לפני שבועות אחדים הופיעו, על פני שני עמודים רצופים של "קול העם", ראשי הפרקים לוועידה ה-15 של מק"י, שמועד קיומה נקבע לחודש יולי ש"ז.

אמנם נכון כי ראשי פרקים אלה הם חלקיים בלבד. השלמה להם הובטחה על ידי הוועד המרכזי של המפלגה למשך החודשים הקרובים, ברם, אין ספק שהנהגת מק"י מייחסת לראשי פרקים אלו את העיקרים הראשיים אשר צריכים להנחות את המפלגה במשך השנים הקרובות. עדות לכך נמצא במאמריהם של ארבעה מחברי הלשכה הפוליטית, על ראשי הפרקים: מיקוניס, וילנר, סנה וטובי, אשר ראו אור מעל דפי "קול העם" בשבועות האחרונים.

ב"מצפן" שעבר הצבענו על תהליך של נציונליזציה העובר על המפלגה וכן על מגמות של הצטמצמות רפורמיסטית. לא יכולנו אז אלא לקבוע עמדה לפי הלכי רוח שהגיעו לאוזנינו מן הוויכוחים הנטושים במפלגה. היום יש בידינו להרחיב את הדיון תוך הסתמכות על ראשי הפרקים.

ביקורתנו על ראשי הפרקים מתייחסת לדברים החסרים במכלול ראשי הפרקים וכן לכמה עניינים המופיעים בהם, אלא שתוכנם נראה לנו לוקה בהיעדר גישה עקרונית.

שלטון לאומי דמוקרטי – לא סוציאליזם

בוועידה ה-13, ב-1956, נמצא לנכון להכריז כי הוועידה מטילה על הוועד המרכזי לטפל בהכנת מצע שיעסוק בדרכה של ישראל אל הסוציאליזם. אם לומר את האמת, גם אז לא היה הדבר פרי ניתוח שעניין הסוציאליזם במזרח התיכון, שישראל הינה חלק ממנו, הוא דבר של הווה המתמשך אל העתיד הקרוב ולא עניין לחזון לאחרית הימים. היה זה פרי אי הבהירות שנוצרה אחרי הוועידה ה-20 בברית המועצות ואשר דחף לנקיטת הופעה אשר תעיד על עצמאות רעיונית.

היו מניעי ההחלטה של הוועידה ה-13 כאשר היו, מה שברור הוא זה, כי מאז ועד היום לא זו בלבד שלא נעשה דבר למימוש אותה החלטה, אלא שהיא עצמה הורדה כליל מעל הפרק. לא נשמע על כך דבר וחצי דבר בוועידה ה-14 וכן לא בראשי הפרקים לקראת הוועידה ה-15. סוציאליזם, כמטרה ריאלית בת הישג בישראל, כחלק מן המזרח התיכון, לא ייזכר ולא ייפקד.

ומה התחליף המוצע? ראשי הפרקים מביאים לנו שורה שלמה של תביעות לתיקונים חברתיים ומוסריים במסגרת המשטר הקיים (שאפשר בשתי ידיים לחתום על רובן), אלא שבסיכום פורצת התביעה לכינון "שלטון לאומי דמוקרטי בישראל". נוסחה מעורפלת זו צריכה להוות את המטרה, בה"א הידיעה, למאבקם של מעמד הפועלים וכל הכוחות הדמוקרטיים; היא אשר תציל את ישראל מכל צרותיה: ההתחברות עם האימפריאליזם; היעדר שלום עם הערבים; הפגימות בדמוקרטיה הפנימית וקיפוח שכבות הפועלים.

מבלי לזלזל בצורך לקיים מאבקים יומיומיים נגד עוולות המשטר הקיים ומבלי לפסול את חשיבות המאבק לתיקונים דמוקרטיים במסגרת הנוכחית – יורשה לנו לקבוע כי הסתפקות בכך (שלטון לאומי דמוקרטי) איננה אלא רפורמיזם מובהק. ואם היה הרפורמיזם האירופי של ראשית המאה חיידק מסוכן והרסני לגבי התנועה הסוציאליסטית המהפכנית – לא כל שכן ביחס למזרח התיכון של 1965.

