(מתורגם מ"אינטרנשיונל סושיאליסט רביו")
יצחק דויטשר דן בספרו האחרון – "הנביא המודח" (המסיים את הטרילוגיה הביוגרפית של טרוצקי) – בפרק "המהפכן כהיסטוריון", בתפקיד אותו ממלאת האישיות בעיצוב המאורעות החברתיים. הבעיה מוצגת בבהירות, בקשר עם הערכתו של טרוצקי את מקומו של לנין במהפכה הרוסית.
* * *
דויטשר סבור כי טרוצקי מתנודד בין שתי גישות שונות.
בספרו "היסטוריה של המהפכה הרוסית", וכן במכתב לפראוברזינסקי בשנת 1928 וב"יומן צרפת" שלו, העריך טרוצקי את לנין כגורם שבלעדיו היה ניצחון מהפכת אוקטובר בלתי אפשרי.
במקום אחר, בספר "המהפכה שנבגדה", חזר טרוצקי, לדברי דויטשר, להשקפה המסורתית של המטריאליזם ההיסטורי, המעריכה את המנהיגות כמשנית לגורמים אובייקטיביים יותר בעיצוב ההיסטוריה.
האם יש בעמדתו של טרוצקי משום אי הכרעה בין הגישות הללו?
* * *
המרכסיזם מלמד, כי שום פרט, ויהיו כשרונו, כוח רצונו ומיקומו האסטרטגי אשר יהיו, אינו מסוגל לשנות את הכיוון הכללי של ההתפתחות ההיסטורית, המעוצבת על ידי כוחות ותנאים על-אישיים. לכן, מעריך דויטשר, יכלה מהפכת אוקטובר לנצח גם בהדרכת מנהיגים אחרים אילו, במקרה, סולק לנין מהזירה. טרוצקי, או קבוצה אחרת של מנהיגים בולשביקיים, יכלו למלא את מקומו.
דויטשר משער כי נסיגתו של טרוצקי לסובייקטיביזם הגובל ב"פולחן אישיות" ביחס ללנין, נבעה מצורך פסיכולוגי להגזים בחשיבות המנהיגות האישית כמשקל נגד לשלטון היחיד של סטאלין, במאבק הפוליטי הקטלני נגדו. הוא מנסה לתקן את טרוצקי ומצביע על הרעיונות המובאים בספר הקלאסי של פלכאנוב "על תפקיד האישיות בהיסטוריה".
זה היה כתב פולמוס נגד האסכולה הנארודניקית של הסוציולוגיה הסובייקטיבית, אשר העלתה על נס את הגיבור כיוצר עצמאי של ההיסטוריה והנמיכה את חשיבות ההמונים ושאר הגורמים האובייקטיביים במאבק המעמדי. בהתווכחו נגד ההנחה, כי הדרישה הקולקטיבית למנהיגות יכולה לבוא על סיפוקה רק על ידי אישיות מצטיינת יחידה, הצביע פלכאנוב על כך שאישיות המתרוממת לדרגת הסמכות העליונה חוסמת את הדרך לאחרים, אשר יכלו לשאת ולהגשים את אותם התפקידים, בסגנון אחר. הסתרת המועמדים האלטרנטיביים יוצרת מראית עין מטעה של אישיות בודדה שאינה ניתנת להחלפה. כשהתנאים האובייקטיביים בשלים והצורך ההיסטורי חזק למדי, יכולה שורה שלמה של אנשים למלא את תפקיד ההנהגה. הדוגמאות של המהפכה הסינית והיוגוסלבית, טוען דויטשר, מראות כיצד התקוממות מהפכנית מסוגלת להיעזר באנשים קטנים מלנין או טרוצקי לשם כיבוש השלטון. המאבק המעמדי מסוגל לגייס לשירותו כל חומר אנושי העומד לרשותו לשם הגשמת מטרותיו.
* * *
נושא זה חשוב בהרבה מאשר הערכת טרוצקי את תפקידו של לנין במהפכה הרוסית, או ביקורתו של דויטשר על הסטיות המיוחסות לטרוצקי.
יחסי הגומלין בין הגורם האובייקטיבי והסובייקטיבי בתהליך ההיסטורי מהווים את אחת מבעיות היסוד של המדע החברתי. זוהי גם בעיית יסוד לגבי הפרקטיקה המהפכנית כיום.
המטריאליזם ההיסטורי, כפי שמדגיש דויטשר, מקנה באופן חד משמעי ראשוניות בעיצוב ההיסטוריה לגורמים אובייקטיביים כמו רמת כוחות הייצור ומצב יחסי המעמדות. אולם, זה אינו סוף פסוק.
