עם סגירת העיתון נתקבלה הידיעה על הצלחתן של יחידות הווייטקונג לחדור לבסיסים הראשיים של חיל האוויר האמריקאי בדאנאנג ולחבל בעשרות מטוסים והליקופטרים של צבא ארצות הברית.

סוכנויות הידיעות המוסרות על כך מוסיפות, כי לא נגרמו אבידות בנפש לצבא האמריקאי.

אין אנו מומחים צבאיים, אבל גם בתור סתם אנשים בעלי היגיון בריא, רשאים אנו להביע תמיהה על האופן בו הצליחו החיילים האמריקאים לחמוק מן האש. ייתכן דבר אחר, ייתכן כי עם נחיתת פגזי המרגמות הראשונים על הבסיס הצטנפו כל החיילים במקלטים. מסתבר, כי לא נמצאו יחידות שהעזו לצאת למלחמה פנים אל פנים בחיילי הווייטקונג. ובאמת – מה יש לו לחייל אמריקאי ש"נדפק" לשרת בווייטנאם במקום לבלות בפלורידה או בפאריס או בבון, לרוץ ולהילחם בחירוף נפש בווייטקונג שמעולם לא גרם לארצו ולעמו שום נזק.

כי זאת לדעת – רוח הלחימה של החייל היא אחד מהגורמים המכריעים ביעילות המלחמה אשר צבא מנהל. בשטח זה של הנשק והתחמושת חזקים הפרטיזנים הווייטנאמיים שבעה מונים מן הצבא האמריקאי. ולא אחת קורה שגם בתחום הצבאי הישיר – בתחום האיסטרטגיה והטקטיקה הצבאיות – עולים מפקדי הווייטקונג על אלו של צבא ארצות הברית.

ועוד דבר, מלחמתם של אנשי הווייטקונג המתנהלת מזה עשרות שנים נגד משעבדים זרים מסוגים שונים – מוכיחה בעליל כי גם בתקופתנו – תקופת הנשק הגרעיני – יכולה מהפכה חברתית לעלות ולנצח.

כל מפלה צבאית של צבא ארצות הברית בווייטנאם מהווה דחף כביר לכוחות הדמוקרטיים בארצות הברית ובארצות אחרות של העולם, להגביר את תנופת מאבקם כנגד ממשלותיהם המסייעות לממשלת ג'ונסון במלאכת הקזת דמם של הפרטיזנים הווייטנאמיים ומאידך גיסא – כל החרפה של המאבק בארצות הברית ושאר מדינות המערב התומכות בה, נגד המלחמה המזוהמת בווייטנאם – מעודדת את לוחמי הווייטקונג, מקילה את לחצה של הטבעת המנסה לסגור עליהם.

אנו מצרפים את קולנו הצנוע למקהלה העולמית התובעת את סילוק הצבא האמריקאי מווייטנאם. אין אנו חובבי אלימות ומראות זוועה, אך כל עוד יוסיף צבא ארצות הברית להיות נוכח בווייטנאם, נשמח לאידו בכל מפלה שלו ונפילת חייליו ונרכין ראשנו מתוך יראת כבוד ורגשי הערצה נוכח קורבנותיו של צבא השחרור הווייטנאמי.