממליצים לא חזרו בהם מחתימתם.
כאן נתגלתה לראשונה קרן אור חיובית בפרשה זו. כבוד השופט העליון משה לנדוי, יושב ראש ועדת הבחירות המרכזית, סירב להכיר בביטולי החתימות הללו.
היתה זו, כנראה, סטירת לחי גלויה מדי לדמוקרטיה הישראלית. אך נציגי רוב המפלגות המשתתפות בוועדת הבחירות לא נואשו.
לאחר שנדלו כל התירוצים הטכניים לפסילת הרשימה, הם ניסחו החלטה פוליטית מובהקת הפוסלת את הגשת הרשימה על סמך נימוקים מדיניים צרופים: "הוועדה סבורה ש'רשימת הסוציאליסטים' היא התאחדות בלתי חוקית, היות ויוזמיה שוללים את שלמות המדינה ואת עצם קיומה ולכן מסרבת הוועדה לאשר רשימת מועמדים זו".
למעשה אפשר היום לפסול לפי אותם נימוקים בדיוק את הופעת רשימת "חרות" לכנסת. רוב מנהיגי "חרות" היו חברים באירגון שהוכרז כאירגון טרוריסטי על ידי שלטונות המנדט הבריטי בתוקף אותם חוקים המופעלים כיום נגד אנשי אל-ארד. אנשי "חרות" לא מכירים עד היום בגבולות המדינה ותובעים את הרחבתם מעבר לירדן או אף עד לנהר פרת. לא קשה להוכיח שדעות כאלה מסכנות את "עצם קיום המדינה".
אפשרות זו נראית אולי כאבסורד. אולם לעתים קרובות הופכים אבסורדים למציאות. גם חוק ביטחון המדינה שהבטיחו להפעילו נגד קומוניסטים בלבד, הופעל לראשונה נגד עסקן מרכזי של מפ"ם, שהצביע בעד קבלת החוק.
האם אין סכנה שתקדים הפסילה של רשימת אל-ארד יביא לנקיטת צעדים דומים כלפי מפלגות אחרות?
בדעת מיעוט שהביע כבוד השופט העליון חיים כהן בבית המשפט העליון ניתן, למעשה, ביטוי לאזהרה זו. הוא קבע בפירוש שאין בסמכותה של ועדת הבחירות לפסול רשימה בגלל דעותיה הפוליטיות. גם כאן הביאה דעת הרוב החלטה פוליטית מפורשת שפסלה את הרשימה הסוציאליסטית בגלל אי הכרתה ב"שלמות המדינה".
למעשה מונע המשטר הקיים כל הידברות פוליטית בינו לבין המיעוט הערבי בישראל. על ידי כך הוא מציע לערביי ישראל ולעמי ערב פתרון אחד – פתרון בכוח. ומתעוררת מאליה השאלה: האם לא ייתכן שהסיבוב השלישי או הרביעי ישנה את גבולות מדינתנו לרעה? האם זו דרך הפעולה אותה עלינו להציע לאומה הפלשתינאית?
הטלת איסור על כל דרך חוקית להתארגנות אל-ארד עלולה להוליך את אנשיה לחיפושים אחר דרכי מאבק בלתי לגאליות. לא מן הנמנע שיש בצמרת השלטון גורמים שאפילו מעוניינים בכך, למען פתיחת שרשרת נגישׂות חדשה בקרב האוכלוסייה הערבית, אשר תוסבר בקרב היישוב היהודי כ"הגנה" על ביטחון המדינה.
העובדה שאי אפשר להחניק תביעות לאומיות באמצעים אדמיניסטרטיביים גלויה כיום לעין כל. אמצעים כאלה לא הביאו מעולם לפתרון בעיה לאומית ובדרך כלל הם גרמו לליבויה.
על איזו דרך רוצה המשטר הקיים להעלות את תביעותיו הלאומיות של המיעוט הערבי בישראל? איזו תועלת תצמח למדינת ישראל מהעברת המאבק לפסים של מלחמת שחרור לאומי?
לאנשי האירגון הסוציאליסטי הישראלי יש השגות רבות לגבי הרעיונות והדרך המנחים את אנשי אל-ארד. אולם אנו איננו חוששים מוויכוח גלוי עם אנשי אל-ארד. להיפך, אנו מעוניינים בוויכוח כזה. אך אפילו אם נתנגד למצעה של קבוצת אל-ארד, חייבים אנו להיאבק על זכותה להביע את דעתה באופן חופשי, אנו שואפים להתמודד עם בעיות ולא להחניק ויכוח עליהן.