קשר יחסי
ראשית, חלוקת התופעות החברתיות לקטגוריות מנוגדות, אובייקטיבית וסובייקטיבית, הינה יחסית בלבד. המיקום משתנה בהתאם לנושא. אם הנסיבות בעולם הינן בחזקת גורם אובייקטיבי לגבי האומה, המהווה חלק ממנו, הרי האומה עצמה היא בחזקת גורם אובייקטיבי לגבי המעמדות המהווים את המבנה החברתי שלה.
שלטון הבורגנות הוא בחזקת גורם אובייקטיבי לגבי מעמד העובדים. המפלגה היא בחזקת גורם סובייקטיבי לגבי אותם אינטרסים מעמדיים שהיא מייצגת ושואפת לקדם, בעוד שקבוצות, זרמים, סיעות וצירופיהם הינם בחזקת גורמים סובייקטיביים לגבי אותה מפלגה המכילה אותם. ולבסוף, הפרט הוא בחזקת גורם סובייקטיבי יחסית לכל שאר הגורמים הללו, אולם הוא מהווה גורם אובייקטיבי לגבי כל פרט אחר.
שנית, לכל שלל הגורמים המהווים תהליך היסטורי אין, ולא ייתכן שתהיה, התפתחות אחידה ושווה. לא רק שחלק מהם מקדים להבשיל, אלא שייתכן כי חלק מהם לא יצליח כלל להתפתח ולהוות גורם ממשי ברגע המכריע, או ברגע כלשהו.
הצטרפות והתחברות של הגורמים השונים, החיוניים להתרחשות מאורע מסוים בתהליך היסטורי גדול, הינה תופעה בעלת אופי "מקרי". היא הכרחית רק בחשבון לטווח ארוך.
* * *
המנהיגות, האישית והקולקטיבית, הינה הגורם ההכרתי בהיסטוריה. מידת השפעתו של הפרט על מהלך ההתפתחות של המאורעות יכולה להיות אפסית או מוחלטת. השפעת פעילותו נקבעת על ידי רמת ההתפתחות של התנאים ההיסטוריים, יחסי הגומלין בין הכוחות החברתיים והצורה המדויקת של קשריו לכל אלה ברגע מסוים.
יש תקופות ממושכות בהן אין המהפכן בעל כוח הרצון החזק ביותר מסוגל להשפיע על מהלך המאורעות. השפעתו על שינוי כיוון ההתפתחות היא אפסית. מאידך, יש תופעות של גאות בהתפתחות החברתית, אשר בנקודת השיא הן פותחות לפני האנושות אפשרויות גדולות.
בדרך כלל נמצאת השפעת פעילותו של הפרט על מהלך המאורעות בין שני הקצוות הקיצוניים הללו. מעשיהם – ומחדליהם – של בני אדם כפרטים משפיעים במידה מסוימת על קצב וכיוון ההתפתחות הכללית, ומקנים לה ייחוד מסוים.
אולם השאלה המרכזית היא: היכן ומתי מסוגל הפרט להפעיל את משקלו המקסימלי ולהפוך לגורם העיקרי אשר יכריע את תוצאות המאבק?
זה יכול להתרחש רק כשהפרט פועל בנקודת השיא של התפתחות ממושכת, אחרי שכל הגורמים האובייקטיביים כבר קיימים. הללו הכשירו את הרקע לפעילותו המכרעת ומספקים את האמצעים למימוש מטרותיה של התנועה אותה הוא מייצג.
האישיות הגדולה, המסייעת בפריצת כיוון חדש להתפתחות בכל שטח שהוא, הינה החוליה האחרונה בשרשרת של תנאים והתפתחות המאורעות.
כולנו שמענו על הקש ששבר את גב הגמל והטיפה שהגדישה את הסאה. הפרט הגורם לשינוי מהווה את הטיפה הקטנטונת ההופכת את הכמות לאיכות חדשה, בתהליך בו החדש עולה מתוך הישן.
אולם, על מנת שלפעילותו תהיה השפעה מכרעת, על הפרט להתערב בתהליך ההתפתחות באותו רגע בו ההכרעה עומדת על הפרק. עיתוי מוצלח כזה, שלא תמיד הוא נובע מכושר הבחנה, מאפשר לפרט להפוך לסיבה האחרונה בסדרה מצטברת של תנאים, המהווים את הגורמים ההכרחיים לגבי התוצאה.
השוני בטווח ההיסטורי
השינוי שמגלה דויטשר בין הערכתו של טרוצקי כי לנין היה בחזקת גורם הכרחי לניצחון אוקטובר, לבין הערכתו כי החוקים האובייקטיביים בהיסטוריה חזקים לאין ערוך מן התכונות המיוחדות של המנהיגים הבולטים, מוסבר על ידי ההבדל בין הטווח הקצר והטווח הארוך בהיסטוריה.
תורת ההסתברות (המתמטית) היא בעלת תוקף לגבי ההיסטוריה החברתית, כשם שהיא בעלת תוקף לגבי שאר המאורעות בטבע.