התחמקות ממאבק בנציונליזם העברי

הנסיגה מן הגישה המהפכנית מחייבת, כמובן, לכל רוחב החזית. אנו פוגשים בה כמעט ללא מסווה. בפרק הדן בסכסוך הישראלי-ערבי לכאורה לא קרה דבר: המפלגה ממשיכה לגרוס פתרון לסכסוך בהסתמך על עקרון ההגדרה העצמית של שני עמי ארץ ישראל (פלשתין). כמובן מוסיפה היא לדגול בזכות הפליטים הערבים לבחור בין שיבה למולדת לבין קבלת פיצויים. לא נכחיש כי אלה הן עמדות חיוביות כשלעצמן, אם מדובר בחוגים ישראליים סתם. ברם, אם מדובר במפלגה הטוענת למונופולין על הנאמנות לעקרונות הסוציאליזם המהפכני, אין זה מספיק כלל ועיקר. משמחפש הנך אחר הנחות יסוד לניתוח שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי בראשי הפרקים, אתה נתקל בניסוח הבא:

"מקור הסכסוך הישראלי-ערבי הוא באימפריאליזם הבריטי והאמריקאי, אשר עשה מצידו הכל כדי להפר את החלטת עצרת האו"ם מ-29 בנובמבר 1947 בדבר עצמאות ארץ ישראל וחלוקתה לשתי מדינות עצמאיות ודמוקרטיות, יהודית וערבית. האימפריאליזם אשר גרם בשנת 1948 למלחמה נגד מדינת ישראל ונגד הקמת המדינה הערבית בארץ ישראל, הוא הנושא באחריות – בעזרת הכוחות הריאקציוניים היהודיים והערביים – להתהוותה של הטרגדיה הפלשתינאית...".

במבט ראשון הכל כשורה. ניסוח רווי גישה מעמדית צרופה. שימוש רב במונחים: אימפריאליזם וריאקציה. אלא שמאחורי כל זאת מתעלמים במתכוון מדבר חשוב אחד, והוא – כי שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי אינם נעוצים ב-1948 אלא בתקופות שקדמו לה ב-50, 40 ו-30 שנה. ההיסטוריה של מק"י משתרעת על פני חלק חשוב מאותה תקופה. מלוא חופניים ביקורת צריך למתוח על גישות ופעולות בלתי נכונות של פ.ק.פ. [המפלגה הקומוניסטית הפלשתינאית] באותן שנים, אך אין צורך להעלים את צידה החיובי והוא – היותה הגורם היחיד בציבוריות היהודית שנקט עמדה נוגדת לתנועה הציונית בשל היותה חלק מן המכלול האימפריאליסטי-הקולוניאלי במזרח התיכון.

כלום אין הנהגת מק"י יודעת שההיסטוריה של הסכסוך בין היישוב היהודי בארץ ישראל והתנועה הציונית לבין התנועה הלאומית הערבית החל עוד לפני 1948? מה, אם כן, פשר הניסיון הבלתי רציני הזה לכתוב את ההיסטוריה החל מן הפרק של 1948, אם לא ניסיון שקוף להתחמק מוויכוח עם הציונות המהווה את האידיאולוגיה המכרעת של הנציונליזם היהודי בארץ ישראל ואת התדריך הפוליטי הקובע במדיניות הישראלית עד עצם היום הזה?

מתים להיות"פופולריים"

זה נכון שסיסמאות הסוציאליזם והתנגדות לציונות אינן פופולריות ברחוב הישראלי. מק"י החליטה כנראה, בכל מחיר, להיות פופולרית ולעשות הכל לשם הסתגלות להלכי הרוח של הרחוב.

אבל להיות פופולרי על חשבון ויתור על עקרונות יסוד? לשם מה? האם רק משום שעייפה מק"י מן הבדידות המקיפה אותה מזה שנים? אולי גם משום כך, אבל לא בעיקר משום כך. בנקודה זו אנו נפגשים עם הדוקטרינה בדבר הדו-קיום בשלום בגירסה המקובלת על ידי חלק חשוב בהנהגה הסובייטית וכן ברחבי כמה מפלגות קומוניסטיות בארצות המערב.

