בשבועות האחרונים העסיקו את תושבי ישראל המאורעות הדרמטיים בשטח מדיניות החוץ, הקשורים עם גרמניה המערבית וארצות הברית.

תחילתה של אותה דרמה התחוללה בשנת 1960 בבית מלון בארצות הברית, מקום בו נפגשו שני "זקנים" – אדנאור, ראש ממשלת בון ובן גוריון, ראש ממשלת ישראל דאז. אותה פגישה תוארה על ידי שופרות התעמולה הרשמיים הישראליים – כ"מקרית". באותה תקופה עדיין נחשבה פגישה יזומה בין ראש ממשלת ישראל וראש ממשלת גרמניה כטריפה.

מתוך הגילויים של השבועות האחרונים מתברר, שאותה פגישה היוותה שלב ראשון בעיסקת נשק משולשת בון-ירושלים-וושינגטון.

מי רצה מה

עיסקת 1960 היוותה הצטלבות של שלוש דרכים מדיניות של המדינות אשר השתתפו בה.

וושינגטון מעריכה את ישראל כעמדה קדמית של "העולם החופשי", מעוניינת לחזקה מבחינה צבאית על מנת להחזיקה כרזרבה למקרה שבו תאבד את שאר עמדותיה במזרח התיכון. אולם בגלל הקונפליקט הישראלי-ערבי אין היא מעוניינת להופיע כתומכת גלויה בישראל ועל כן מחפשת היא יחסי פילגש עם ישראל. כלומר, תמיכה נסתרת באמצעות צד שלישי.

בון מעוניינת ברהביליטציה מוסרית על מנת להשיג הסכמה של דעת הקהל במערב להחזרת עטרת כוחה הצבאי ליושנה. על כן היה אדנאור מוכן לשמש בתפקיד הסרסור בעיסקת נשק זו.

ירושלים, הרואה את עצמה בקונפליקט בלתי מתפשר עם העולם הערבי, מוכנה לקבל נשק אפילו מהשטן עצמו, מה עוד שנשק זה ניתן בתנאי מימון נוחים ביותר (בעד הנשק מצרפת יש לשלם מחיר יקר למדי).

כך הצטלבו המגמות הללו ונחתמה בחשאיות העיסקה הנ"ל.

מי פוצץ?

מאז 1960 זרמו מים רבים בריין. אדנאור הוכרח להתפטר, ממשלת בון שינתה את הרכבה ומיניסטרים שונים בממשלה זאת התחילו לשאול את עצמם: מדוע צריכים אנו למלא את תפקיד הסרסור בעיסקה וושינגטון-ירושלים? ואט אט החל מתברר להם שאכן אין הם צריכים למלא תפקיד זה. רהביליטציה מוסרית כבר יש להם בכיס. הרי ראש ממשלת ישראל הכריז כי אין הם, הגרמנים של היום, אותם רשעים נאצים. הגרמנים של היום הם אחרים, הם דמוקרטים, הם מכובדים ובכלל יש לשכוח את העבר. ואם יש לשכוח את העבר מדוע אין לשכוח גם את עיסקת 1960? אז עלה בראשם הרעיון לטרפד את העיסקה על ידי גילויה. כי הרי מהות העיסקה היתה בחשאיותה. אם תתגלה לאור תוכרח הממשלה הגרמנית לבטלה.

אז באה הדלפה ממקורות גרמניים. התגובה הערבית לא איחרה לבוא. כך סיפקה לעצמה גרמניה המערבית עילה אשר איפשרה לה לבטל את עיסקת הנשק עם ישראל, עיסקה שלא ראתה בה כל תועלת בשלב הנוכחי.

כדי ליישר את ההדורים בין בון וירושלים, שנשתבשו בעקבות ביטול עיסקת הנשק הסודית, היה צורך בהתערבות של הצד השלישי – ארצות הברית.

וושינגטון מיהרה לשלוח את א. הרימן, שגרירו המיוחד של ג'ונסון, לשם שיחות תיווך ופיוס. מאחר שתוכן השיחות לא נתפרסם, נוכל רק לשער מה קרה בפגישות אלה.

עניינה של וושינגטון בישראל לא השתנה מאז 1960. על כן מעוניינת היא בשמירת "איזון הכוחות". יש לשער איפוא, שהרימן הבטיח לאשכול לסתום בצורה זו או אחרת את ה"חור" הצבאי שנתהווה בעקבות ביטול העיסקה הגרמנית. יחד עם זאת, ודאי ניצל את הדבר לשם יצירת ערובות שישראל לא תפעל בניגוד לאינטרסים האמריקאיים באזור.