לאורך תקופה ממושכת יתהוו מספיק הזדמנויות אשר יאפשרו לכוחות המייצגים את הצרכים האובייקטיביים של ההתפתחות החברתית להתגבר על כל המכשולים ולפרוץ את כל הביצורים של הסדר הישן. אולם זה אינו נכון בהכרח בכל שלב או בכל רגע לאורך הדרך. כאן מסוגלת איכותה של המנהיגות להכריע איזו מבין האפשרויות, אשר נוצרו על ידי התנאים, היא שתתממש.
לגורם ההכרתי יש השפעה איכותית שונה לגבי תקופה היסטורית שלמה מאשר על שלב מסוים, או מצב מסוים בתוכה.
כאשר הכוחות החברתיים נאבקים וחותרים לעליונות בקנה מידה עולמי והיסטורי, הרי שנסיבות מקדמות או מעכבות, כאופיה של המנהיגות, נוטות לאזן ולבטל זו את זו. הצרכים ההיסטוריים היסודיים מתממשים באמצעותם של שלל מאבקים ומאפילים על הייחוד החיצוני והמקרי, אשר קובע את התוצאה במקרה מסוים.
ויתר על כן, בחשבון ארוך המעמד העולה נהנה, יותר מיריבו, מן המקריות שבתהליך ההיסטורי, משום שלמעמד היורד יש פחות ופחות רזרבות של כוח כדי לבטל את הסטיות הקטנות שביחסי הכוחות. סכום הנכסים של האחד גדל ואילו של השני מתמעט.
* * *
הזמן הינו גורם חשוב ביותר במאבק בין כוחות חברתיים יריבים הנאבקים על השלטון. תקופת הביניים, בה ניתן להכריע את תוצאת המאבק לכאן או לכאן איננה ממושכת. משבר ביחסים החברתיים תובע הכרעה מהירה.
בנקודה זו מסוגלים מעשיהם או מחדליהם של האישים המרכזיים, הקבוצות, המפלגות וההמונים, להטות את לשון המאזניים לצד זה או למשנהו. הפרט יכול להוות את הגורם המכריע בתהליך היסטורי הכרחי שלם, רק כאשר כל שאר הכוחות מתאזנים ארעית. ברגע זה יכולה הטלת משקלו להטות את כף המאזניים.
כמעט כל אחד יכול להיזכר במצבים בהם נתגלתה פעילותו הוא, או פעילותם של אחרים, כגורם אשר קבע את התוצאה במצב ללא הכרעה. מה שקורה במאורעות הקטנים בחיים קורה גם במאורעות הגדולים. כשם שקולו הבודד של היו"ר יכול להכריע את גורל ההצבעה כאשר קולותיהם של שאר המצביעים מתאזנים, כך גם תכונותיהם המיוחדות של האישים הגדולים מתגלות כשההיסטוריה מגיעה למצב של אי הכרעה. החלטתם ונמרצותם פורצת את המחסום ומזרימה את המאורעות בנתיב שונה. זה נכון לגבי המגמות האנטי מהפכניות כמו לגבי המגמות המהפכניות.
היטלר היה בעל חשיבות, משום שגרר את גרמניה לפאשיזם ולמלחמה, אך הוא לא הזרים את ההיסטוריה הגרמנית או העולמית לאפיק חדש איכותית, אלא רק סייע לכתוב פרק מחריד נוסף בפרפורי הגסיסה של הקפיטליזם.
תרומתו בת האלמוות של לנין היתה הדחיפה שנתן לפריצת נתיב חדש לחלוטין להיסטוריה הרוסית והעולמית. הוא שינה את כיוונה מן האפיק חסר המוצא של הקפיטליזם לעבר ההתחלה החדשה, הסוציאליזם.
בעיית האפשרויות
כאן נחזור לבעיה המיוחדת בה דן דויטשר. אין הוא חולק על כך שלנין מילא תפקיד של סיבה אחרונה במהפכת 1917, כפי שהתפתחה במציאות. ההבדל בין דויטשר לטרוצקי הוא ביחס לתחום האפשרויות בהיסטוריה. האם יכול היה מהפכן אחר, כטרוצקי, או צירוף של כמה מהפכנים, למלא את תפקידו של לנין?
טרוצקי ענה בבהירות: לא.
דויטשר חולק על כך, באומרו שאם אישים אחרים, אשר נכחו באותה תקופה, לא היו מסוגלים למלא את תפקיד המנהיג, הרי שיש לנטוש את גישת המטריאליזם ההיסטורי לגבי ההתפתחות ההכרחית של המאורעות.
חובה לבחור בין שתי הגישות – או שקובעים הגורמים האובייקטיביים או שקובעים הגורמים הסובייקטיביים.