דוקטרינה זו, מתוך הדגשתה את אימת הסכנה של מלחמה אטומית, מבכרת שלא להסתבך במאבקים מזוינים. הואיל ועד כה לא ניצחה שום מהפכה סוציאליסטית שלא בדרך המאבק המזוין, גורסת דוקטרינה זו את ההימנעות ממאבק מזוין למען תפיסת השלטון הפוליטי בידי כוחות מהפכניים-סוציאליסטיים. חיזוק לכך נוכל למצוא בקטע של ראשי הפרקים המדבר על "תמיכה בכל יוזמה בינלאומית למניעת מלחמה עולמית שלישית ומלחמות מקומיות 'קטנות'. לביצור דו הקיום..." (המלה "קטנות" מופיעה במירכאות כפולות במקור ללמדך שאין כל הבדל בין מלחמה גדולה לקטנה). מניסוח זה הנך יכול להבין בבירור כי אין דעת כותבי הטורים נוחה מיוזמה למלחמת אזרחים אשר תמגר, נאמר, את השלטון המושחת בדרום אפריקה, באשר מלחמה זו עשויה להתפתח בנקל למלחמה מקומית בחלק הדרומי של היבשת האפריקאית.

אבל, אם לחדול מלחתור לתפיסת השלטון הפוליטי ולו אף בכוח הנשק – מה נשאר לה למפלגה סוציאליסטית מהפכנית לעשות זולת המאבק על רפורמות בתחומי המשטר הקיים, תוך ניסיון ליצור, בהשתתפותה, קואליציה בורגנית "מתקדמת"?

נשאר לה עוד תפקיד חשוב אחד והוא: פעולת הסברה ענפה להוכחת יתרונותיו של משטר סוציאליסטי על פני הקפיטליסטי, תוך הדגשה ברורה כי "המהפכנים" יביאו לכינון אותו משטר נכסף רק בדרכי שלום (או אי אלימות). אין אנו חובבי אלימות לשמה, ברם, מהפכן המצהיר כי את מטרתו מתכוון הוא להשיג רק בדרכים שלוות, כאילו אמר למתנגדיו שאין להם מה לחשוש ממשחקו. כי זאת לדעת – מתנגדי המהפכה אינם נמנים דווקא עם חסידי הפציפיזם והצמחונות הצרופה. הם ידאגו לספק למהפכניהם, תמיד, את הנימוק של האלימות להצדקת אי מהפכנותם.

ברית המועצות בראש

מהפכנים פציפיסטים ממין זה, המנהלים תעמולה בעד הסוציאליזם, מוכרחים להביא דוגמאות מארצות בהן קיים למעשה משטר סוציאליסטי בזכותם של מהפכנים ממשיים. לשם כך פותחה התיאוריה, כי בימינו, בתקופת הנשק התרמו-גרעיני, עובר הגל העיקרי של המאבק בין הסוציאליזם לקפיטליזם לתחום התחרות הכלכלית השלווה בין ארצות הברית מזה וברית המועצות מזה. מכאן נובע, כי המהפכנים "האחראים" ברחבי תבל משנסים מותניהם למען סייע לברית המועצות במגעיה הדיפלומטיים והאחרים עם ארצות הברית והמערב ולמען עשות מוניטין להישגיה בכל התחומים.

אין אנו נמנים חלילה עם אלה שאינם יודעים להעריך את הישגי ברית המועצות. אנו יודעים היטב כי הישגיה גדולים מאוד, בהרבה שטחים, ועוד יודעים אנו, כי המהפכה של 1917 היא המנוע האדיר שחולל זאת, על אף בלמי ההסתאבות והניוון שפגעו בה קשה בין השנים 1928 ו-1953.

חובבי המוסיקה שבינינו נהנים מאוד מנגינתם של מוסיקאים סובייטיים מחוננים המבקרים בארצנו.

ההבדל הוא בכך שמק"י רואה בהידוק קשרים בין ישראל וברית המועצות סימן להתקדמות לקראת פתרון בעיות יסוד של ישראל. אם יקרה וממשלת אשכול תצליח לכונן קשרים אמיצים בתחום המדיני עם ברית המועצות – לא מן הנמנע שמק"י תחתור להצטרפות לקואליציה הממשלתית. אז תכנה מק"י את הממשלה "שלטון לאומי דמוקרטי", על אף שלא יחול שום שינוי מהותי בגישתה של ישראל לבעיית המהפכה הסוציאליסטית שהחלה לפכות במזרח התיכון הזה, שלנו.

