בימים אלה נערך בתמנע שבאילת מאבק קשה של אחד מכורי הנחושת – נגד הנהלת המפעל ומועצת פועלי אילת – בדרישה להחזרתו המיידית לעבודה, ללא כל תנאים. המדובר הוא בכורה א. [אריה] בן-חורין, אשר הושעה מעבודתו, בתורת עונש על פרסום דפדפת לפועלים. ההנהלה תבעה את פיטוריו, ואמנם מזכיר מועצת פועלי אילת – דב סלע – אישר את הפיטורים. המזכיר הנדבן הסכים לתת לא. בן-חורין "שאנס" נוסף לחזור לעבודה על הברכיים – כלומר אחר שיתנצל על אשר העז להביע את דעותיו בכתב ולהפיצן בין פועלי תמנע.

בהזדמנות זו של המאבק יכלו עובדי תמנע וגם אזרחים אחרים של המדינה להיווכח כי סעיפים לא מעטים בחוזה העבודה במקום, שפרטיו אינם גלויים בדרך כלל, עושים את העובדים במקום לאנשים ממדרגה שנייה, החסרים את הזכות היסודית להביע דעה או לקשור שיחה בענייניהם, במסגרת המפעל.

בן-חורין תבע בפרסומו את פרסום חוזה העבודה ברבים. כן דרש כי ועד העובדים יקיים בפרקי זמן קצובים אסיפות פועלים לשם מסירת אינפורמציה ושמיעת דעת הפועלים. כן הציג הוא שורה של תביעות ביחס לסוג האנשים אשר לדעתו יש לבחרם לוועד ולמועצה [מועצת העובדים]. הוא גם דרש להקים שלוחות של המועצה במחלקות השונות בצורה של ועדי מחלקות, אשר יטפלו בבעיות המיוחדות של המחלקות השונות במפעל.

בן-חורין עשה כן אחר שניסה לפרסם את דעותיו מעל גבי עלון פועלי תמנע, אך נתקל בסירוב. הוא נאשם בעבירות על כמה סעיפי החוזה באשר הפיץ חומר ללא רשות; תלה הודעה על לוח המודעות מבלי שיהיה מוסמך לכך; גרם לוויכוחים ושיחות בשעת העבודה וכו'.

מבלי להיכנס לבחינת פרטי האשמות המיוחסות לו, רשאים אנו לקבוע כי ניסוח הסעיפים הללו בחוזה העבודה מהווה עבירה חמורה על זכותו הטבעית של האדם לחופש המחשבה וחופש הביטוי. השימוש הנוכחי שעושות ההנהלה ומועצת פועלי אילת בסעיפי החוזה הוא שימוש רודני ובלתי דמוקרטי. זה ניסיון ברור לסתום את הפה לא לבן-חורין בלבד, אלא לכל עובד בתמנע שיעיז למתוח ביקורת על מועצת העובדים או מועצת פועלי אילת.

כבר ראינו בעבר שהמועצה עצמה, בתמיכת מועצת פועלי אילת, הפרה את סעיפי החוזה, כאשר לכוח מכריע מסוים במפא"י היה עניין בסילוק מנהל המפעל הקודם – היימנס, כדי לפנות את המקום למנהל הנוכחי – בן יהודה. אז, למרות סעיפי החוזה, הופיעה כרזה גדולה על קיר המפעל: "היימנס, אתה יכול להסתלק. הפיצויים שלך מובטחים". איש לא הושעה אז מעבודתו ואיש לא נתבע לענות על האשמה של הפרת החוזה. להיפך – מועצת פועלי אילת לא הסתירה את שביעות רצונה מכך – עתה שאני.

בתוך כך החלו אוספים במפעל חתימות על עצומה של הבעת אי אמון בוועד ובתביעה לכנס אסיפה כללית. קשה לקבוע כמה חתימות נאספו עד כה. יש האומרים – 100, ויש האומרים – 300. ברם, מזכיר מועצת פועלי אילת, ד. סלע, לא היסס לקבוע שאפילו אם כל 600 עובדי תמנע יחתמו על העצומה, תוסיף מועצת העובדים הנוכחית לכהן עד 1966, על אפם ועל חמתם של כל העובדים. שיעור מאלף בדמוקרטיה מפא"יית של עיירות פיתוח, לא כן?