* * *
לדעתי, גישתו של דויטשר לדטרמיניזם ההיסטורי הינה צרת אופק וחד צדדית מדי, בעוד שטרוצקי נותן לו פירוש יותר רחב ורב צדדי, המבוסס על קשרי הגומלין שבין הקטגוריות המנוגדות.
הוא העמיד את גישתו למבחן. תחילה בפרקטיקה, אחר כך בתיאוריה, בשלבים השונים של המהפכה הרוסית בהן נתגלתה חשיבות הגורם ההכרתי בבהירות רבה.
אישור ניסיוני
לשתי המהפכות השונות ב-1917 (בפברואר ובאוקטובר) היו הנהגות שונות מאוד זו מזו.
מהפכת פברואר לא היתה מתוכננת מראש או מודרכת מלמעלה. בספרו "היסטוריה של המהפכה הרוסית", בפרק "מי הנהיג את מהפכת פברואר?", מצביע טרוצקי על כך שהיא הונהגה על ידי "פועלים מחושלים ובעלי הכרה שחונכו ברובם על ידי מפלגתו של לנין". כך שלנין בחזקת מחנך ומארגן הפועלים הללו היה במידה מסוימת תנאי הכרחי למהפכת פברואר, למרות שלא נמצא אישית במקום.
בין פברואר לאוקטובר הפך לנין בהדרגה לגורם מכריע יותר ויותר בגלל החלטיותו וגישתו מרחיקת הראות בשורה שלמה של מצבים מכריעים, החל בפעילותו לשינוי האוריינטציה של הקאדרים הבולשביקיים באפריל, וגמור בגולת הכותרת, בהתעקשו על התקוממות באוקטובר. (הערת המתרגם: בימים הראשונים שלאחר מהפכת פברואר פעלו מנהיגי הבולשביקים בפטרבורג להקמת בלוק משותף עם המנשביקים לשם ניהול מאבק פרלמנטרי אופוזיציוני נגד שלטון הבורגנות. נקודת המוצא שלהם היתה שרוסיה נכנסת לתקופה היסטורית שלמה של קפיטליזם, אשר רק לאחריה תיתכן מהפכה סוציאליסטית. לנין נאבק מרגע שובו לרוסיה נגד עמדה זו של הנהגת הבולשביקים. הוא איים בפרישה מהמפלגה, ביקר את מדיניות ההנהגה בפומבי ופירסם את עיקר ביקורתו במאמר המפורסם "תזיסים של אפריל", שתמציתו היתה – מאבק נגד הממשלה הבורגנית לשם כיבוש השלטון בהקדם. למרות שבתחילה היה במיעוט, אחראי שבועיים-שלושה הצליח להטות את רוב המפלגה לצידו. באוקטובר, ערב כינוס הסובייט הכל-רוסי, שלח לנין ממקום מחבואו מכתב לכל סניפי המפלגה, בו קרא לחברי השורה להמרות את החלטת המוסדות העליונים של המפלגה אם הללו יחליטו לדחות את ההתקוממות. הוא חשש מהססנות ההנהגה להכריע בעד התקוממות בתאריך שהציע, והעריך שבכך תוחמץ ההזדמנות לכיבוש השלטון.)
לדעתו של טרוצקי לא יכול היה אדם אחר למלא את מקומו של לנין, לא רק משום שהיו לו כשרונות אישיים, אלא בעיקר משום מעמדו המיוחד במפלגה הבולשביקית, אשר היתה במידה רבה יצירתו הוא.
* * *
בעיית המנהיגות במהפכה הרוסית היא דו צדדית. בעוד שהבולשביקים הנהיגו את הפועלים והאיכרים לקראת ניצחון, הנהיג לנין את מפלגת הבולשביקים עצמה. תפקידו המכריע נבע מן העובדה שהוא הנהיג את המנהיגים של המהפכה.
טרוצקי היטיב לדעת מאחרים באיזו מידה מסוגל היה לנין למשוך לצידו את צמרת המפלגה ואת חברי השורה. סמכותו היתה גורם לא מבוטל לכך שהחלטותיו הנכונות נתקבלו מול התנגדות מנהיגים בולשביקיים אחרים. בין אפריל לאוקטובר הצבר ההון הזה של סמכות לא עמד לרשותם של אחרים, כולל טרוצקי, שהיה בעל עבר אירגוני אחר, וקשרים אחרים. זה היה הבסיס האובייקטיבי להערכתו, כי קרוב לוודאי שמהפכת אוקטובר לא היתה מתרחשת אלמלא היה "לנין נוכח – בפיקוד".