החרפת המאבק בנציונליזם הערבי

סימפטום חשוב למאמצי הפופולריזציה של מק"י בקרב הקהל היהודי הוא – ריבוי הביקורת על ההנהגה של התנועה הלאומית הערבית. למען הבהירות נאמר, כי יש ויש על מה למתוח ביקורת בתנועה הלאומית הערבית. אילו היתה מק"י מהווה כוח מעמדי עקבי, על לאומי, יכלה להרשות לעצמה לעשות כן. גם אז טוב היה אילו עשו כן דווקא חבריה הערבים ואילו לעמיתיהם היהודים היו משאירים את המאבק בשוביניזם של עמם שלהם. ברם, במק"י המצב הוא אחר. ריבוי דברי הביקורת על התנועה הלאומית הערבית בא דווקא שעה שמתחמקים רשמית מנגיעה בשורשי הלאומנות היהודית. המבקרים הקולניים ביותר הם דווקא היהודים שבקרב ההנהגה (דבר העשוי להוסיף לפופולריות, אך לגרוע מן העקרוניות המהפכנית). ואחרון אחרון – לעתים מזומנות אין הביקורת לגופה נכונה, דבר המהווה סיוע ישיר לממשלת ישראל הנוכחית.

הבה נביא דוגמאות. בראשית ראשי הפרקים (3 l) אנו קוראים:

"מקורות המשבר של המדיניות והשלטון הם באוריינטציה על האימפריאליזם, בהתנכרות לזכויות הלאומיות של העם הערבי הא"י, בהתנגדות לתנועת השחרור הלאומי של העמים הערביים, בשירות לאינטרסים של ההון המונופוליסטי".

זאת אומרת שקובעים כי ישראל כפי שהיא מתנהגת היום, מהווה טריטוריה וריכוז כוח אדם המנוצלים על ידי האימפריאליזם נגד התנועה האנטי-אימפריאליסטית ברחבי העולם הערבי. אך הבה נגיע אל הטור האחרון של אותם ראשי פרקים:

"אולם בעת ובעונה אחת עם מגמות רבות סיכוי אלו, שרירה וקיימת עדיין בקרב החוגים השליטים הערביים מדיניות המתנכרת לזכות קיומה של מדינת ישראל – עמדה המתבטאת אם בהכרזות על שלילת קיומה של מדינת ישראל, במתן עידוד לתוכניות ההרפתקניות של 'אירגון השחרור הפלשתינאי' ו'צבא השחרור הפלשתינאי', ואם במתן מהלכים להגדרות הפוסלות את ישראל כ'יצור מלאכותי של האימפריאליזם האנגלו-אמריקאי', כ'בסיס אימפריאליסטי', או כ'ראש גשר אימפריאליסטי' ו'קולוניאליזם'."

כותבי ראשי הפרקים שוללים כאן את הגישה הרואה בישראל "בסיס אימפריאליסטי" או "ראש גשר אימפריאליסטי". אם כך, כיצד כתבו הם עצמם בתחילת ראשי הפרקים את ההיפך? לגופו של עניין, מהו ההבדל בין הקביעה כי שליטי ישראל עשוה למכשיר בשירות האינטרסים של ההון המונופוליסטי לבין זו המכנה אותה: ראש גשר אימפריאליסטי? ואם נעזוב את הטקסטים ונחזור לתקופת מלחמת סיני – כלום לא נוכל לאשר את נוכחות המטרייה האווירית הצרפתית ועוד כהנה וכהנה בים וביבשה? מהי, אם כן, ההיתממות הזו, אם לא אפולוגטיקה שמאלית על ממשלת ישראל.

מחובתנו להדגיש, כי סיוע שמאלי זה לממשל הנוכחי הוא הרסני למורל של חברי המפלגה ואוהדיה וחמור הוא מכוח היותו מכשיר בידי הריאקציה להוכחת צדקתה נוסח: אפילו הקומוניסטים אומרים כך וכך...

אנו מציעים לחברי מק"י, שנשארו מהפכנים באמת, לתת דעתם למחמאות להן זוכה מפלגתם לאחרונה מעל דפי עיתונות מסוימת מאוד...