המדיניות האמריקאית במזרח התיכון

מאז סוף מלחמת העולם השנייה הלכה וגברה החדירה האמריקאית למזרח התיכון. הנפט והעמדות האסטרטגיות הם המניעים העיקריים של מדיניות זו. לאמריקאים עמדות רבות בתוך העולם הערבי. בסעודיה – חברות הנפט. נסיכויות המפרץ הפרסי – כנ"ל. ירדן – חוסיין השולט בחסדי העולם המערבי. לבנון – קשרים כלכליים מסורתיים עם המערב.

ישראל – למרות היותה קשורה ביותר בארצות הברית, איננה מהווה גורם ראשוני במדיניות ארצות הברית במזרח התיכון. על כן לא רצויה לארצות הברית התנגשות בין ישראל וארצות ערב, בשלב זה. יש להניח אפוא, שהרימן דרש מהשליטים הישראלים "ריסון עצמי", במיוחד לגבי הטיית יובלי הירדן.

המדיניות הישראלית

המדיניות הישראלית הרשמית היא המשך הקו הציוני המסורתי. זוהי מדיניות השוללת כל הסדר עם התנועה הלאומית הערבית על ארץ ישראל. אפשר להביא לכך הרבה דוגמאות מההיסטוריה של הארץ הזאת מלפני 1948 (ראה למשל ספרו של א. כהן "ישראל והעולם הערבי"), וגם אחרי 1948. קו מדיני זה נובע מהתפיסה הציונית של "הזכות ההיסטורית של עם ישראל על ארץ ישראל".

לפי מדיניות זו, המפתח לפתרון הסכסוך נמצא בידי המעצמות האימפריאליסטיות המערביות. מאז 1948 רואה ההנהגה הרשמית של המדינה בארצות הברית את הגורם הרשמי. על כן חותרת היא בהתמדה להתקשרות צבאית ומדינית מוחלטת איתה. אולם, העמדות האסטרטגיות הן המניעים העיקריים של מדיניות זאת. לאמריקאים עמדות רבות בתוך [המזרח התיכון]. כפי שנאמר, אין ארצות הברית מצידה מוכנה לראות בישראל את בת בריתה העיקרית במזרח התיכון. זהו מקור הזיגזגים של המדיניות הישראלית.

הפלגים השונים בתוך ההנהגה הרשמית מנסים למצוא תחליפים שונים לאידיאל הרצוי. הרפתקת סיני נבעה מאחת הסטיות הללו שבהן נאחזה ההנהגה הציונית בקנה הקש של המדיניות האנגלו-צרפתית, הטובעת בים התיכון. האוריינטציה על גרמניה ליום סגריר גם היא צריכה להיות "במקום".

הצד המסוכן ביותר במדיניות ההנהגה הציונית הוא בהתגשמות ה"אידיאל" שלה, דהיינו: ברית צבאית דו-צדדית בין ארצות הברית וישראל.

כיום אין הדבר בר מימוש. אבל קיימים במזרח התיכון תהליכים היכולים להוביל למצב בו תהא ארצות הברית מעוניינת בברית כזאת.

ישראל כמשענת אחרונה

המזרח הערבי מתנועע אט אט אבל בבטחה לקראת איחוד וסוציאליזם. זהו הכוח המפיל ומקים ממשלות באזורנו. זוהי הסיבה ל"חוסר יציבות" ולמאבקים השונים המתחוללים באזור. רק משטר סוציאליסטי מסוגל להתגבר על הפיגור העצום של ארצות המזרח התיכון ולהופכן לארצות תעשייתיות מודרניות. כל עוד לא הבשיל התהליך, נאחזת ארצות הברית בארצות המפגרות ומבססת שם את עמדותיה. אולם עם גבור התהליך תאבד ארצות הברית בהדרגה את עמדותיה בעולם הערבי ואז היא תימצא בניגוד חזיתי איתו. במצב כזה, ייתכן שארצות הברית תחזור על מעשיהן של צרפת ובריטניה ב-1956, ותצא להרפתקת התאבדות כאשר היא משליכה לזירה את ישראל.

אין ספק שישראל, תחת ההנהגה הנוכחית, תכריע אמנם בכיוון של התאבדות (ראה ראיון ש. פרס עם "דר שטרן" המערב-גרמני. פרס מתנחם שם בחורבנה של קהיר, שיחול בעת ובעונה אחת עם חורבנה של ישראל...).

כל המבקש למנוע תהליך זה, חייב לפעול למען יצירת כוח פוליטי אשר יסיט את ישראל מן העקרונות המדיניים המנחים אותה כעת.