* * *
למען האמת, כפי שמעיר דויטשר, וכפי שטרוצקי עצמו הכיר, אי אפשר להיות בטוח לחלוטין בעניין זה. אולם מסקנתו של טרוצקי, כפי שהיא מתבטאת בכל כתביו מאוקטובר ועד לפני עליית סטאלין, לא נבעה מסטייה מצערת לסובייקטיביזם מוגזם. היא נבעה מהפעלת הדיאלקטיקה המרכסיסטית לגבי העובדות, כפי שהוא חזה ובחן אותן. אם אמנם הוא טעה, הרי שלא היה זה משום סטייה מהעקרונות או זניחת השיטה שנגרמו בעטיים של מניעים פוליטיים-פסיכולוגיים תת-הכרתיים כפי שסבור דויטשר, אלא מתוך הערכה מוטעית של העובדות.
גישה אחרת
סידני הוק הצטרף לוויכוח מתוך גישה מנוגדת, במאמר ביקורת על "הנביא המודח". בגיליון 11 במאי 1964 של ה"ניו לידר", הוא משתמש בביקורתו של דויטשר על הסובייקטיביזם של טרוצקי לצרכיו הוא.
במקום לגנות את טרוצקי הוא משבח אותו על שזנח את הדוקטרינה של המטריאליזם הדיאלקטי וייחס את "המאורע החברתי החשוב ביותר בהיסטוריה האנושית" לתנאים האישיים המיוחדים שנבעו מנוכחותו של לנין ברוסיה.
לדעתו היתה מהפכת אוקטובר תוצאה מקרית של פעילותו של פרט. הוק חוזר על גישה זו בספרו "הגיבור בהיסטוריה", המצוטט על ידי דויטשר, בקובעו כי מהפכת אוקטובר היתה "לא כל כך תוצר של העבר בהיסטוריה הרוסית, כמו תוצר של אחד מן הגדולים שבין יוצרי ההיסטוריה בכל הזמנים".
בעוד שדויטשר, בשם המרכסיזם השמרני, נוטה לראות את הגורמים האובייקטיביים כמספיקים כשלעצמם, ובכך הוא טועה בהערכת חשיבות מנהיגותו של לנין, הרי שהוק מבטל למעשה את חשיבות כל הגורמים האחרים, בהופכו את ניצחון אוקטובר למאורע שהיה תלוי לחלוטין בפרט בודד. רמת גישתו נמוכה מן הרמה של מרבית ההיסטוריונים הליברליים הנאורים, אשר מציבים את הגורמים האובייקטיביים לפחות על אותה דרגה חשיבות כמו פעילות האישים הגדולים.
הוק נאלץ לסלף את גישת טרוצקי על מנת להופכו לפרגמטיסט שטחי כהוק עצמו.
גישת טרוצקי
ספרו של טרוצקי "היסטוריה של המהפכה הרוסית" נועד במפורש להדגמת הכורח שבמהפכה הרוסית ובתוצאותיה המיוחדות, כתוצר של כל ההתפתחות הקודמת בקפיטליזם העולמי, נחשלותה של רוסיה שנתחברה לפיתוח תעשייתי במפעלים מרוכזים, מעמד עובדים מתקדם, הלחצים של מלחמת העולם הראשונה על האוטוקרטיה הצאריסטית הרקובה, חולשת הבורגנות, כישלון המפלגות הזעיר-בורגניות והחזון הנועז של הבולשביקים בהדרכת לנין.
טרוצקי מצביע על פעולתו של כוח זה בתארו ובנתחו את הקשר בין המאורעות הבולטים מן ההתחלה בפברואר ועד לשיא באוקטובר.
השלבים העוקבים במהפכה לא התפתחו באורח מקרי. הם נבעו זה מתוך זה באורח חברתי כסדרה מותנית סיבתית. מטרת ניתוחו העיוני היתה לגלות בתוך שלל העובדות של התהליך הממשי את פעולת הכורח האובייקטיבי הנובע מחוקי מלחמת המעמדות כשמשתמשים בהם לניתוח מצבה של מעצמת ענק נחשלת בתנאים של המאה העשרים. עוד לפני כן הוא חזה מראש ושיכלל ניתוח זה, בתיאוריה המפורסמת שלו אודות המהפכה המתמדת.
* * *
טרוצקי ראה את מפלגת הבולשביקים כאחד המרכיבים של הכורח ההיסטורי ואת לנין כנציג ההכרתי ביותר וכטכנאי המומחה ביותר של המדע הפוליטי המרכסיסטי המבוסס על חוקי הכורח ההיסטורי.
העובדה שלנין התאים לביצוע התפקיד שמילא – בהחלט לא היתה מקרית. הוא לא היה משתתף שנזדמן באורח מקרי. "לנין לא היה גורם מקרי בהתפתחות ההיסטורית אלא תוצר כל העבר של ההתפתחות הרוסית". במשך שנים הכשיר את עצמו ואת מפלגתו לתפקיד של הובלת המהפכה, שנחזתה מראש, לקראת ניצחון.