מה צריך לכתוב

אחר כל הדברים הללו ייתכן כי יבואו אלינו בטענה כי אנו יודעים רק למתוח ביקורת על מק"י מבלי שנראה כיצד היינו אנו מנסחים ראשי פרקים. לא נעשה את מלאכתנו קלה ונשיב על כך מיד.

כך מציעים אנו להכריז בפני העם היושב שאנן בישראל:

האזור שאנו חיים בו, המכונה המזרח התיכון, הינו חלק מאסיה המערבית, מבחינה גיאוגרפית, וחלק מכלל הארצות הקולוניאליות לשעבר ומעוטות הפיתוח, מבחינה כלכלית.

מדינות אלו, ובתוכן מדינות ערב, נאלצות על ידי הנסיבות לחפש דרכים לקידומן הכלכלי-חברתי הנמרץ. הברירה העומדת בפניהן הינה קשה, אך ברורה. יכולות הן ללכת בדרכו של מואיז צ'ומבה ולהסגיר מחדש את כל אשר להן, בחומר גלם ובחומר אנושי, לידי הכנופיות האימפריאליסטיות. דרך זו עשויה ליצור "פיתוח" של מראית עין תוך שיעבודם מחדש של העמים לתכתיבי מעצמות המערב. דרך אחרת היא זו היונקת מן המסורת הבולשביקית המפוארת של 1917, דרך המהפכות של סין, וייטנאם וקובה. אין דרך זו קלה. גם ההליכה בה אינה מונעת, אוטומטית, כישלונות. אבל רק דרך זו עשויה להרים מדינות אלה מן הנחשלוּת אל החברה התעשייתית המודרנית, על כל תופעות הקידמה שהיא מסוגלת להעניק.

חלקים מכריעים בתנועה הלאומית הערבית תפסו עניין זה והם מתחילים למשוך את מדיניותם מאותם עקרונות. אסונו של היישוב היהודי בא"י הוא, שמאז ראשית המאה ועד היום היווה הוא חוליה בלתי נפרדת מן המערך הקולוניאלי באזור. מלחמת 1948 ניתנת להשוואה עם מלחמת העצמאות האמריקאית (1783-1774) ועם מלחמת הבורים נגד בריטניה (1899). מלחמות אלה לא הפכו את אמריקה לבסיס אנטי אימפריאליסטי וכן לא את דרום אפריקה, על אף שנוהלו נגד המעצמה האימפריאליסטית הראשית של אותם ימים, וגרמו להחלשתה.

המזרח התיכון נכנס עתה לעידן חדש, עידן המעבר אל הסוציאליזם. לא מקרה הוא שהסיסמה הפופולרית ביותר בארצות ערב כיום היא: אחדות וסוציאליזם. מכאן צריך להבין שגם הסכסוך הישראלי-ערבי מקבל ממדים חדשים. סכסוך זה חדל להיות, בעיקרו, על זכות הפליטים וזכויות העם הערבי הפלשתינאי, על אף שעניינים אלה עומדים וקיימים. הסכסוך העיקרי עובר לנקודה החברתית הצרופה:

האם תוסיף ישראל להיות בסיס אשר יפגע במגמות הנ"ל אשר מתפתחות בעולם הערבי, כפי שהיתה, דרך משל, ב-1956?

מה שצריכים סוציאליסטים מהפכניים לעשות בישראל של 1965 הוא בדיוק ההיפך מאשר עושה כעת מק"י. ישראל לא תיוושע מהיותם של הקומוניסטים חברים לקואליציה ממשלתית ידידת ברית המועצות, אבל עתידה של המדינה הזו עשוי להינצל על ידי מהפכנים ממשיים, אשר במקום לרדוף אחר פופולריות יגידו לעמם את האמת ויזהירוהו השכם והערב מפני הסכנות הנוראות הטמונות לישראל בדרכה הנוכחית; שיזהירוהו מפני האשליה שמדיניות הדו קיום תמנע אוטומטית מלחמות אזרחים ומלחמות מקומיות בדומה למלחמות אלג'יריה, וייטנאם, אנגולה וקונגו. שיזהירוהו מפני אפשרות כי גם המזרח התיכון ייסחף למלחמה מזוינת בקלגסי האימפריאליזם.

