בימים האחרונים הגיעתנו הידיעה כי ארנסטו צ'ה גווארה, אחד מעמודי התווך של המהפכה הקובנית ושר לשעבר בממשלת הבאנה – עזב את משרתו ויצא את קובה למקום שאינו ידוע לנו עדיין, להמשיך ולהילחם בשורותיהם של מהפכנים-סוציאליסטים, למען ניצחון המהפכה במקום נוסף.

אין ספק כי לעזיבתו את קובה נלווה טעם מריר במקצת. לא סוד הוא כי קברניטי המדיניות הסובייטית לא היו מרוצים מעמדותיו הפוליטיות ונאומיו, שהוגדרו כמהפכניים מדי או "פרו סיניים".

אנו יודעים גם כי היה מעורב בוויכוח שהתעורר בקובה בעניין התמריצים החברתיים לקידום הכלכלה והחברה. גווארה היה בין אלו שדגלו ביתרון התמריץ המוסרי על פני התמריץ הכספי-החומרי בשלב בו עדיין לא המריאה החברה מן הנחשלות אל המבנה התעשייתי המודרני. הוא היה מאלה שדגלו בסיגול פוריטניזם על רמה מוסרית גבוהה, לשם מניעת היווצרות שכבות ביורוקרטיות חדשות אשר עשויות ליהנות מעודף סמכויות ומהפרשיוּת גבוהה בהכנסות בעת ובעונה אחת – תופעה שגרמה לניוון חמור למדי בחברה הסובייטית, למשל.

מכל מקום, לא הסיבות שגרמו לעזיבתו את קובה הן העיקר. יש לזכור כי גווארה הוא ארגנטינאי מבחינת מוצאו ורופא במקצועו. איש לא היה בא בטענות אליו אילו סתם התרחק מן החיים הפוליטיים. אבל גישתו היתה שונה.

ארנסטו צ'ה גווארה נקט צעד שיש בו משום ערך היסטורי מחנך ממדרגה ראשונה. במעשהו זה בא להזכיר לנו כי המהפכה הסוציאליסטית איננה יודעת גבולות לאומיים. הסולידריות הבינלאומית של מעמד הפועלים, אשר נטתה למות מאז מלחמת ספרד ומאז עשיית הקומינטרן למכשיר מדיניות החוץ הסובייטית – קמה לתחייה עם מפעלו של צ'ה גווארה.

ועוד נקודה ראויה להדגשה: במכתבו לקסטרו מודיע גווארה כי יקרה לו אשר יקרה, הוא מסיר מראש כל אחריות מן הממשלה הקובנית למעשיו בעתיד. הערה זו יש לה משמעות עמוקה מאוד. ממנה הנך למד על קיום הסתירה הדיאלקטית בין המדיניות של המדינות שבהן ניצחה המהפכה, לבין התנועה המהפכנית בארצות הרכושניות. אין ספק שצריך להיות קשר בין שתי החטיבות המהפכניות הללו, אך אין הוא יכול להיות קשר של כפיפות הפרטיזנים הלוחמים למדינות הבונות כלכלה וחברה חדשות. דווקא חיל החלוץ הלוחם הוא הגורם המכריע בזירה העולמית (וייטנאם, ונצואלה, גואטמלה, פרו, בוליביה), וצרכיו הצבאיים והמדיניים הם שצריכים להתוות את קו ההתנהגות והפעילות של המחנה כולו. שאם לא כן נשאר המונח  האינטרנציונליזם הפרולטרי – חסר כל משמעות.