בין מכלול התנאים המוקדמים שהיו הכרחיים למהפכת אוקטובר לא נכלל מראש הקשר בין התפתחותה של רוסיה בעולם לבין ראייתו הפוליטית המעמיקה של לנין, וכושרו לחזות את ההתפתחות. הצורך בהתחברות שני הגורמים הללו נתגלה במציאות.
* * *
גם התפתחות המאורעות במציאות התגשמה תוך שלל נסיבות מקריות, שהועילו או גרמו נזק לשני הצדדים.
היה זה למשל מקרה מועיל שהמטה הכללי הגרמני, מתוך מניעים משלו, הרשה ללנין לעבור דרך גרמניה בדרכו משווייץ לרוסיה, כך שהספיק לשנות את מדיניות מפלגת הבולשביקים בעוד מועד.
היה זה מקרה בהיסטוריה שלנין נשאר בחיים ובפעילות מלאה במשך כל חודשי ההכרעה, והרי יכולה היתה המציאות להיות אחרת. ידוע שלנין עצמו העריך את רציחתו כאפשרות מתקבלת מאוד על הדעת. במקרה כזה, אם לקבל את הערכת טרוצקי, הרי האפשרויות הסוציאליסטיות החבויות בתנאי המציאות – לא היו מתממשות ב-1917.
פירוש הדבר הוא שההיסטוריה של המאה העשרים, שכיום אי אפשר לחשוב עליה במנותק מהמהפכה הרוסית וכל תוצאותיה, היתה יכולה להיות שונה לחלוטין. לא בקווים הכלליים של ההתפתחות, אבל בוודאי בכיוון המיוחד ובקווי האופי של המאבק בין המהפכה הסוציאליסטית ליריביה הקפיטליסטים, מאבק שאי אפשר לדכאו.
אין דבר בלתי מרכסיסטי, כפי שסבור דויטשר, בקביעה הזאת.
קישור האפשרויות הגדולות שנפתחו לפני האנושות עם פעילותו של לנין ב-1917 אינה פרי חשיבה סובייקטיביסטית; זוהי קביעת עובדה. מאידך, היעדרותו של לנין יכלה בהחלט לגרוע מסך כל הגורמים ההכרחיים את התוספת השולית הנחוצה, ובכך לגרום להתפתחות שונה לגמרי של המהפכה העולמית.
מזלם הגדול של האנשים ברוסיה, ובעולם כולו, הוא בכך שב-1917 חברו יחד המקריות עם הכורח והובילו את מאבק הפועלים והאיכרים לקראת מטרתו. לא תמיד התרחשו הדברים כך בעשרות השנים שחלפו מאז.
המשבר ההיסטורי של האנושות
דויטשר מחליש את עמדתו במידה רבה, ברכזו את תשומת הלב במקרה הרוסי. תפקידם של לנין ומפלגתו מתבלט בחדות ובבהירות על רקע המפלות שנחל מעמד העובדים במקומות אחרים באירופה ובאסיה במשך שנות העשרים והשלושים. מפלות שנבעו, בחשבון אחרון, מחסרונה של מנהיגות קבוצתית ואישית מן הקאליבר הבולשביקי-לניני.
ניצחון אוקטובר בצירוף המפלות שלאחר אוקטובר שיכנעו את טרוצקי, אשר פיקפק קודם בחשיבותה המכרעת של המנהיגות בשעת מצב מהפכני אובייקטיבי.
ניסיון זה הוביל אותו להנחה כללית, אשר שימשה אבן פינה למצע האינטרנציונל הרביעי שנתקבל ב-1938, וקבעה כי "המשבר ההיסטורי של האנושות הצטמצם למשבר המנהיגות המהפכנית".
זוהי הסיבה לכך שאת שנותיו האחרונות הקדיש למשימה של הכשרת מנהיגות כזאת, תחת דגלו של האינטרנציונל הרביעי.
המחלוקת של דויטשר עם טרוצקי ביחס לתפקידו של לנין במהפכה הרוסית קשורה במישרין עם המחלוקת שלו ביחס לפעילותו של טרוצקי בתקופה שלאחר מות לנין.
דויטשר מעריך את קביעתו של טרוצקי כי הקמת האינטרנציונל הרביעי היתה "המפעל החשוב ביותר של חיי – חשוב יותר מ-1917, חשוב יותר מתקופת מלחמת האזרחים או מכל מפעל אחר…" כסטייה.
הוא סבור, כי המרץ שהוקדש לקבוצות הטרוצקיסטיות היה בחלקו הגדול בחזקת בזבוז, מכיוון שהתנאים האובייקטיביים לא היו מתאימים להקמת אינטרנציונל חדש. לדעתו היה טרוצקי מיטיב לעשות אילו נשאר פרשן של מאורעות במקום להתאמץ לשווא לשנות את מהלכם על ידי הקמת אירגון מהפכני עולמי מתחרה.