התנועה הלאומית הערבית והאינטרסים האמריקאיים

אין כל ספק שבתקופתנו מהווה ארצות הברית את מצבור הכוח העיקרי של הריאקציה העולמית. המערך הצבאי האמריקאי בעולם מלמד כי זה אמנם השוטר שהופקד על מניעת התקדמותה של המהפכה הסוציאליסטית בכל מקום שהוא בעולם.

מק"י אמנם חושבת אחרת. לגבי דידה נשארה גרמניה המערבית, משום מה, הכוח הריאקציוני החשוב ביותר בעולם. שאם לא כן לא היה מ. סנה, במאמרו, מעריך כתופעה חיובית את מסעה של ממשלת אשכול מאוריינטציה על בון ונאט"ו לאוריינטציה על ארצות הברית. אבל כפי שנראה להלן אין זה הדבר היחיד המתרחש בעולם, שאינו הולם בדיוק את התיאוריות המופצות במק"י.

נחזור לארצות הברית. מדיניותה של זו מבוססת כידוע על הגנת האינטרסים האימפריאליסטיים שלה במזרח התיכון. כעת, מתוך אותם מניעים, נוקטת ארצות הברית מדיניות של שמירת השקט תוך תמיכה מתוגברת במשטרים הסרים למרותה (ירדן, לבנון, ישראל) ותוך ניסיונות מוצלחים, יותר או פחות, להסתדר עם מצרים, אלג'יריה וארצות ערביות אחרות.

ההתפתחות הסוציאליסטית המתקדמת ביותר, בעולם הערבי, מסתמנת במצרים ובאלג'יריה. בעתיד הקרוב יותר או היותר רחוק עשויה ההתפתחות להוביל להחרפה קשה של ניגודי האינטרסים בין ההתקדמות החברתית שצוינה, לבין ארצות הברית. קשה לקבוע את התאריך ואת המקום המדויק. זה עלול לפרוץ עם התערערות המשטרים הרקובים בערב הסעודית ובנסיכויות הנפט שלאורך חופי חצי האי הערבי. זה יכול גם לפרוץ סביב דבר שאיננו יכולים לצפותו עתה.

השאלה הגדולה היא מה יהיה על ישראל כאשר יפרוץ הסכסוך? ואין חולקין שהוא עשוי לפרוץ. מה יהיה כאשר יעבור הסכסוך לפסים של מאבק מזוין? אין ספק לצד מי תילחם ישראל הנוכחית. אך מה יהיה בסופה? החיילים האמריקאים, אם יתמקמו כאן, יחזרו הביתה כפי שיחזרו מווייטנאם, אבל מה יהא על ישראל? האם מבינים אזרחי המדינה היהודים כי צפויה לנו סכנה של חורבן כפי שזה אירע לאוכלוסייה האירופית באלג'יריה? לאוכלוסייה האירופית היתה לפחות צרפת למקלט. מי ייתן מקלט לנו, אחרי שנשׂים עצמנו בשר תותחים במלחמתה של ארצות הברית נגד התפשטות הסוציאליזם במערב אסיה?

מה שצריך היה להעסיק את מק"י, לו היתה מפלגה סוציאליסטית מהפכנית, הוא – מניעת היותה של ישראל לבסיס חמוש הלוחם במגמות ההתקדמות הסוציאליסטית במרחב. במקום זה מגבירה היא את הטפת המוסר לערבים לבל יציגו את ישראל כראש גשר אימפריאליסטי.

צריך היה לומר להם, לאותם ציונים מקסימליסטיים, כי מי שיוצא בסיסמת ייהוד הגליל או: ארץ ישראל שכולה יהודית – אינו שונה במאומה מאחמד שוקיירי המדבר על פלשתין שכולה ערבית.