י.ב. סטיוארט נטל על עצמו להשיב על ביקורתו של דויטשר ביחס לחוסר הריאליות של טרוצקי במה שנוגע לאינטרנציונל הרביעי בגיליונות ה"וורלד אאוטלוק" מתאריך 17 עד 24 באפריל 1964, ואין טעם שנחזור כאן על נימוקיו. כאן אנו מעוניינים בעיקר בשיקולים האמיתיים שמאחורי גישת טרוצקי.
* * *
דויטשר סבור כי טרוצקי טעה בהערכת חשיבותו של לנין לגבי ניצחון המהפכה הרוסית ובתפקידו הוא בתקופת הריאקציה שאחרי מות לנין, מתוך מניעים פסיכולוגיים שאינם עולים בקנה אחד עם האובייקטיביות המרכסיסטית.
לנו נראה כי טרוצקי הגיע למעשה למסקנותיו בשני המקרים מתוך ראייתו את צורכי התהליך המהפכני בתקופתנו.
הוא העריך כי כל הגורמים האובייקטיביים העיקריים הנחוצים להפלת הקפיטליזם הבשילו (הערת המתרגם: כוונתו של טרוצקי היתה כי הקפיטליזם כשיטה כל-עולמית בשל בתקופה ההיסטורית הנוכחית למהפכות, אולם בתוך כל מדינה דרוש צירוף מסוים של נסיבות, בחלקן מקריות, על מנת שייווצר בה מצב המאפשר את כיבוש השלטון). מה שחסר להצלחת מהפכות נוספות היא נוכחות הנהגה מן הסוג שסופק על ידי לנין והבולשביקים ב-1917.
הנהגות כאלה צריך היה ליצור על מנת למנוע מן ההנהגות הבוגדניות, הביורוקרטיות והבלתי מוכשרות, העומדות בראש הקטעים השונים של תנועת הפועלים, מלהחמיץ הזדמנויות מהפכניות נוספות. כך שמדיניות עולמית ולא מניעים אישיים פסיכולוגיים הם שגרמו למסקנותיו.
* * *
אכן, נכון, כפי שמעיר דויטשר, שהשלטון המהפכני בסין וביוגוסלביה נכבש על ידי מנהיגות שחונכה בבית מדרשו של סטאלין ולא התרוממה לרמת הבולשביזם של לנין. קונגרס האיחוד של האינטרנציונל הרביעי ב-1963 הכיר בהתפתחות זו בהחלטה הדנה ב"דינמיקה של המהפכה העולמית כיום": "חולשת היריב בארצות הנחשלות פותחת אפשרויות של כיבוש השלטון גם בעזרת מכשיר קהה". אולם, מוסיף המסמך , "עוצמת היריב בארצות האימפריאליסטיות מצריכה מכשיר משוכלל הרבה יותר". לשם כיבוש השלטון במבצרי הקפיטליזם, כמו לשם ניהול השלטון במדינות פועלים מנוונות או מעוותות, נשארה הקמת מפלגות מהפכניות המוניות, ואיחודן באירגון בינלאומי, בחזקת התפקיד האסטרטגי המרכזי בתקופתנו, לא פחות מכפי שהיתה בימי לנין וטרוצקי.
המהפכה הקובאנית
אחדותם הדיאלקטית של הגורמים האובייקטיביים והסובייקטיביים ביצירת מהפכה הודגמה והוסברה כאחד על ידי פידל קאסטרו וחבריו הקרובים. אם היה אי פעם מאורע בהיסטוריה שניתן להעריכו כמבצע של יחיד, הרי שזו היתה, והינה, המהפכה הקובאנית. קאסטרו הוא באמת מנהיגה הראשי.
קאסטרו הסביר, במיוחד בנאומו על המרכסיזם-לניניזם ב-21 לדצמבר 1961, כיצד לא המתינו מייסדי תנועת ה-26 ביולי עד שכל הגורמים האובייקטיביים הדרושים למהפכה יופיעו מעצמם. הם החליטו מראש ליצור את התנאים המהפכניים החסרים עדיין, בעזרת קרבות.
מלחמת הגרילה שלהם גרמה לתמורות מוסריות, פסיכולוגיות ופוליטיות, שהיו דרושות להפלת משטרו הרודני של באטיסטה.
הלקח העיקרי של מאבקם לגבי המאבקים הנוספים נגד הדיקטטורות בדרום אמריקה, נוסח על ידי צ'ה גבארה בספרו על מלחמת הגרילה במלים הבאות: "לא תמיד הכרחי לחכות עד שמופיעים כל התנאים הדרושים למהפכה, מנהיגות ההתקוממות המהפכנית יכולה לייצר אותם".
התמורה במאזן הכוחות לטובת הצד המהפכני, כתוצאה מיוזמתה של קבוצה קטנה של לוחמים מהפכניים בעלי הכרה, הדגימה בדרמטיות עד כמה מסוגל הגורם הסובייקטיבי להכריע בעיצוב ההיסטוריה.
עם זאת, קאסטרו יהיה הראשון שיזהיר מפני הרפתקנות המתעלמת מן התנאים האובייקטיביים, הראשון לגנות כל פולחן אישיות, הראשון להבהיר כי כל תוכניותיו היו נכשלות ולוחמיו היו חסרי אונים ללא התמיכה שקיבלו תחילה מן האיכרים בהרים ולאחר מכן מן ההמונים באזורים הכפריים והעירוניים. רגישותם של המנהיגים הקובאניים למשחק הגומלין שבין הגורמים האובייקטיביים והסובייקטיביים בהתפתחות המהפכה ושלטונה, בכל השלבים, הביאה אותם להבנה עמוקה יותר את רעיונות מרכס ואת הצורך במפלגה כמו זו של לנין.
רצח קנדי
המאורעות האחרונים במרחק 90 מיל מקובה הבליטו את שני הצדדים של בעיית משקל האישיות בעיצוב ההיסטוריה. רצח קנדי בנובמבר לא הפריע באופן רציני לאיזושהי פעילות של ממשלת ארצות הברית ולא גרם לה לשנות את דרכה בפנים או בחוץ.
אחרי קבלת סמכות הביצוע לידיו המשיך ג'ונסון עקרונית באותה מדיניות שהתווה קודמו, אם גם בגוון טקססי ולא במבטא הרווארדי. כך שסילוקה הפתאומי של דמות פופולרית ביותר ואישיות חזקה נתגלה כחסר השפעה על הפעולה דמויית המכונה של השלטון הקפיטליסטי. אישים פרו קפיטליסטיים באים והולכים – השיטה נשארת.
אותה שעה מחזיק בידיו בעל המשרה הרמה ביותר בארצות הברית יותר עוצמה צבאית מאשר כל אדם אחר בעולם, או בהיסטוריה האנושית. ב-4 ביוני התפאר ג'ונסון כי העוצמה הלאומית "גדולה יותר מאשר צירוף עוצמת כל האומות בהיסטוריה העולמית".
הנשיא יכול להטיל די פצצות על מנת להשמיד את כל המין האנושי. מי יכול לחלוק על החשיבות הרבה ביותר של הפרט, כאשר החלטת אדם יחיד מסוגלת לשים קץ להיסטוריה האנושית על פני כדור הארץ? קנדי ניצב פנים אל פנים עם אפשרות זו בשעת המשבר הקובאני ב-1962.
מובן שהאיש בבית הלבן אינו מבודד. הוא בעל כושר הביצוע הראשי בארצות הברית, המפקד הכללי של כל הכוחות המזוינים, וחשוב מכך – סוכן שוחרי הרווחים המפעילים את הכלכלה והממשלה.
פעילותו האישית תואמת בעיקרה את הצרכים האובייקטיביים של השליטה המונופוליסטית. בחשבון אחרון, האינטרסים הבסיסיים של המעמד השליט מעצבים את התנהגותו הפוליטית.
אולם פעילותו כמייצג אינטרסים אינה מבטלת את העובדה שהוא לבדו נבחר להחליט את ההחלטה האחרונה ומוסמך לתת את ההוראה ללחוץ על כפתור המימן.
הכרעה אישית היא גולת הכותרת של הכורח ההיסטורי, החוליה האחרונה בשרשרת הסיבתית.
* * *
הכורח החברתי הפועל כיום בעולם מחולק לשתי מגמות בלתי מתפשרות, הנובעות ממקורות מעמדיים מנוגדים. האחד מונהג על ידי אנשי המלחמה של הקפיטליזם, אשר דובריהם בבית הלבן הכריזו כי לא יהססו להשתמש בנשק אטומי אם ימצאו זאת לנחוץ.
השני מורכב מן ההמונים בארצות הברית ובשאר חלקי העולם, החוששים מן האפשרות הזאת והעלולים להפסיד הכל אם היא תתממש.
?איזו משתי מגמות הכורח המנוגדות תתגבר
גורל האנושות תלוי בהכרעה זו.
על מנת לסלק מהשלטון ולפרק את נשקם של משוגעי האטום שמפקדתם בוושינגטון, יש להקים תנועה מהפכנית בעלת החלטיות וממדי ענק. אין אדם יחיד שיוכל להם.
אולם ניצחון במאבק לחיים ולמוות נגד השמדה אטומית יצריך גם יוזמה ומסירות של יחידים, אשר אף אם לא יהיו בעלי יכולת מנהיגות יוצאת מן הכלל, כמו זו של לנין, טרוצקי, או קאסטרו, יפעלו בהתאם לרוחם.