"פטריוטיזם ישראלי ואינטרנציונליזם פרולטרי"

סיסמה זו חביבה מאוד על קברניטי מק"י. הם זורקים אותה בכל נאום או מאמר, לצורך ושלא לצורך. המעניין הוא לראות מה התוכן הממשי המסתתר אחר מליצה כבודה זו. ככל שנוברים יותר ויותר בראשי הפרקים ובמאמרי ההסבר להם, מסתבר שתוכן זה פשוט הנהו. האינטרנציונליזם מקבל אצל מק"י פירוש של מאבק לידידות בין ישראל וברית המועצות, ואילו הפטריוטיזם נועד לשוות למק"י גוון כזה בציבוריות הישראלית אשר יקל על המאמצים לקירוב ההנהגה הישראלית אל מגמות המדיניות הסובייטית. לעתים קרובות מוצא הנך טיעונים ב"קול העם" המעידים כי, לגבי מק"י, אבן הבוחן למדידת הפרוגרסיביות או הריאקציוניות של משטר מסוים היא – מידת התקרבותו או התרחקותו מן המדיניות הסובייטית. כנ"ל גם ביחס לישראל. אין אנו חושבים לדבר מזיק את התקרבותה של ישראל לברית המועצות, אך חושבים אנו למזיק מאוד את הגישה הרואה בכך הוכחה למידת קידמתו של המשטר הישראלי. מאותה סיבה אין אנו יכולים לקבל את טיעון מיקוניס בכנסת, כי שיפור היחסים בין ישראל וברית המועצות הוא "האינטרס הלאומי העליון", אם גם נכון שזה אינטרס ישראלי חשוב.

חוץ מכמה עשרות אנשי מק"י תמימים, המסתפקים בקריאת "קול העם", יודעת כל הארץ כי מק"י שסועה בין שתי סיעות. כל המתעניין יודע גם כי ראשי הפרקים הם פרי פשרה טכנית ביניהן, שנועדה לשמור ככל האפשר על מראית עין של אחדות בוועידה ה-15. קשה לנבא ביחס למידת ההצלחה של ביוּם ועידה זו. אין ספק שיהיה זה הפעם קשה יותר מאשר בוועידות קודמות. אנו רק נדגיש כי מק"י איננה מעיזה עדיין להתווכח גלויות מעל דפי ביטאוניה, שלא לדבר על ניסיון ללכת לוועידה עם יותר ממכלול אחד של ראשי פרקים. גם על ראשי פרקים פשרניים אלה נאסר הוויכוח הפומבי בעיתון עד יוני, כלומר – חודש אחד בלבד לפני מועד הוועידה. גם אז אין לחשוש שמערכות "קול העם" ו"זו הדרך" יפרסמו את כל המאמרים שיישלחו אליהן על ידי חברי המפלגה.

ועוד דבר חשוב – המחלוקת במק"י היא על רקע לאומי. כל צד נוטה ליצור תיאוריות המסייעות לחבר את המגמות הלאומיות שלו עם מדיניות החוץ הסובייטית. שני הצדדים גורסים את הפירוש הפציפיסטי למדיניות הדו קיום בשלום ומתעלמים מן העיקר. ועיקר זה הוא – העובדה כי המהפכה הסוציאליסטית החלה למעשה לחבוק את זרועותיה סביב אזורנו, בתוקף הנסיבות שהזמן ותנאיו גרמו אותן. מה עוד נשאר מן המהפכנות של מפלגה קומוניסטית המתעלמת מתופעה ראשונה במעלה זו? – למק"י הפתרונים.

מה לעשות?

ברור מכל האמור לעיל שיש להקים כוח פוליטי חדש בארץ. כוח פוליטי שיציב לעצמו כמטרה קרובה את שינויו היסודי של המשטר בישראל. שינוי אשר ינתק את ישראל ממעצמות המערב ומן האידיאולוגיה הציונית. שינוי אשר ייתן, ללא ספק, את היכולת להידבר עם הנהגת התנועה הלאומית הערבית. שינוי אשר יגרום לכך שאם וכאשר יפרוץ מאבק מזוין במזרח התיכון בין הכוחות האימפריאליסטיים לבין ארצות המזרח התיכון – יתייצב צבאה של ישראל בחזית הפוכה מזו של 1956.

לא קל לחולל שינוי מהפכני כזה בארץ. ולכן, כל המחפש עניינים קלים אל לו לנסות לכונן כוח פוליטי כזה. מאבק ממין זה עמד בארצות רבות על הפרק ועוד יעמוד בארצות אחרות. ברם, ספק אם היה עניין זה כה גורלי לעצם קיומו המדיני של עם כלשהו כפי שזה גורלי לגבי ישראל.